אתונה של המאה החמישית היתה יורה רותחת של פעילות חברתית, תרבותית וכלכלית. שרידי האקרופוליס, העיר העילית שבה היו אתרי הפולחן ומרכזי שלטון - מדהימים עד היום. חכמים התווכחו באגורה - הרחבה הפתוחה של העיר - או הלכו לאיטם במסלול סביב גבעת האקרופוליס, חושבים, משוחחים כמעט על כל דבר, ותוך כדי כך מכוננים את יסודות החשיבה המערבית. מתוכם זכה סוקרטס בתהילת עולם.
בשנת 399, בהיותו בן 70, נאסר סוקרטס ונשפט באשמת "השחתת בני נוער". נגזר עליו לשתות כוס תמצית צמח רעלי, שיטת ההוצאה להורג הנהוגה אז באתונה. את נאום ההגנה שלו, האפולוגיה, אנו קוראים אצל שניים מתלמידיו - אפלטון וקסנופון, כיוון שסוקרטס עצמו לא העלה דבר על הכתב. תיאורו של אפלטון, שכנראה התחיל את דרכו כמחזאי לפני שהתעמק בפילוסופיה, הוא ציורי ודרמטי. של קסנופון יבש, עובדתי וכנראה אמין יותר. המשמעות המקורית של המילה אפולוגיה היא לדבר לצורך הגנה עצמית, מלשון "אפו" (להדוף ולהרחיק ממך), "לוגוס" (דיבור). עם הדורות שינתה המילה את משמעותה, וכיום היא מציינת חרטה והתנצלות.
בשני המשפטים רב הנסתר על הנגלה. אין בידנו פרוטקול דיונים, והמידע שברשותנו בא מכתיבתם של תלמידים מעריצים. את "משפטו של ישו: ניתח בהעמקה השופט חיים כהן בספרו "משפטו ומותו של ישו הנוצרי" (דביר 1968). את משפטו של סוקרטס חקר א.פ. סטון, עיתונאי-תחקירן אמריקני בעל שם, בדרך שחוקרים שערוריה פוליטית בת זמננו. בכך זיכה אותנו סטון, שכתב בימי חייו על נושאים רבים (כולל העפלה וציונות), בתובנות חדשות.
סטון טוען כי לא ייתכן שאתונה, האמונה על חופש החשיבה והדיבור, תוציא להורג פילוסוף כה דגול וצנוע. מבעד לטקסט הוא מנסח שתי שאלות - מיהו סוקרטס האמיתי, ועל מה באמת נסב משפטו.
לדעתו של סטון, הטיפו סוקרטס ותלמידיו לאולגרכיה - שלטון מיעוט מורם מעם - וקראו תיגר על הדמוקרטיה האתונאית. הם לא קראו להפיכה בכוח הזרוע. מה שהכשיל את סוקרטס, אומר סטון, היו דעותיו הפוליטיות ולא הפילוסופיות.
סוקרטס קבע כי ה"ידען והבקי" הוא הראוי לשלטון, וכפי שכתב קסנופון תלמידו: "על הבקי לצוות, ועל השאר לציית". אבל האתונאים האמינו שהאדם הוא "חיה פוליטית" וכי כל אדם יכול להבחין בין טוב ורע ולכן ראוי לשלטון עצמי. הם אהבו להחליט באסיפה של שווים; והנה בא אנטיסתנס, תלמידו של סוקורטס ושואל בלעג: "אך כך, מדוע לא יצביעו האתונאים שחמורים הם סוסים?!"
סוקרטס התרחק מכל פעילות בחיי העיר, וכך השניא את עצמו על האתונאים שראו את הפעילות הזו כזכות וכחובה. הוא אף יצק דלק על הלהבות כאשר הסביר כי הוא נמנע מעבודה ציבורית כדי לשמור על נפשו ולהרחיקה מזוהמה.
במשפטו, הפגין סוקרטס ביטחון וזלזל בשופטיו. לאחר שפסקו את אשמתו, שאלו אותו מה גזר הדין המגיע לו. הוא ענה: ארוחות חינם למשך כל חייו בבניין הממשל המרכזי, בו בערה אש קודש ניצחית. על השולחן הזה סעדו חברי הממשלה, שגרירים, נדבנים גדולים וספורטאים מצטיינים.
סטון קובע שסוקרטס היה אמן הדיאלקטיקה השלילית- הוא יכול היה להרוס כל טיעון, אך לא לבנותו מחדש. בשיח עימו היה קורטוב של אכזריות; את בורות בני שיחו של סוקרטס מציג סטון כאמיתית, אולם את מגבלות הידע שלו כהעמדת פנים אירונית. ניטשה הגדיר את הלוגיקה של סוקרטס "קרה מקרח".
סוקרטס התעמר באשתו קסנתיפה, שתדמיתה הפופולרית - של אשה נרגנת וקנטרנית - הפכה את שמה למושג. לאמיתו של דבר היא דאגה לכלכלת הבית, וגידלה את ילדיו של סוקרטס בתקציב צנוע מאוד, בשעה שהוא נהנה מויכוחים פילוסופיים והתפאר שבניגוד לחכמים האחרים, אינו גובה תשלום מתלמידיו.
אוצר המילים היווני העשיר והרבגווני הוא המפתח לדרך החשיבה של יוון העתיקה. סטון עושה עבודה טובה בפענוחו ומציג בחוכמה מושגי יסוד שאנו מתיחסים אלייהם כמובנים מאליהם - הגיון, סדר, מתכונת אחידה וסימטריה.
תרגומו של שמעון בוזגלו לספר הייחודי הזה הוא הרבה יותר מהמרה של לשון אל לשון. במקור תירגם סטון את המונחים היוונים לאנגלית אמריקנית. בוזגלו עמל על התרגום מאנגלית לעברית, ולעיתים עשה קפנדריה - ותירגם ישר מיוונית לעברית.
ייחודו של הספר טמון בדו-שיח הסמוי, בסינרגיזם בין סטון, שניחן בכושר חקירה וכתיבה, ובין בוזגלו, מומחה קלאסי מהמדרגה הראשונה. בזכות שיתוף הפעולה הזה קורמים המושגים ודרכי החשיבה של אתונה העתיקה עור וגידים, ונעשים נגישים לקורא הישראלי.
סטון רוחש אהבה אמיתית לתרבות יון, ואינו מסתפק בתרגום מילונאי יבש. המושג "לוגוס", שהתחיל אצל הומרוס כ"דיבור", הפך אצל הסופיסטים, בני דורו של סוקרטס, ל "שכל ישר", וב"הבשורה על פי יוחנן", שנכתבה במאה הראשונה אחרי הספירה, ל"דבר אלוהים" ולכינוי ישו עצמו. אנו מתוודעים גם לאיסוגריה, זכות הדיבור השווה שהיתה יקרה לאתונאים. לאחר שהכרוז שאל את הציבור שהתקהל ברחבת האגורה "מי חפץ לדבר?", היתה לכל אדם זכות לעלות על בימת אבן גבוהה ולשאת את דברו.
"משפטו של סוקרטס" מדגים כיצד גזרה החברה האנושית גזר דין מות על אחד מהמבריקים מבניה, רק משום שערער על הדמוקרטיה ועל עקרון השוויון המוחלט, התנשא וזילזל באדם הפשוט. בימינו "זגזוג" שכזה אולי מובן; אך עיר כאתונה, שהתפרסמה בזכות חופש הדיבור והעמידה לדין פילוסוף שכל חטאו היה שימוש בזכות זו – בגדה בגידה חריפה בעקרונותיה, והציגה לעולם את אכזריותה של התועלת הפוליטית.
משפטו של סוקרטס / א.פ. סטון
מאנגלית: שמעון בוזגלו; ספרי עליית הגג, 359 עמ'
כריכת הספר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו