הסדקים הרוחשים של האמת

אשת חיל מי ימצא

מתּי ביום שלישי לפנות בוקר, ושמעון אפילו לא שם לב. הוא קם כרגיל, שטף את הפנים במים קרים, התגלח והלך לשתות קפה. כשרצה להעיר לי שהחלב במקרר מקולקל ושתוקפו פג כבר לפני יומיים, ואיך לעזאזל אני לא מסתכלת על מה שאני קונה, הוא גילה שאני לא נושמת. הוא החוויר וצרח לטלי, שנכנסה לחדר שלנו בעפעפיים נפוחים ובפנים אפורות משינה.

שמעון צעק לה, "אמא לא נושמת," וניער אותי מצד לצד. טלי פקחה את עיניה, שהיו מוכתמות בשאריות איפור שחור ושאלה, "מה זאת אומרת לא נושמת?" היא הרימה את זרועי והצמידה את אגודלה לפרק כף היד שלי. בפנים מבועתות היא לחשה, "אין דופק." הם קראו לאמבולנס, ובינתיים טלי לחצה על הסרעפת שלי ושמעון פער לי את הלסת ונשף לתוכי הבל לילה חם מהול בקפאין. 

הרופא ממגן דוד אדום בדק אותי בגבות מקומטות. אחרי עשר דקות הוא התיישב בקצה המיטה ואמר, "אין טעם אפילו לקחת אותה לבית־חולים. היא מתה מדום לב, כנראה כבר לפני כמה שעות. אני באמת משתתף בצערכם, אבל דברים כאלה קורים." 

הם הורידו את הגופה שלי מהמיטה לשטיח הפרסי שקנינו באיסטנבול ושלא הספקתי לשאוב, אף שכל פעם שנכנסתי לחדר ראיתי שהוא מלא אבק. שמעון וטלי נעמדו מעליי מחובקים; ראשה צנח על כתפו, שדיה רטטו מתחת לגופיית הכותנה הלבנה. טלי נאנחה וגנחה, שמעון עצם את עיניו וליטף את שערותיה הלוך וחזור. היא כרעה על ברכיה וצעקה עליי באגרופים קפוצים. 

לחברה קדישא לקחו חמש שעות עד שהם באו לקחת אותי, ובינתיים שמעון טלפן לכל קרובי המשפחה וסיפר שאני במצב גרוע מאוד. הם הגיעו לבית כששערותיהם מדיפות קור וכתפיהם מאובנות. החששנים הסתפקו בלהציץ בי מסף הדלת, והיתר נדחקו לחדר הצפוף הומה המלמולים, גהרו מעליי בבכי שהרטיב את חליפת הטרנינג שלי, ותבעו לדעת בארשת זעומה איך העזתי להסתלק בלי לומר שלום. הם נגעו בפניי והחליקו יד בשיערי, שהיה עדיין מסודר מהפן שעשיתי במספרה לכבוד הברית של הבן של נתן.

שכנתי חוה, שקולה נשנק מבכיים של ילדיי ומפניו ההמומות של שמעון, ניסתה לדחוף להם לפה קוביית סוכר או להכריח אותם לשתות משהו, כי אין מה לעשות, מוכרחים לשתות גם במצבים כאלו — וכשמיכה, הבכור שלי, התרצה לשתות כוס מים, מבטה הצטעף, אסיר תודה על כך שבאחת הפכה להיות נחוצה בחדר העמוס ברגשות אך דל במעשיות.

כריכת קובץ הסיפורים (הוצאת פרדס)

כשעלו מכריי מתנשפים בגבעת שאול, והקור הירושלמי צבט באפיהם בדקירות שכמעט ותלשו אותם ממקומם, רובם הרגישו קצת יותר טוב. הם חייכו בעיניהם אל כל אותם קרובים ורחוקים, אשר כמוהם זנחו עיסוקים שעד היוודע דבר הפטירה היו מאוד חשובים, ומרגע שנודע על מותי הפתאומי והלא צפוי התמעטו והתגמדו ועכשיו, בנוף מצבות האבן, נדמו אפילו מגוחכים וחסרי פשר. 

בבית הלוויות, בעוד הרב מבקש לקצר בהספדים כדי להספיק לקבור אותי לפני השקיעה, הם השפילו מבט והסכימו זה עם זה בקדרות כי זו דרכו של עולם. שכבתי במרכז החדר, מכוסה קטיפה שחורה רקומה זהב. מימיני הצטופפו גברים זקופים חובשי כיפות, משמאלי נשים מכוסות רדיד שנתמכו זו בזו. גיסתי אחזה במרפקה של טלי שרקעה ברגליה וזעקה בקול שבור, "אמא, למה עזבת אותנו? למה השארת את אבא לבד?" ולא חדלה גם כשהרב כעכע בגרונו וזרק בה מבט מטיף, "נו, אני מבקש. שמישהו שם ירגיע אותה. אני רוצה להתחיל."

הרב מאיר, שהתפלל עם אבי בבית הכנסת הישן בנחלאות, סיפר שבאתי ממשפחה טובה, ושכמו אבי ואמי עליהם השלום עשיתי בדרכי השקטה והצנועה הרבה מעשים טובים. לשמע דבריו, דמעות זלגו על מסכות מייק אפ, ממחטות קינחו אפים, משקפיים הועלו לפדחת כדי לנגב את הזגוגיות שנתכסו אדים.

גם עיניה של יעל, ידידתה היהירה של טלי, נצצו מדמעות, אך היא מיד בלמה אותן: אחרי הכול היא לא הכירה אותי. למעשה, מעולם לא העמיקה אתי בשיחה, ואילו הייתה צריכה לגשת אל כן ההספדים ולומר עליי מספר מילים, ודאי הייתה מתקשה למצוא תיאורים החורגים מהקלישאות שכבר נשמעו, "אישה טובה", "אמא מסורה", "סבתא חמה". אולי הייתה מתלבטת אם מתאים לספר שהייתי מכינה מרק קובה מעולה, ובינתיים דמותי הייתה שבה ומציפה את תודעתה: קומתי הגבוהה, גופי הכבד, חצי החיוך שלי שמעולם לא התעגל לחיוך מלא, אך גם לא לגמרי נמחק, ותמיד נראה כאילו חיפה על משהו. 

רב מזוקן שהסתתר מאחורי משקפיים כהים אמר שהייתי אשת חיל, "שעליה נאמר, פיה פתחה בחוכמה, ותורת חסד על לשונה," והמתכנסים שהסתופפו בחדר, מעיליהם נושקים זה לזה וראשיהם מורכנים, הנהנו בהסכמה. כל אחד מהם נזכר איך מיעטתי בדיבור והתאמץ לשחזר מה בכל זאת היה הדבר האחרון שאמרתי לו, אולי בלי משים שרבבתי בו רמז מטרים לאסון או לפרידה. הרב הוסיף ואמר שאין אישה חסרה אלא לבעלה. האבלים החליפו מבטי אישור מפוכחים ולחשו ששמעון לא ידע שהוא שוכב לצד אישה מתה, ואיך הוא יסתדר עכשיו לבד, מסכן, בקושי חביתה הוא יודע להכין.

בדרך לבית הקברות, כשהרוח הקרה הצליפה בעורפיהם והחישה את צעדיהם, הם תיארו זה באוזנו של זה איך בכלל לא התלוננתי על כאבים. אתמול בלילה עוד ראיתי טלוויזיה כרגיל, וכשהתעייפתי הלכתי לישון — ושלא נדע, פשוט לא התעוררתי — ובכל פעם שגוללו מחדש את תסריט האימה שהחריד את מנוחתם, חשו קמצוץ הקלה.

אשליית החיים. כנרת רובינשטיין // צילום: יניב רובינשטיין

השמש החלה לשקוע, והשמיים האפרוריים, מלאי העננים הדחוסים, התקשטו במפרצים כתומים וסגלגלים. כמה משחוחי הראש ערכו חשבון נפש סלחני עם עצמם ובסופו הסיקו שחייהם אולי פשוטים, אבל לא עלובים כמו שנדמו להם. הם זרקו מבט מופתע לשמיים, הזדעזעו מיופיים הבוטה, שיערו שהיה מתאים הרבה יותר לו ירד גשם, והשתרכו באטיות לחלקת הקבר הדרומית שלי.

גם דודתי בת השמונים ותשע, שעור פניה המחורץ כמו צנח מטה, התעקשה לרדת במדרגות עד לקברי למרות שדידתה בקושי. מבטים תמהים סקרו את זקנתה המחוצפת, שעוררה את איבתם; איך הזקנה הבלה הזו עוד נאחזת בחיים ואילו אני, שהייתי רק בת חמישים וחמש, נראיתי מצוין לגילי והיו לי עוד הרבה שנים טובות ליהנות מהחיים, כבר אינני.

"לפחות היא נפטרה תוך כדי שינה," לחשה עדנה גיסתי מאחורי כתפה של ליאורה חברתי. "זה מוות של מלאכים, מות נשיקה." 

"מה את מדברת?" נקטעה במרפק שנדחף לצלעותיה, "היא מתה צעירה. צעירה מדי. היו לה עוד הרבה שנים ליהנות מהנכדים." 

"בכל זאת," התעקשה עדנה בשפתיים חשוקות, "הלוואי על כולנו למות ככה."

הן דרכו על חלקות ריקות, מכוסות אדמה יבשה ועשבים שוטים. עיניה של ליאורה התלחלחו בדמעות, "כעסתי שהיא לא באה. לא מתקשרת. כעסתי עליה רק בגלל שהיה לי אכפת ממנה, את מבינה... בגלל שאהבתי אותה..." היא ניסתה לתפוס את מבטה של עדנה ושזו תמרק את רגשות האשמה שלה אבל עדנה חמקה ממנה ומבקשתה ומלמלה, "מה זה חשוב עכשיו, שום דבר כבר לא חשוב."

שכבתי עטופה בסדין לבן על האלונקה ומלוויי נעמדו סביב הבור החשוף. הקברנים החליקו אותי פנימה, וברגע שכיסו אותי בעפר השתטחו עליי טלי ומיכה ומיררו בבכי. שמעון העמיד אותם על רגליהם והתפלל, "יתגדל ויתקדש שמה רבא." הקהל חזר בהמהום חרישי ותקיף אחריו, "יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמה דקודשא בריך הוא."

הם מלמלו אמן ומבטם ריצד בין שורת המצבות ובין החלקות הריקות, העתידות להתמלא. בפנים מכונסות נדרו שישתדלו ליהנות יותר, הרי החיים כל כך קצרים ומי יודע מה יהיה מחר? אלף מיתות אפשר למות עד מחר. הם קמצו אבן קטנה בכפיהם המיוזעות וחיכו בסבלנות עד שיגיע תורם להניח אותה על קברי, ותוך כדי כך לא האמינו שאני, שאתמול בערב עוד עשיתי הליכה מהירה בשכונה, שוכבת עכשיו מתחת לעפר ולגל האבנים.

הם חיבקו את ילדיי ואיחלו להם שלא ידעו עוד צער, וטפחו בחוזקה על כתפו של שמעון שהשיב להם בהנהון מתמשך. החשיכה שנשתררה ריככה את קולם וניחמה את מבוכתם; ידידים שהקשר ביניהם נותק חזרו ולחצו ידיים ובעיניים נכנעות שאלו מה אתך, ואיך המרגש, וטוב לראות אותך, באמת שטוב לראות אותך. 

הם יצאו דחוקים מטרסת הקברים ונתקלו בקבצן שביקש נדבה בכף מושטת. על אף שהזדרזו ללכת לא התעצלו, תחבו ידיים לכיסים וזרקו לעברו שקל בקשת. המטבע נפל ונחבט באבני השיש המסותתות והם נעמדו מעל המעקה והדריכו אותו איך למצוא את המטבע. הקבצן קרא אליהם בשמחה, "תזכו לברכות," והם, מדושנים מרצון טוב, חייכו בביטול ומיהרו לשטוף את ידיהם במים הקפואים של הברזייה.

כשעלו לרכביהם חשו לראשונה ברעב שצבט את בטניהם ופער בהן חלל שהלך והתפשט. הם התנחמו בכך שעכשיו תיערך סעודה בבית שלנו, ונזכרו שחבל שאני לא אהיה שם כדי לעזור עם האוכל וההגשה, אבל הם ידעו שהרבה בעלות בית יתחרו על ההזדמנות להוכיח את כישורי המטבח שלהן. ואולי, מי יודע, קיוו המנחמים, אולי יגישו שם כמה מהעוגיות שלי, כי עוגיות תמרים ואגוזים כמו שאני הייתי עושה, אף אחד בעולם לא יודע להכין.

כולם עזבו ונותרתי לבד, בשקט הקברים הדוממים שלא הייתי מורגלת בו; כל החיים הייתי מוקפת ברעשים ובאנשים. ופתאום, בדממה האינסופית הזאת, ידעתי שעשיתי טעות שלא הלכתי לבדיקות המקיפות אליהן שלח אותי הרופא בביקור האחרון אצלו. הוא בדק לי את הלב וביקש ממני, "גברת לוי, אל תקלי ראש."

לא הלכתי וגם לא סיפרתי אז לשמעון על השיחה, לו לא היה זמן להקשיב, ולי לא היה זמן ללכת לרופאים, הייתי עסוקה בקניות ובבישולים ובהכנות לחג. איזה חג זה היה, ניסיתי להיזכר בחושך ולא הצלחתי, בשום אופן לא הצלחתי להיזכר איזה חג זה היה.

קובץ הסיפורים "חבלי הלידה של הירח" מאת כנרת רובינשטיין ראה אור בהוצאת "פרדס"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו