"גלבי" - הלב שלי, בערבית בניב תימני, הוא גם כותרת הרומן החדש מאת איריס אליה כהן, שזינק לרשימות רבי המכר מרגע צאתו. גם ספריה הקודמים של אליה כהן זכו לאהדה נרחבת, אך הפעם, לכאורה, לא מדובר בזינוק מובן מאליו: במרכזו של הספר ניצבת זוהרה, עורכת דין מצליחה ואם חד הורית, שאת חייה מלווה משבר הגירת הוריה מתימן והיעלמותה של אחותה התאומה מן המעברה בהיותה תינוקת. אחרי שנים של חיפושים מייאשים ללא קצה חוט, היא יוצאת למסע חיפושים אחרון במחיצת יגאל, חוקר שמבקש להפיח בה תקווה.
חטיפת יהודי תימן הוא אחד הנושאים הכאובים ביותר ומאידך גם אחד השנויים במחלוקת, עניין של ועדות חקירה, כתבות תחקיר ופוסטים בבלוגים לוחמניים, לא חומר לשובר-קופות. בכללותו של דבר "גלבי", שעלילתו נעה בין שנות ה-50 לשנות ה-80, לא עשוי בבסיסו מחומרים שמחים. חברתה של זוהרה מילדות, אדיבה, היא בת לניצולי שואה שהנם גם הורים שכולים, וכך שאלת התינוקות שנעלמו, כאבם של הניצולים וילדיהם וכאב השכול משוחחים ולפעמים גם נמזגים זה בזה וכך מתארים הוויה של תקופה בה הפצעים הללו היו עדיין טריים ומדממים.
כיצד, אם כן, למרות תועפות הדכדכת, מצליח הרומן בקרב מכנה משותף רחב של קוראים? "גלבי", לפני הכל, הוא סיפור אהבה, שאבני הבניין שלו מוכרות לכל קורא באשר הוא: אדם מחפש אחר מה שאמור להעניק משמעות לחייו, ובדרך, כמעט שלא במתכוון מוצא את עצמו בדמות נשמתו התאומה. האהבה ככוח ריפויי שעמה מגיע גם תיקון עולם והסדר שב ולו במעט על כנו, מספיק על מנת שנאמין בקיומו.
שנית, נכון עשתה אליה כהן כשבחרה להציג את פרשת התינוקות החטופים לא כנושא שנוי במחלוקת, אלא כעובדה שרירה וקיימת, שמיותר בכלל לחלוק עליה. בחירה זו מסייעת לה לזנק היישר לתוך הסיפור ולהפוך את מה שלרוב מופיע כעדויות יובשניות עד בלתי נתפסות לעלילה שכל אחד יכול להזדהות עמה, בדמות משפחות שעד היום מייחלת למפגש המחודש עם יקיריהם. גם סגנון הכתיבה של כהן – חינני, מסביר פנים, עתיר דימויים ציוריים וגדוש תיאורים ותארים – עוטף את החומרים הקודרים במעטפת רכה ונגיסה. וחשוב מכל – הרומן מדבר על כאב ונכתב מתוך כאב, והכאב הזה אותנטי. על כן קל להאמין לו.
יחד עם כל זאת, בשלב די מוקדם מתברר, שהמקום ממנו נובעת עוצמתו של הרומן הוא אותו מקום ממנו נגזרות חולשותיו. "גלבי" הוא רומן של מחוות גדולות. דבר לא נותר בו מרומז. איפוק אינו סמן איכות, כמובן; ישנן לא מעט דוגמאות לספרות מאופקת ודלילה כמו גם לספרות גדושה, מרשימה ומפעימה. אך במקרה של "גלבי", הגדוש ברגשות, תחושות, התרשמויות והדגשים עד להתפקע, לא פעם כמעט ולא נותר מקום לקורא להרגיש, לחוש ולהתרשם.
כריכת הספר
הכאב ברומן מתנקז כאמור לחור השחור שנפער עם היעלמותה של בתיה, שכל המאמצים הכפייתיים למוצאה מתנקזים אליו. אך הכאב הזה, שאין לשאתו, מדוברר עד לרמת האלחוש. "איפה בתיה, איפה היא, לעזאזל", תוהה זוהרה בתחילת הספר. "ואיפה בתיה, ומה יהיה עם הסיפור הזה", עמודים מספר אחר כך. "ואיפה בתיה. איפה בתיה" וכן הלאה. בין זוהרה ויגאל, למרות או בגלל נטייתם להתווכח, נבנה מתח מיני ורגשי אך בעוד שהדבר ניכר ממילא בזכות הדיאלוגים הקולחים שביניהם, מכבירה המחברת עוד ועוד תיאורים המפרטים את תשוקתה של זוהרה, תיאורים שבסופו של דבר מכרסמים בתשוקה שנבנתה.
לעומת הדמויות המרכזיות, הסובלות מדברור-יתר והסברים חיצוניים שאין בהם צורך, דווקא דמויות הקשישים והילדים מפגינות מורכבות ועומק באופן שנחרט בזיכרון. כך בנה של אדיבה, ילד מלנכולי הנושא על גבו את העצב המצטבר זה דורות במשפחה, "אפו וסנטרו נרכנים, ואיתם נמשיו".
דמות נוספת שלמן הרגע הראשון משורטטת על הסתירות והמורכבות שבה היא רומיה, אישה מבוגרת שבנה נלקח ממנה על ידי אחות מסתורית. את הזעקה המתבקשת מחליפות תנועות, מחוות קטנות, שכל אחת מהן בדרכה אוצרת בתוכה כאב.
לעומת הדמויות הללו, שצוברות נפח ועומק ככל שמתקדמת העלילה, הגודש הרגשי זולג לעיצוב של קבוצה מובחנת של דמויות, וכאן הוא מזיק במיוחד. זוהי חטיבת הדמויות המייצגות את הממסד ההגמוני, שאחראי לא רק להיעלמותה של בתיה והחטופים האחרים, כי אם לאפליה ולעוולות בכל תחומי החיים של זוהרה ומשפחתה.
מן הכעס הזה נגזרות דמויות חד ממדיות המעוצבות בגסות מתסכלת. עליהן נמנית אחות בית הספר, המחטאת את שיערה של זוהרה בהבעה של שאט נפש ומביישת אותה מול שאר התלמידים תוך מלמולים אקראיים ביידיש. ביניהם אף רופא מושחת שמתנהל בגסות איומה ואף שואל את זוהרה למוצאה, כשהוא מוסיף בזחיחות "ככה אתם... הכל 'מגיע לכם', אה?" אך מתסכל מכל היה להיתקל בחברי הקיבוץ של בעלה לשעבר של זוהרה. אלה אסופת טיפוסים דוחים במיוחד, שאינם נרתעים מלצחקק מול זוהרה על "התימניות החמות" ביום חתונתה, לפני הכניסה לחופה.
יש לומר את המובן מאליו: טיפוסים כאלו כבר היו וישנם. ובסצנות הללו של חיטוי כינים, ביקור משפיל אצל הרופא ומפגש עם מי שראו בעצמם מלח הארץ והתנשאו על כל השאר כבר נתקלנו בלא מעט יצירות, משום שאכן קרו במציאות. אך כפי שגם במציאות יש לשער, שלאותה אחות היו גם תכונות חיוביות כלשהן, או למצער קורטוב אנושיות, כך גם הייצוג של דמויות כאלו בספרות אפקטיבי ומעורר מחשבה כשהן מופיעות שלא ככרזה חד ממדית של טיפשות ורוע. לו היתה להן מידה של עומק, אזי היה מתאפשר גם לקורא לחוש הסתייגות וכעס על העוול המקומם. כאן, הגודש הרגשי לא פעם לא מותיר לקורא אלא לצפות בהתרחשות מהצד.
גלבי / איריס אליה כהן
ידיעות ספרים, 392 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו