רומן מכתבים תמיד דישדש את דרכו כסוגה חורגת בספרות העולמית. שהרי תכתובת - מרגשת ומעמיקה ככל שתהיה - מתקשה לנפץ את הטון הייעודי, הרשמי, המכוונן רגשית, שגוזר עליה הפורמט. למעט יצירות בודדות שהצליחו למצוא נוסחת קסם ולהתקבע כקלאסיקה - רומן המכתבים לעיתים קרובות מסכל את החירות הספרותית האינסופית ולאו דווקא מסייע לה.
לא הוא הדין לגבי רומן מכתבים חד־צדדי. כי כשצד אחד כותב באובססיביות, והצד השני אינו נוכח - בין שאינו משיב ובין שהמספר דואג שקולו לא יישמע - נוצר מונולוג טעון בעל פוטנציאל ספרותי כביר. כך במקרה של "דייגו היקר" מאת אלנה פונייטובסקה, סופרת מקסיקנית ותיקה שיש לקוות שעוד נראה מפרי יצירתה בעברית גם לעתיד לבוא.
"דייגו היקר" הוא אסופת מכתבים בדיונית שרקמה פונייטובסקה בעקבות מכתביה של אנג'לינה בלוף (Beloff), ציירת ממוצא רוסי החיה בפאריס, לאהובה, הצייר הגדול דייגו ריברה, שנטש מאחור אותה יחד עם בנם בן השנתיים. בלוף היתה רק תחנה בביוגרפיה השערורייתית - פוליטית, אמנותית ואישית - של ריברה, שנודע בנישואיו לפרידה קאלו; אבל היא לא היתה הערת שוליים. נישואיהם, שארכו עשר שנים על רקע סלוני פאריס הסוערים של שנות ה־20 של המאה הקודמת, היו משחק־מינים מזן אחר, שבו תשוקה, הרס עצמי וטוטאליות אמנותית הם מרכיבים הקודמים לכל רגש אחר.
התלות, הכמיהה ואף ההתרפסות שניכרות במכתביה של בלוף, מזכירות ביותר מרמז את הגעגוע האובססיבי של פרוסט לאהובתו/אהובו העוזב/ת ברומן הקצר והמופתי "אלברטין איננה". אך בעוד פרוסט, על סף ייאוש, העיד שאלברטין "כמעט לא היתה קיימת בי אלא בצורת שמה אשר נחרת במוחי שוב ושוב", במכתביה של אנג'לינה דייגו הוא "מאהב, בן, השראה, אלוהים", והתקווה לאיחוד עימו קיימת גם כשהמציאות החומרית קשה מנשוא.
בלוף כותבת לריברה במשך תשעה חודשים; היא מגוללת בפניו את תלישותה בפאריס בלעדיו, את המאבק האמנותי שלה - לצייר ולשרוד, ואת הקשיים בגידול בנם. יום אחד היא מבלה לבדה בלובר, ואחר כך בגלריה שבה היא מתבוננת בציוריו של סזאן, היא כותבת "בכיתי כשהבטתי בציורים, בכיתי גם על כך שאני לבד, בכיתי עליך ועלי, אבל הבכי הקל עלי, כי להבין, סוף סוף, זה כישוף ממש".
פונייטובסקה היא אמנית טקסט מסוג אחר, והחלל שבין המכתבים פועל, ככישוף, לא פחות מהטקסט עצמו. מה שנקרא בתחילה כסיפור על יחסי אהבה־מרות, מתמוסס בהמשך למערבולת של תודעה אמנותית יוצאת דופן, שלא רואה בחד־צדדיות עוול, אלא דווקא אפשרות מפתיעה להשלמה. סיפור ביוגרפי קצר של פונייטובסקה על פרידה קאלו, המופיע בספר לאחר הנובלה, ממשיך הלאה את הרצף התודעתי הזה, שאם ירצה הקורא או לא, הוא ייסחף אליו, וישחה בו כמו במים מוכרים.
דייגו היקר / אלנה פונייטובסקה
מספרדית: מיכל שלו; תשע נשמות, 107 עמ'
כריכת הספר