לרבים בישראל שמה של אתי הילסום לא אומר דבר. היא לא נמנית עם הדמויות שמדוברות ביום השואה מדי שנה, ובבתי הספר ובכלי התקשורת לא חוזרים ודנים בקורות חייה. אך יש לשער שמצב עניינים זה עתיד להשתנות; די בשיחה עם אלה שנחשפו לדמותה של הילסום וליומן שכתבה בשנים 1941-1943, אז נרצחה באושוויץ והיא בת 29. הם דנים בה במונחים המזכירים התגלות, לא פחות, ומאמצים אותה לתוך חייהם; אלה רק הולכים ורבים.
הילסום, שנולדה למשפחה מתבוללת בהולנד, איננה אנה פרנק. "השמיים שבתוכי", היומן שכתבה (תירגמה: מרים למברגר), עוסק בהתאהבותה בפסיכולוג שטיפל בה; בקשרים מזדמנים ובסקרנות ארוטית; במסע פילוסופי הנע בתשוקה אדירה בין התנ"ך לקוראן, הברית החדשה לבודהיזם, רילקה לדוסטויבסקי - תוכן שלא מנגיש את עצמו מיידית.
ואולם, עם הזמן נכבשת הולנד בידי הנאצים ומסעה הרוחני של הילסום הופך לתהליך התעוררות שבלתי אפשרי להפסיק להרהר בו באותה מידה שבלתי אפשרי להבינו. "בעוד השואה נתפסת בדרך כלל כהתרוקנות האור האלוהי מן העולם, אצל אתי הילסום דווקא רגעי המצוקה הללו הם רגעים של התגלות אלוהית", כתב הסופר אהרן אפלפלד.
לקראת סופו של מסע זה מצטרפת הילסום למחנה המעבר וסטרבורק שעל גבול הולנד, תחנה אחרונה לפני אושוויץ, וזאת אף על פי שחבריה יכלו להצילה, בנימוק שאם לא היא - יעלה על הרכבת אחר במקומה. משם שלחה פתקה ובה נכתב "עלינו לרכבת בשירה".
שנים רבות חלפו עד שהתפרסם יומנה של הילסום וזכה להכרה בעולם. בארץ הוא פורסם רק בשנת 1985, תחת השם "שמיים כרותים", ובהמשך אזל מן המדפים.
כריכת הספר (הוצאת כתר)
אור כרמלי, משוררת וקריינית, אחראית במידה רבה לתחייה המחודשת של זיכרון הילסום. כרבים אחרים היא הגיעה להילסום כמעט במקרה. "חברתי ריה גינזר הציעה לי לפני 15 שנים לקרוא את ספרה", היא אומרת, "לא רציתי לקרוא על השואה, אך מרגע שהתחלתי לקרוא, הרגשתי כאילו מישהו כותב אלי ועלי. גם אנשים אחרים שנתתי להם את הספר אמרו לי שזה לא ייאמן כמה הספר מרגיש להם עכשווי - הכנות שלה, האהבות שלה, הכאבים שלה".
ומנגד קשה, ואפילו מתסכל להתמודד עם הקבלה הסטואית של הילסום את מצבה. לקראת סוף היומן, כשסופה קרב וברור, היא אומרת "הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים". זהו אלטרואיזם קיצוני שמעורר רגשות עזים וסותרים.
כרמלי: "כשאתי אומרת ש'אלוהים לא חייב לנו הסבר, אלא אנחנו חייבים לו', למרות כל מה שעברה, אני לא יכולה להבין אותה, אבל אני יכולה להרגיש אותה ולהתרגש ממנה. למרות הנסיקה הרוחנית הבלתי נתפסת שלה, אתי לא קדושה. היא דמות עגולה ורב־מימדית וזו הסיבה הראשונית שהיא חודרת ללב".
כרמלי וגינזר אחראיות להוצאה המחודשת של היומן ב־2002 תחת השם "השמיים שבתוכי". השבוע התקיים במדרשת עלמא בתל אביב ערב שהוקדש לחייה ולהגותה של הילסום, ובו דיברו הרב דניאל אפשטיין, פרופ' רון מרגולין וד"ר מירב רוט. כרמלי, שיזמה את הערב, הקריאה קטעים מתוך היומן.
"לא להוציא מהמסגרת"
הרב דניאל אפשטיין, המלמד ב"מתן", ישיבה לנשים, ומתרגם של כתבי עמנואל לוינס, עוד התלבט בשיחתנו על מה ידבר. "אני צריך להחליט על מה לא אדבר", הוא מודה, "כי זה עולם ומלואו. אצלי אתי נוכחת כל הזמן; בפרשנות שלי, בהוראה שלי, היא דורשת מהקורא הרבה יותר מסקרנות, היא דורשת השקעה". לבסוף הוא אומר שידבר "קרוב לוודאי על צמיחה בתנאים בלתי אפשריים. בשנים האחרונות אני מוצא את אתי בהרבה ספרים שעוסקים בטיפול. פסיכולוגים ופסיכואנליטיקאים רוחשים הרבה כבוד למהלך שהיא מציעה ביומן, מהלך טיפולי מובהק - להתמודד עם הפצע בתוך הטראומה, ולא אחריה. אבל אני רוצה גם לדבר על הפן הדתי המיוחד אצלה, של אדם שלא מבקש עזרה מאלוהים אלא מציע את עזרתו: מעבר מתפיסת אל כל יכול, שמוציא את האדם מהאסון, לתפיסה של אל שמבקש שהאדם ייתן לו יד; באין נוכחות אלוהית בעולם, צריך שהאדם יעשה מעשה, תפיסה שאפשר לקשור להיבטים שונים של הקבלה".
אתה מזכיר קבלה, בעוד רבים מייחסים את תפיסת האל של הילסום לנצרות.
אפשטיין: "היא חיה בחברה מאוד רחוקה מהיהדות, כך שהגישה שלה למקורות היהודיים היתה דלה. אך כפי שהיא מתארת את עצמה בתחילת הספר כאישה 'זללנית', כך גם במובן הרוחני, היא פתוחה לכל מה שמתאים לה, וכפי שיש לה קטעי תלמוד בילקוט, כך גם קוראן. אסור לצמצם את הילסום לשום מסגרת, כי מדובר בנשמה גדולה מדי".
גם מערכת היחסים שהיא יוצרת עם אלוהים והגלגולים שהיא עוברת שזורה לאורך כל היומן.
"מצד אחד היא פונה אל אלוהים כבן שיח. היא מתייחסת אליו באהבה ורוצה לשמור על נוכחותו. אבל בסופו של דבר היא מגיעה לזיהוי כמעט מוחלט עם מה שהיא מכנה אלוהים לנקודה הכי פנימית בתוכה. עצם עצמיותה הופך לנקודה אלוהית שבוערת בה".
וזאת דווקא ככל שהעננים מעל ראשה הולכים ומתקדרים.
"בניגוד לספרים על השואה זה ספר מלא אור. יש בו המון אהבת חיים, צחוק והומור. היכולת להצהיר על אהבת החיים באופן כמעט הרואי, כשהיא מתבוננת בשקיעה ממחנה המעבר - בעיניי זו הנקודה הכי יהודית בספר; כל כך לא דוגמטית. אהבת החיים העצומה הזו, שמתנגדת לכל מה שמרעיל את החיים, לכעס, השנאה והאלימות, זה מה שכה שובה אצלה".
מדוע הילסום כמעט לא מוכרת בישראל?
"יש בארץ נטייה להתעלם מכל מה שלא שם במרכז את העניין שלנו, ואתי, שאומרת שלנשמה אין מולדת, מחוברת לסיפור האוניברסלי. היא דורשת הרחבת אופקים שנובעת מתוך כך שלנשמה אין גבולות. היא לא גיבורה לאומית ואין בה שום נרטיב לאומי, זה פשוט לא קיים. התפיסה שלה היא קוסמית; מי שלא פתוח לכך מובן שיחמיץ אותה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו