"אני כותב כדי לומר דברים שרק ספרים יכולים להגיד"

החיים המורכבים בצל איום טרור לא זרים לסופר חואן גבריאל ואסקס, שנולד וגדל בקולומביה. ברון הסמים פבלו אסקובר אולי נתפס וחוסל בתחילת שנות ה־90, אבל עבור העם הקולומביאני, הרביעי בגודל אוכלוסייתו במדינות דרום אמריקה, הפצע עדיין מדמם. 

שנים אחרי הקרבות בין הצבא הקולומביאני, ארגוני הסמים והכוחות האמריקניים שנשלחו למערכה נגד הסחר בסמים, התרבות הפופולרית בקולומביה עדיין עוסקת בנושא ביתר שאת. מאחורי הזוהר כמובן ניצבת חברה אזרחית פצועה, שמנסה להשתקם מהטראומה. 

את המורכבות בחיים הקולומביאניים חושף באופן שיטתי הסופר חואן גבריאל ואסקס בספריו. ואסקס (43) הפך לכוכב כמעט בן־לילה עם פרסום ספרו הראשון - "המלשינים" (ראה אור בעברית בהוצאת כתר ב־2011) - מותחן חברתי מתוחכם ונוקב. ב"המלשינים" מתואר מסעו של הסופר הצעיר גבריאל סנטורו בעקבות הסודות והשקרים המשפחתיים שנחשפים כשאביו נאלץ לעבור ניתוח דחוף. טפח אחר טפח נחשפת המציאות בקולומביה של אחרי מלחמת העולם השנייה - מדינה של קשר שתיקה, תחת חסות אמריקנית, שהופכת למקלט למגוון בני אדם, ובהם פליטים יהודים ונאצים שמבקשים להנמיך פרופיל. 

"כותב כדי להסביר את הכאוס". שקי מריחואנה שנתפסו בפשיטה ליד בוגוטה  //  צילום: אי.אף.פי

צרותיה של קולומביה כידוע לא פסקו לאחר מלחמת העולם השנייה, וספרו השני של ואסקס מפנה את המבט הביקורתי של הסופר לתקופה אחרת. "קול הדברים הנופלים" (שראה אור בעברית אשתקד) עקב אחרי גיבור ששמו ריקרדו לוורדה ביום שבו הוא נרצח על ידי מתנקשים באמצע הרחוב. 

מי רצח את ריקרדו ומדוע? אלו שאלות שאפשר לשאול במדינה מתוקנת. אבל קולומביה שוואסקס מתאר מבועתת מכדי לחפש תשובות, וקול הירייה שנוטלת את חייו של ריקרדו בקושי נשמע. הכתיבה של ואסקס, מעט כמו הכתיבה של אנטוניו מוניוס מולינה על משטרים אפלים, מהדהדת קורבנות שזהותם נמחקה בסביבה רצחנית. וכזו היא קולומביה ברומן שלו - מדינה ששליטיה האמיתיים הם הרצח והמקריות האכזרית של טרור ברוני הסמים.

"לא מעוניין בניתוח מדעי"

בסוף השבוע היה ואסקס אחד האורחים הבולטים בפסטיבל הסופרים במשכנות שאננים בירושלים, והשתתף עם הסופר הספרדי חסוס קראסקו והמשוררת והמתרגמת טל ניצן במחווה לדון קיחוטה, באירוע ששמו "אובססיה וטירוף". כשאני שואל את ואסקס, בראיון ל"ישראל היום", מה מניע את העיסוק הדון־קיחוטי שלו בקרביה המדממים של החברה הקולומביאנית, תשובתו ישירה ונוקבת כמו כתיבתו, ומוכיחה כי אין לו שום כוונה לייפות את המציאות.

"אני כותב כדי להסביר לעצמי את הכאוס ואת הכאב שראיתי או חוויתי", אומר ואסקס, "כתיבת רומן מגיעה מחוסר שביעות רצון, מתחושת מרד, אפילו מבלבול. אני כותב כי יש משהו שאני לא מבין. אם אתה מאושר, אתה לא כותב ספרים".

אז לטענתך העיסוק שלך בעוולות חברתיות קשור להיסטוריה שלך כבן לעם הקולומביאני?

"במידה מסוימת כן, אבל לא בהכרח. אני מתעניין בצורה שבה אלימות יכולה לעצב את חייו של היחיד. אני מניח שאי אפשר להפריד את העניין שלי מההיסטוריה של קולומביה, שהאלימות חוזרת בה שוב ושוב בצורה בלתי רגילה. אבל אני לא מתעניין בניתוח מדעי של החברה, אלא שבמה שאלימות עושה לנפשו של האדם הבודד. ספרי 'קול הדברים הנופלים' הוא על טרור קרטל הסמים, הוא על פחד, על המימד האקראי של ההיסטוריה ועל ההשלכות האפשריות שלו על רובדי החיים הפנימיים של אדם מן השורה".

כריכת ספרו של ואסקס מ-2014 (כתר)

סוג האלימות שעליה מדבר ואסקס אינו עניין לנחלתו הבלעדית של האזרח הקולומביאני. אף על פי שעלילות ספריו מתרחשות ביבשת הדרום־אמריקנית, ואסקס מזהה יותר ויותר אנשים בעולם שחוויית הטרור היא חלק מחייהם. "אין הבדל בין קנדי שמח לקולומביאני שמח", הוא אומר, "החיים תחת טרור ותחת פחד הם בשום אופן לא חוויה ייחודית לאזרחי קולומביה. נראה שכרגע, חוויית הטרור היא חוויה אוניברסלית לחלוטין. הרומנים שלי עוסקים בחקירת המרחב שבו מפלצות היסטוריות ומניעים פוליטיים חודרים למרחב האישי ולחיים של בני אדם, ומשנים את אותם אנשים לעד. אני מנסה להשתמש בספרים כדי להגיד דברים שרק ספרים יכולים להגיד - בניגוד לשכפול המציאות, שאותה מבצעת העיתונות, למשל". 

בכתיבה על קולומביה אתה מגלה תחושת אחריות, או מסירות של סופר כלפי סביבתו? אתה סבור שלסופר יש בכלל אחריות ושיקול דעת כלפי החברה שבה הוא חי?

"תפקידו היחיד של הסופר בחברה, מלבד לכתוב היטב, הוא לגלות משהו שהיה חבוי בעבר וגם להכניס את הקוראים לתוך עולם חווייתי שהם לא הכירו קודם. המשיכה שלי להיסטוריה הקולומביאנית מגיעה מהעובדה שהיא ממשיכה לרתק אותי ולהוציא אותי מאיזון. אתה חושב שאתה מכיר את המקום שגדלת בו, שאין לו סודות, ויום אחד אתה מבין שצללים אפלים נמצאים בעברו וכל מה שחשבת שהבנת הוא אשליה. זה, לדוגמה, מה שקרה לי כשכתבתי על הסחר בסמים, מקורותיו והנוכחות האמריקנית בקולומביה". 

ואסקס, שחי כיום בבוגוטה לאחר שנדד בין צרפת, בלגיה וספרד, מספר כי בילה 15 שנים מחייו "בניסיון להבין איך לחשוב על פחד כאמצעי ספרותי. עכשיו אני מבין שהרומן עוזר לאחרים להבין פחד וכיצד להתמודד איתו. האם לכך התכוון דוקטורוב כשאמר שהספרות מפיצה מחדש את הסבל? ייתכן".

בעולם הלטיני, ואסקס, בוגר לימודי משפטים מאוניברסיטת רוסאריו בבוגוטה ובעל דוקטורט בספרות לטינית אמריקנית מהסורבון בפאריס, נחשב לאחד הסופרים הבכירים. היה כבר מי שהכתיר אותו כעוד חוליה בשושלת שראשיה הם בורחס וגרסיה מארקס. הוא, כמובן, מקפיד לשמור על צניעות. "מבחינתי זה יהיר להזכיר את שמי באותו משפט עם הסופרים האלה", הוא אומר, "אני אשמח לכתוב משפטים כמו בורחס, פסקאות כמו גרסיה מארקס ורומנים כמו ורגס יוסה. אולי יום אחד אצליח, אם אעבוד כל החיים".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו