מרב זקס פורטל, מחברת "מלאכים באופק" (ידיעות ספרים)
צילום: // איציק פורטל
מהו הספר שגרם לך לרצות לכתוב?
"מאז שלמדתי לקרוא קראתי בבולמוס; ספרי ילדים, ספרי מבוגרים, כל מה שהספרנית עתליה הרשתה לי לקרוא. בכיתה ב' או ג' קיבלתי מחברת עם כריכה שחורה עבה ומחוספסת ומאז התחלתי לכתוב. כך שלא היה ספר ספציפי, היו הספרים כולם, החיים המקבילים האלו. אחת הגיבורות שהזדהיתי איתן מאוד בילדות היתה חנה'לה מספרה של דבורה עומר, 'כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי'. חנה'לה היתה ילדת קיבוץ כמוני וגם היא חלמה יותר מכפי שהיה מקובל אז. מאוד רציתי גמד קטן כזה, כמו שהיה לה, שאיתו אפשר יהיה לדבר תמיד גם בבית הילדים מתחת לשמיכות. דבורה עומר לימדה אותי שמותר לחלום, מותר לכתוב, מותר לרצות לעוף ולו גם רק על כנפי הדמיון".
איזה סופר/ת הוא הסוד השמור שלך?
"ספר בשם 'אני אדם שאוהב בעיניים', שכתב יהודה שפירא, בן גבעת ברנר, רקדן וצייר שהתמודד עם מחלת נפש והתאבד בגיל צעיר. לאחר מותו קובצו המכתבים ששלח לחבריו הקרובים ופורסמו בליווי ציוריו בספרון צנום שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הספר הזה בעיניי הוא כמוסה של יופי, כאב וכשרון ואני קוראת בו שוב ושוב מאז שהתגלגל לידי לפני שנים".
איזה ספר הביא אותך לדמעות של צחוק, או פשוט לדמעות?
"'סלמון הספק' של דאגלס אדאמס. ספר שהוא אסופת מאמרים, ראיונות ופרקים ראשונים של ספר נוסף בסדרת דירק ג'נטלי שלו. היה לי העונג לתרגם את הספר המריר והמצחיק הזה שבו אדאמס מתאר חוויות יומיומיות באופן הייחודי שלו. חוויות שכוללות שיפוץ בבית, התמודדות עם מחשבים וסוכני ביטוח – "מסע בזמן? אני מאמין שישנם אנשים שנוסעים בקביעות בחזרה מן העתיד ומשפיעים על חיינו בצורה יומיומית [...] אני מדבר על כך שבכל פעם שאנחנו מגישים תביעה לחברת הביטוח אנחנו מגלים שאיכשהו באופן מסתורי בדיוק הדבר שאנחנו תובעים עליו החזר, הוצא זה עתה מפוליסת הביטוח שלנו". אחרי שגמרתי לתרגם אותו והבנתי שהסיפור הזה, סלמון הספק, לא יושלם לעולם, בכיתי".
מה הפחד הגדול שלך?
"ג'וקים, ושלא יהיה לי זמן לכתוב".
מהו הפיתוי שעומד בפנייך בשעה שאת כותבת ומאיים להסיח את דעתך?
"האמת היא שכשאני כבר כותבת, אין לי פיתויים, הבעיה היא להגיע לכתיבה בתוך היומיום והפרנסה. בדרך כלל אני מקדישה יום או יומיים לכתיבה ואז עושה רק את זה עם הפסקות שתובעים החיים עצמם".
אם לא היית כותבת, היית –
"מתרגמת ספרים, זאת הפרנסה שלי ובגללה גם לקח לי זמן להגיע לכתיבת ספרים כי תרגום ספרותי הוא יצירה בפני עצמה, וקשה לעשות את שניהם במקביל".
רן דברת, מחבר "חזקים ברוסיה" (אחוזת בית)
צילום: // ירין שקט
מהו הספר שגרם לך לרצות לכתוב?
"'העולם על פי גארפ' של ג'ון ארווינג. הסיפורים שלו מאוד צבעוניים ולא יומיומיים, וזה משהו שמדבר אלי".
איזה סופר הוא הסוד השמור שלך?
"תום וולף. הוא סופר ועיתונאי מוכר בעולם אבל אני חושב שבארץ הוא לא כל כך פופולרי. הוא מתעסק הרבה במעמד החברתי-כלכלי של הדמויות וכותב הרבה על כסף. כסף לדעתי הוא נושא מאוד מעניין לכתוב עליו סיפורים וללמוד דרכו על בני אדם".
איזה ספר הביא אותך לדמעות של צחוק?
"'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה' של דאגלס אדאמס. אני חושב ששם גיליתי את הקשר הנהדר שבין קומדיה לספרות".
מה הפחד הכי גדול שלך?
"בחיים הפרטיים - כל מה שקשור למשפחה. כאדם שכתב ספר ביכורים, הפחד הכי גדול שלי הוא שאני אכתוב הקדשה למישהו על הספר והוא יראה אותה לגרפולוג".
מה הפיתוי שעומד לנגד עיניך בשעה שאתה כותב ומאיים להסיח את דעתך?
"אין ממש פיתוי. אני כותב בפרקי זמן של כארבעים דקות. במהלך הארבעים דקות האלו אני מרוכז לגמרי. הרבה פעמים אני כותב בבתי קפה ואני חושש שאולי בלי לשים לב אני מדבר לעצמי בקול רם. כשקשה לי בכל אופן להתרכז אני בכוונה מתיישב על הבר של בית הקפה בייחוד אם צפוף ורועש שם. זה מפקס אותי"
אם לא היית כותב היית-
"מאייר בינוני".
נועה סוזנה מורג, מחברת "חויית משתמש" (כתר)
צילום: // יוסי ירום
מהו הספר שגרם לך לרצות לכתוב?
"'הקלות הבלתי נסבלת של הקיום' של מילן קונדרה. קראתי אותו בגיל 20 וגיליתי בו דרכים חדשות לחשוב כמעט על כל דבר. זכורה לי ההשתאות שהמבט המיוחד של קונדרה עורר בי; תחושה שדומה לגילוי שפה חדשה".
איזה סופר/ת הוא הסוד השמור שלך?
"שימו. זהו שמו של בחור צרפתי שיומנו נמצא במקרה ברחובות פריז והובא לדפוס. ביומן, הדובר מתייחס לעצמו כ'שימו' ומכאן שם הסופר, שזהותו עלומה עד היום. ספרו 'לִילה אומרת' הוא אחד הספרים האהובים עלי".
איזה ספר הביא אותך לדמעות של צחוק, או פשוט לדמעות?
"הסצנה האחרונה בספר 'חזירה' מאת אנדרו קואן הביאה אותי לדמעות. לא אספר מה קרה בה כדי לא להרוס לקוראים את סוף הספר, רק אומר שזה ספר ביקורתי, חד ונוגע ללב, שלא קיבל מספיק חשיפה".
מהו הפחד הגדול שלך?
"אחד הפחדים הכי גדולים שלי הוא להינעל במקומות. אני לא אוהבת מעליות ושונאת לנעול דלתות מחשש שהמנעול ייתקע ואנעל בַחדר לנצח.
מהו הפיתוי שעומד בפנייך בשעה שאת כותבת ומאיים להסיח את דעתך?
"כשאני יושבת לכתוב זה קורה מתוך צורך חזק לכתוב וקשה לעצור אותי. הרבה יותר מוכרת לי הסיטואציה בה אני אמורה לעשות משהו אחר, ומתפתה דווקא לעבוד על טקסט שכתבתי. הגישה שלי להסחות דעת באופן כללי היא 'לעבוד יחד איתן' במקום להילחם בהן. אני מוצאת שזה אפקטיבי יותר מלנסות לחנוק אותן. אני מאפשרת למוח לגלוש אל דברים אחרים במנות קטנות, ואז חוזרת להתרכז במשימה העיקרית. קצב הזרימה של העולם מהיר יותר כיום ואין טעם להעמיד פנים שזה אחרת".
אם לא היית כותבת, היית –
"עמוק באקדמיה".
יובל ירח, מחבר "השתיקות" (זמורה ביתן)
מהו הספר שגרם לך לרצות לכתוב?
"'עלובי החיים' מאת ויקטור הוגו. זהו ספר שקראתי בהיות ילד ולא יכולתי להניחו, מוותר על אוכל וכדורגל. הספר משך אותי לתוך עולם אחר שהלך ונבנה במוחי בכל עמוד. הרגשתי את מה שחוו דמויותיו עד כדי עליית דופק הלב. לאחר הקריאה, הספר הרגיש כמו אורגניזם חי, הוא המשיך לבעוט בי בפנים, מהדהד מחשבות על צדק ועל אמת מול שקר. אני מניח שההבנה שאפשר לעשות זאת באמצעות מילים כתובות ותו לא היתה היסוד ההתחלתי לרצון לכתוב".
איזה סופר/ת הוא הסוד השמור שלך?
"אין לי סופר שהוא בגדר סוד, אם הוא טוב בעיניי אז שיידעו כולם, ואולי במחשבה שניה בהתייחס גם לשאלה הקודמת, 'חסמב"ה' היה חלק גדול מילדותי".
איזה ספר הביא אותך לדמעות של צחוק/פשוט דמעות?
"אחד מהספרים שיצאו כ'מבחר' כתביו של חנוך לוין".
מה הפחד הגדול שלך?
"בהתייחסות לעצמי - אובדן פרנסה".
מהו הפיתוי שעומד בפניך בשעה שאתה כותב, ומאיים להסיח את דעתך?
"אינטרנט. אני כותב ונעזר בו רבות ותמיד מתפתה להצצה רגעית בפייסבוק או באחד העיתונים המקוונים".
אם לא היית כותב, היית -
"מורה. זו עבודתי כיום, אלא שללא הכתיבה חיי היו הרבה פחות משמעותיים ומעניינים".
יעל פינקוס, מחברת "יותר מדי אור" (פרדס)
צילום: // יח"צ
מהו הספר שגרם לך לרצות לכתוב?
"האמת היא שאין ספר כזה, הרצון לכתוב לא נולד מתוך ספר כזה או אחר, למרות שכמובן יש הרבה ספרים נפלאים שהלוואי והייתי כותבת אותם".
איזה סופר/ת הוא הסוד השמור שלך?
"לא מגלה".
איזה ספר הביא אותך לדמעות של צחוק, או פשוט לדמעות?
"בשביל זה אני צריכה ללכת הרחק אחורה בזיכרון, מזמן לא קראתי ספר שגרם לי לצחוק, ובטח שלא עד דמעות, 'מלכוד 22' של ג'וזף הלר, שעד כמה שהוא עצוב ככה הוא מצחיק".
מה הפחד הגדול שלך?
"אני מניחה שזה המקום הריק על כל צורותיו".
מהו הפיתוי שעומד בפנייך בשעה שאת כותבת ומאיים להסיח את דעתך?
"לצערי, אין פיתויים כאלו".
אם לא היית כותבת היית -
"חיה".
ענת משיח, מחברת "פיורלה" (עם עובד)
צילום: // יח"צ
מהו הספר שגרם לך לרצות לכתוב?
"מהספר הראשון שקראתי בחיי רציתי להצטרף לשורה. אם חייבים לבחור אז 'לקסיקון משפחתי' של נטליה גינזבורג. הצילום המדויק של חיי המשפחה המסוימת הזו, הדיוק בשפה, הריסון בכתיבה. גם 'האפר של אנג'לה' של פרנק מק'קורט, שהתחיל לכתוב כשיצא לפנסיה, והאיר עבורי את אירלנד - העוני, השתיינות והמשפחתיות - באור שרק הוא הכיר".
איזה סופר/ת הוא הסוד השמור שלך?
"אם מדובר בסוד שהוא גם חטא, אז אין ספק שזהו לי צ'יילד, יוצרו של אהוב ליבי ג'ק ריצ'ר, הבלש והגבר המושלם. אם מדובר בסוד, אז קנוט המסון עם 'ברכת האדמה', שרק אני עוד זוכרת ונפעמת, והלדור לכסנס עם 'גם הדג ישיר', שניהם מאזור איסלנד הרחוקה. בכלל, כל מה שקשור בטבע, בחיות ובילידים עושה לי את זה".
איזה ספר הביא אותך לדמעות של צחוק?
"פה אין ספק. 'חברברי הסוואנה' של ג'ראלד דארל, שמשלב את אהבת בעלי החיים, המזג האנגלי והילידים של קמרון. וגם 'טוב ויפה, ג'יבס' של וודאהוס. ובשתי מילים: הומור אנגלי".
מה הפחד הגדול שלך?
"שאני לא אדע לכתוב עוד ספר".
מה הפיתוי העומד בפנייך בשעה שאת כותבת ומאיים להסיח את דעתך?
"ובכן, החיים! ובתוכם קריאה, עבודת הגינה, צעידות, נימנומים, בהיות".
אם לא היית כותבת, היית –
"ארכאולוגית, שוזרת פרחים, או אולי מטפלת באמצעות בעלי חיים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו