יום שגרתי בגן טיפוסי. ענת הגננת תולה את נושא החודש על הלוח: בעלי חיים. כל ילד מצייר חיה שהוא אוהב, ולאחר מכן יקבל מענת ספר בהתאם לחיה שצייר. רונה בוחרת באריה כתום, אך "מהדף נשמעה פתאום שאגה עצומה! רונה שמעה והבינה: 'האריה מבקש גם - צמה!'" אך בעוד סיפורים על אריות יש בשפע - מתי יכולנו למצוא סיפור על גיבורה לביאה?
"לביאת", ספרה של טל ברייר בן מוחה, מנסה ליצור תיקון חינוכי וגם להעשיר את ספרות הילדים, שאינה עתירה במודלים מנהיגותיים בדמות נשים.
בן מוחה היא יועצת ארגונית ומייסדת של "מנהיגותה - פיתוח מנהיגות חינוכית מודעת מגדר". במסגרת פעילותה היא נפגשת עם מפקחות על גנים ובתי ספר, מנהלים וגננות כדי להטמיע את נושא המגדר אצל ילדים כבר מהגיל הרך. "חינוך מודע למגדר לא עוסק רק בפמיניזם ובפתיחת דלתות לילדות, אלא מיועד גם לבנים, כי גם הם ממושטרים. גננת יכולה לגרום לילדים להיות ביקורתיים, ואף למנוע אלימות".
כריכת הספר (מנהיגותה)
"לביאת" מציג תהליך שבו רונה, שלא מסתפקת ב"אריה שאהב תות", כותבת בעצמה את סיפורה של לביאה - לביאת. "מצד אחד הורים רוצים שהילד שלהם ילך אחרי הלב שלו ולא ייכנע לתכתיבים, ומצד שני, לעיתים באופן לא מודע, עושים הכל כדי שהם יהיו חלק מהעדר", טוענת בן מוחה. "למשל, גננת סיפרה שזוג הורים התייעץ איתה לפני פורים כי הילד שלהם רצה להתחפש לנסיכה, וזה הלחיץ אותם. הגננת אמרה להם שזה נהדר שהילד שלהם מקשיב ללב שלו".
אין גיבורה לביאה, אך יש התעוררות בספרות הילדים לסוגיות מגדריות.
"בהשוואה לכמות הספרים שבמרכזם עומד גבר - לרוב לבן - מדובר בכמות מועטה. ברוב הספרים לילדים התפקידים עדיין ממוגדרים: הילד הוא זה שיוזם את המשחקים, האמא היא הדמות שנמצאת בבית עם הילדים. אם תסתכלי על גן טיפוסי, רוב הסיכויים שתראי בנים משחקים בכדורגל או במשחקי הרכבה, בעוד הבנות תשחקנה בבובות. הורים יגידו שילדיהם פשוט 'נמשכים לזה', אבל באותה הנשימה מלבישים את הילדה בוורוד וקוראים לה 'נסיכה', אז היא מאמינה שהיא שייכת למקום אחד בלבד".
בספר, מה שמתחיל באיור של שתי קבוצות נפרדות ובלוח שבו נעוצות דמויות גבריות בלבד דוגמת הרצל ובן יהודה, מסתיים במשחק קבוצתי נטול מגדר, כשעל הלוח מתנוססות דמויותיהן של שרה לוי תנאי והנרייטה סאלד.
נשמע אוטופי למדי.
"שאלו אותי לא מעט למה שתי דמויות של נשים ולא אחת? האג'נדה הפטריארכלית כה שקופה שהתזוזה הקלה ביותר למשהו חדש מוגדרת כקיצונית. זאת הסיבה שבחרתי בספרות; היא לא חלק נפרד מהחיים של הילדים והילדות - היא גם משקפת להם את המציאות וגם מבנה אותה