כאשר הוענק לאלי ויזל פרס נובל לשלום, כתבה ועדת הפרס באוסלו כי ויזל הוא "שליח לאנושות, שהעביר מסר רב עוצמה של שלום, כפרה וכבוד אנושי". ויזל, שנפטר ביום שבת האחרון והוא בן 87, היה עיתונאי, פילוסוף, אינטלקטואל, פעיל למען זכויות אדם - אבל בעיקר סופר פורה. ויזל כתב יותר מ־50 ספרים - כמות שלא תיאמן; ועם זאת, דומה שאישיותו הממגנטת של האיש, שהקדיש את כל חייו להנצחת השואה ולפעילות נגד אנטישמיות וגזענות, האפילה במידה מסוימת על אישיותו הספרותית.
כל זאת אינו תקף כמובן בכל הנוגע לממואר שבו כתב ויזל את זיכרונותיו מימיו כאסיר באושוויץ ובוכנוואלד - "והעולם שותק". המסמך, שנכתב במקור ביידיש, תורגם לאחר מכן לצרפתית ונקרא "הלילה", מכר עד כה יותר מעשרה מיליון עותקים ברחבי העולם והפך לאחד מהספרים המזוהים ביותר עם השואה, ולא פחות מכך, כאחד האחראים העיקריים להחדרת שיח השואה לארה"ב ולעולם כולו.
קשה לתאר איזו דרך ארוכה ומפרכת עבר "הלילה", שנחשב לאחת מאבני היסוד של ז'אנר בעדות השואה, הנפוץ כל כך כיום, על מנת להשמיע את קולו. בשנות ה־50 ויזל, אז עיתונאי בשנות העשרים לחייו, פגש בחתן פרס נובל לספרות הצרפתי פרנסואה מוריאק, וזה דחק בו לכתוב מחדש ובצרפתית גירסה מחודשת ומקוצצת של ספרו. מוריאק הוסיף הקדמה משבחת וניגש בעצמו להוצאות הספרים, ולמרות כל זאת נתקל בסירובים חוזרים ונשנים. הוצאת Les Editions de Minuit נעתרה לבסוף והספר פורסם ב־1958, אך המכירות היו דלות.
"אחרי הכל, מסמך"
גם בארה"ב התגובות ל"הלילה", שתורגם לאנגלית סמוך לאותה תקופה, היו פושרות. בראיון ל"ניו יורק טיימס" סיפר ג'ורג' בורכארד, הסוכן הספרותי הוותיק של ויזל וניצול שואה בעצמו, כי "אף אחד לא רצה לדבר על השואה באותם ימים". יומנה של אנה פרנק אמנם פורסם באותה תקופה וזכה להצלחה עצומה, אך לא הכיל סצנות קשות לעיכול כמו "הלילה" הרדוף, ספר שכולו צעקה.
ויזל, שאמו ואחותו נרצחו עם הגיע המשפחה לאושוויץ ולאחר מותן עבד בעבודות פרך לצד אביו, שהלך וגסס עד מותו בצעדת המוות, כתב בכנות גמורה בספרו על האשמה הרודפת אותו בשל ההקלה שחש עם מות אביו. הוא תיאר בספר סצנות קשות מאוד מחיי המחנה והיה מהראשונים שעסקו בשאלת האלוהים בשואה. אולי זו הסיבה שמו"לים אמריקנים דאגו שמא יתפסו הקוראים את הספר כעדות ולא כספרות. "מדובר במסמך מסעיר, שאינו מרפה, אך אני חושש שמעט מאוד קוראים ימצאו עניין במה שהוא, אחרי הכל, מסמך", כתב אחד המו"לים לבורכארד.
כריכה "הלילה"
לבסוף, בשנת 1959, נעתר מו"ל Hill & Wang לפרסם את הספר. התגובות היו חיוביות. הסופר והמבקר הידוע אלפרד קזין כתב כי ויזל עורך בספרו חשבון חד במיוחד עם אלוהים. המבקרת גרטרוד סמואל טענה כי בספר הצנום שוכן "כוח מצמית".
כל זאת לא הקפיץ את המכירות עד 1961, אז משפט אייכמן החדיר את השואה לשיח המרכזי בארה"ב והפך אותה מסוגיה צדדית ומודחקת לקונצנזוס. ניצולים אחרים החלו כותבים את זיכרונותיהם. בתחילת שנות ה־70 לימודי השואה כבר הפכו לקורס מוכר באוניברסיטאות וויזל עצמו, שהתגורר בניו יורק החל מאמצע שנות ה־50, הפך למרצה מבוקש ובד בבד לאישיות ידועה המזוהה עם השואה בארה"ב ובעולם.
סיפור על עבדות וחירות
עם פרסום "הלילה" ברחבי העולם החלו להופיע גם ביקורות מחמיאות פחות על ספריו. מבקרים לא מעטים ביקשו לבדוק את אמיתות הסיפורים שהופיעו ברומן ובספרים נוספים פרי עטו. מבקרים כגון א' אלוורז ראו ב"הלילה", בהיותו עדות מן התופת, מסמך שהוא "מעל לכל ביקורת" ובו בזמן טענו כי מדובר בכישלון אמנותי.
היו כאלה שאף תקפו את ויזל עצמו. "הפרויקט האישי שלו הוא לשמור את הפצע ששמו אושוויץ פתוח, על ידי זריית מלח עקבית על כל ניסיון שיקום; בכך הוא מונע מהזיכרון היהודי הכללי ושלו עצמו את הסיכוי להתאחות ולהשלים", כתב ליאון ויזלטיר בתפקידו כעורך ה"ניו ריפבליק" ב־1974. ויזל הופך את הזיכרון ההיסטורי לאגדה, הוסיף ויזלטיר, על ידי "יצירת דמויות שטחיות, ארכיטיפים של סבל יהודי".
מנגד, לא חסרו מבקרים ששיבחו את הקורפוס הספרותי שיצר ויזל. רבים מהמבקרים נחשפו לראשונה לסיפור השואה דרך "הלילה". המבקרת רות פרנקלין סיפרה בראיון כי היא שומרת עד היום את העותק שנתנה לה אמה, כשהיתה רק בת 10. "'הלילה' מושך אותנו כל כך משום שנכתב על ידי בן עשרה ומסופר בצלילות ובכאב שכזה. זהו סיפור של עבדות, אך גם של יציאה לחירות, אך עלילת העומק שלו היא של אובדן ואמונה, ואלה נושאים שנוגעים בבסיס ישותנו", אמרה פרנקלין. אין זה מפתיע, אם כן, שבשנות ה־90 הפך "הלילה" לאחד מספרי הלימוד בבתי ספר תיכוניים ובקולג'.
היו מבקרים שטענו כי הצלחתו העצומה של "הלילה" נובעת דווקא מהיותו ספר שהתמה המרכזית שלו היא נוצרית; שהיא מעבירה את הסבל היהודי תהליך של התנצרות, לא פחות. למעשה, ההיסטוריון פיטר נוביק הקדיש את ספרו "The Holocaust in American Life" (1999) על מנת להסביר את הבסיס הנוצרי שעליו מושתת "הלילה", ומכאן את האופן הפלאי כמעט שבו נספגה השואה בזיכרון הקולקטיבי האמריקני.
כל זאת בוודאי לא הזיק לפרסומו של "הלילה", שעלה שוב לגדולה ב־2007, כשנבחר לספר החודש על ידי אופרה ווינפרי וכיכב כ־80 שבועות בין רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס". האזכור אף העלה את המודעות לספרים האחרים שכתב ויזל, אשר זכו כולם להתייחסות הביקורת. אולם "הלילה" נותר תופעה יוצאת דופן, שני רק ליומנה של אנה פרנק, ואולי אף ממשיכו. אפילו ויזל עצמו התייחס לכך; "היכן שיומנה של אנה פרנק מסתיים", אמר, "אני מתחיל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו