האם ניתן לומר שאחרי שנים של שוטטות בשוליים, הרומן הגרפי הכה שורש גם אצלנו? התשובה תלויה בעיני במתבונן. מצד אחד אי אפשר להתעלם מאמנים עטורי פרסים הזוכים להצלחה בינלאומית; מפסטיבל אנימקס, שהתקיים החודש בתל אביב זו הפעם ה-16 או מחובבי הקומיקס, שגודשים חנויות כגון "קומיקאזה" או "קומיקס וירקות" עם ניצוץ מוטרף בעיניים. מנגד, The Divine"" מאת האחים חנוכה, הרומן הגרפי שזכה להצלחה בינלאומית אך עד כה אף הוצאה ישראלית לא מתכוונת לפרסם אותו, הוא דוגמה לכברת הדרך שעלינו לעבור על מנת להשתוות למדינות כגון ארה"ב, יפן, צרפת, אנגליה או בלגיה, בהן שמור לרומן הגרפי מקום של כבוד.
"רונה וגיורא" מאת ענבר אשכנזי (הוצאת פרדס) הוא סימן שגם אם אנחנו עוד לא שם - הכיוון הנכון. הרומן העדין והרגיש הזה, שבמרכזו סיפור על אישה וחתול, זכה ללא מעט תשומת לב ותגובות חמות מרגע צאתו - ובצדק.
אשכנזי, 46, שמחזיקה בביתה ספרייה מפוארת של רומנים גרפיים, מספרת שהרומן שלה עם הז'אנר החל כשהיתה בת 8, כשהוריה הביאו משכנים חוברות של מגזין MAD. "עוד לא ידעתי לקרוא אנגלית, אבל זה הקסים אותי ומאז מלווה אותי", היא מספרת, "משהו בפורמט הזה נכון; האיורים מעבירים את מה שכמעט בלתי אפשרי למסור במילים, בצורה מצומצמת ויעילה, והאימפקט חזק. קל ונגיש יותר לדעתי להעביר חוויות נפשיות קשות באיורים מאשר להתחיל לתאר אותן".
אשכנזי מדברת כקוראת וככותבת גם יחד. בדרכו המאופקת אך נועזת מתמודד "רונה וגיורא" עם סוגיות לא קלות: בדידות, דיכאון, מיניות, תפיסת גוף, פגיעה עצמית וגם מוות – כולם נמסרים מפי חתול זקן וחכם, המתבונן ומלווה את חברתו לחיים במבט אנושי מאין כמוהו וללא שיפוטיות. "לגיבורה שלי יש הפרעת אישיות גבולית", מגלה אשכנזי ללא כחל וסרק, "יש לה בעיות עם תפיסת הגוף שלה והיא מאוד עסוקה בפגיעה עצמית. זאת רונה. מה שטוב בהפרעה זה שעם השנים היא משתפרת. החיים נעשים נוחים יותר ולומדים לחיות איתה. גיל ההתבגרות יכול להיות גיהינום, אבל אחר כך זה מתייצב; לומדים שזה גל עכור, שעברת כמוהו ותצליח לטפל בו מעבר לגל הבא. כבר לא מבקשים למות כל יום, מבקשים פעם בשבוע".
איור מתוך "רונה וגיורא"
התהייה בדבר הקשר בין הביוגרפיה האישית של כותב לבין תכני הכתיבה שלה נשארת לא פעם בין המראיין לבינו; אך במקרה של אשכנזי, אישה כובשת בצחוקה, בקסמה ובכנותה, התשובה מקדימה את השאלה. "אני בורדרליין", היא מצהירה עוד בשלב שיחת החולין, ומאוחר יותר מוסיפה, כי "הרבה שנים סבלתי מפגיעה עצמית. לא סבלתי", היא מתקנת, "נהניתי מזה מאוד. אנשים לא מבינים את הקתרזיס שטמון ביכולת לתעל מצוקה נפשית לכאב ספציפי. יש כל מיני סוגים של פגיעה עצמית. יש כאלה שחותכים את עצמם, תולשים שיער, חונקים את עצמם, אך פגיעה עצמית לא מעידה על אובדנות; היא סובלימציה לכאב. את אי ההבנה הזו היה חשוב לי להנגיש כמה שאפשר".
כ-6,200 איש מנסים להתאבד בשנה בישראל לבדה. 500 מהם מצליחים. הנתונים העולמיים קשים יותר: עשרה מיליון ניסיונות התאבדות בשנה, 840 מצליחים. את הקרסול של אשכנזי, כמו רבים שחוו ניסיונות אובדניים או פגיעה עצמית, מעטר קעקוע מינימליסטי בצורת נקודה-פסיק. הוא אף מעטר את עמוד השער של "רונה וגיורא".
למי שטרם התוודע לתופעה, נקודה-פסיק הוא פרויקט עולמי, תנועה שהוקמה ב-2013 במטרה להוריד את שיעור ההתאבדויות, תוך יצירת שיח ציבורי על הנושא ומעגלי תמיכה רחבים. "יכולת לסיים את המשפט בנקודה ובחרת להמשיך את זה הלאה, להמשיך בחיים; זה רונה וגיורא", היא אומרת. "לפעמים את כל כך שבורה ומנופצת שאת לא רואה דרך להמשיך את החיים האלה. אבל יש רגעים שאת רואה, שגם אם האופציה מפתה וממכרת, זה מצב רגעי, הוא יעבור. אני לא רונה. אבל אין ספק שפעם הייתי רונה. יש לי חתכים, צלקות", היא מציגה את זרועותיה החשופות, אין לה שום עניין להסתיר את הצלקות. "אני הרבה יותר גיורא מאשר רונה".
באיזה מובן?
"אני מאוד מאמינה באהבה, וגיורא מאוד אוהב את רונה. מלבד זאת אני מאוד לא שיפוטית, אפשר לבוא אלי עם כל מוזרות. ואני יודעת להתמודד בכבוד עם החיים. גם גיורא מלווה את רונה בלי שיפוטיות ועם המון אהבה. הוא לא מטפל, כי היא לא מקשיבה לו, אבל זה מה שעומד מאחורי הרעיון של נקודה-פסיק. כל אדם שיש לו קעקוע שכזה מאותת שהוא זמין להגיש תמיכה אם רק תזדקקי לה. והם לא ישפטו אותך, הם יאמינו בך. לפני המלחמה בטרור אנחנו צריכים להילחם בטרור האישי של כל אחד מאיתנו".
איור מתוך "רונה וגיורא"
את "רונה וגיורא", השלישי מבין ספריה, כתבה אשכנזי במשך שלוש שנים אינטנסיביות. "אני עובדת הפוך. קודם מכינה את האיורים בעזרת עט פיילוט וחיתוכים והדבקות ואחר כך מסדרת אותם וכותבת את הטקסט", היא אומרת. "האיורים שלי מאוד לא מושלמים, לא מלוטשים, כמו החיים".
האיורים, שכוללים אקטים של סקס ופגיעה עצמית, חריגים במרחב של הספרות הישראלית, שאותה רואה אשכנזי כקונפורמיסטית. "יש בנו רצון לנרמל את כולם, אנחנו לא אוהבים חריגות. אפילו הכתיבה ההומו-לסבית קונפורמיסטית. תיאורי המין משמימים; אולי בגלל זה לא כותבים על פגיעה עצמית".
אשכנזי מעידה על עצמה שהיא כותבת בלילה, כל לילה ולפעמים עד הבוקר, "זה לא עניין של רצון לכתוב; אחרת יש לי סיוטים. מהרגע שמתעצבת דמות היא צועקת עלי. זה לא שאני שומעת קולות, אבל מתנהל איזה שיח שאני מאמינה שקורה לכל סופר". פרנסתה, עם זאת, רחוקה מעיסוקיה הליליים כמזרח ממערב: אשכנזי, אמא לשני בנים, שסיימה תואר ראשון בביולוגיה ואז למדה אדריכלות נוף בטכניון, היא פקידת היערות הארצית.
מה זה אומר בעצם?
"אני מנהלת תחום התכנון של פקיד היערות, תפקיד שאני מאוד אוהבת. מה עושה אחראי על התכנון? נאבק במוסדות התכנון והיזמים, אבל מצד שני גם עובד איתם בכל הקשור בשימור עצים, הגנה עליהם ונטיעות הדדיות למען עיר היער העירוני, כפי שאנחנו תופסים אותה".
"אורבן פורסט" – מושג שמתייחס לסך העצים בעיר במטרה להגדיל את מספרם ואת גודל החופות שלהם. "זה מושג מאוד אקוטי לישראל, מדינה על סף תהליך מאוד מואץ של מדבור", מחדדת אשכנזי. "כיום ידוע שעצים מעלים באופן ניכר את איכות החיים בעיר, תורמים חמצן, פליטה של Co2, משפיעים על האקלים, מחקרים גילו שבסביבות עתירות עצים, ככל שחופות העצים גדולות אפילו ערך הנדל"ן עולה משמעותית, לעתים ב-11 אחוז. לכולנו אמור להיות אינטרס בכך, אבל עוד לא הפנמנו את היתרונות".
כריכת הספר "רונה וגיורא" (פרדס)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו