באוקטובר 2015 השתתפתי במשלחת עיתונאים ליריד הספרים בפרנקפורט. בערב הראשון לשהותנו בעיר, בארוחת ההיכרות בין חברי המשלחת שהגיעו מרחבי העולם, סיפר איש־איש מהיכן הגיע ומה טיב יחסיו, האישיים והמקצועיים, עם הספרות.
לאחר כמה נוכחים הגיע תורו של הנציג מהמדינה מוכת המלחמות דרום סודאן. האיש, שהזדהה כמורה בתיכון, פתח את דבריו ואמר כי אף על פי שמדינתו עצמאית רק משנת 2011, למעשה מאז שלהי המאה ה־19 - כשסחר העבדים המואץ ריכז אוכלוסייה נוצרית שחורה בחבל ארץ זה - ועד היום, לא היה לדרום סודאן ולו סופר אחד.
בקרב הסועדים השתרר שקט עז. אף אחד לא הצליח לעכל, לפחות לא ברגעים הראשונים, כיצד נראית או מתנהגת חברה אנושית שאין בה סופרים. איזו מדינה היא ללא קול שמעבד ומספר על העוולות שנעשות בה? כיצד מתמודדים אזרחים נטולי כוח כלכלי או פוליטי במקום שאינו מכיל את מצרך ההומניזם שסופרים מציעים לסביבתם?
המחשבות המטרידות הללו ליוו אותי גם בקריאת "מקום קטן", נובלה קצרה אך מכוננת בזהות הספרותית של ג'מייקה קינקייד - סופרת אמריקנית שנולדה באי הקאריבי אנטיגואה. זהו ספר שנע על הגבול שבין פרוזה בדיונית לחיבור עיוני אוטוביוגרפי, כלומר מרחב מוכר עבור קינקייד - אם נשפוט לאור שלושת הרומנים הקצרים שלה שראו אור בעברית לפני יותר מעשור, ושניחנים בטון דומה.
ב"מקום קטן" מציעה המספרת - שהיא ללא ספק קינקייד עצמה - סיור לתייר המערבי שפוקד את האי לצורך נופש. אלא שלא מדובר במסע תענוגות, ועמדת המוצא של המספרת אינה של מדריכת תיירים. במהרה ניכר כי הפנייה לתייר מהולה בהתרסה, בכעס, אפילו בשנאה. כך נכתב כבר בעמוד השני לנובלה: "מכיוון שאתה תייר, צפון אמריקאי או אירופאי - ואם לומר זאת בכנות, לבן - ולא אנטיגואני שחור שחוזר לאנטיגואה מאירופה או מצפון אמריקה עם קופסאות קרטון מלאות בגדים ומוצרי מזון זולים שנחוצים מאוד לבני משפחתו, אתה עובר את המכס במהירות".
בהמשך מגלה המספרת לתייר את "צפונותיו" של האי: הבורות שמספקים מים לשתייה לתושבי האי ושמעוררים פליאה בעיני התייר; מועדון הגולף הסגור באופן בלעדי לפקידי ממשל מושחתים; הספרייה שהיתה משאת הנפש של המספרת בילדותה וכבר שנים עומדת שוממת בחורבנה. כל רמז אקזוטי שהאי מציע לתייר מתגלה, באמצעות המספרת, כעדות לעוול נוראי שהתחולל בעבר או כפיסת מציאות שכל כולה דלות וחוסר אונים.
מסע השבירות והאבסורד צולל במהירות לעומק הטרגדיה של אנטיגואה - אי שהתגלה על ידי קולומבוס ומאמצע המאה ה־17 ובמשך מאות שנים היה קולוניה בריטית. העובדה שהאי זכה לעצמאות רק בשנות ה־80 של המאה העשרים, גרמה לכך שהזהות העצמית של תושבי אנטיגואה - ששפתם אנגלית היא שפת הכובש - נמחקה כליל. עם תום העידן הקולוניאלי הארוך נכנס לתוך הוואקום, כצפוי, משטר מקומי מסואב ואטום, נטול הבנה אזרחית, שממשיך להתנהג לבני עמו כאל נתינים.
כריכת הספר
מתוך שכחה בוקע בספרות לא פעם תהליך פרוסטיאני שגורר פעולת היזכרות, אבל מתוך המחיקה הקולקטיבית של אנטיגואה עולה תהליך ספרותי שונה. מרכזו הוא הרגשות הגואים של המספרת, המנסה להיזכר ולספר וגם להצמית ואף לחנך את התייר המסמל בעיניה רוע ואכזריות. לעיתים זה אף חוצה את האין־גבולות של האמנות. קינקייד אינה טורחת להציב מחסום בפני זעם מתפרץ ורגשות טינה, והתוצאה היא כתיבה חסרת רחמים - כלפי התייר, כלפי המקומיים, וגם כלפי הקורא. היא אינה מסבירה פנים באופן מודע. באחרית הדבר המצורפת לנובלה כותב עמרי הרצוג כי בחירת המילים של קינקייד מבהירות ש"הסיפור שלה לא שייך לי; הוא מסמן אותי כאויב. היא לא מבקשת להתיידד איתי, והיא מונעת ממני להתיידד איתה". התרגום של רונה משיח לעברית מסייע לשמר את הסימון הזה.
האפשרות הזו, להיות קשת־עורף וחסרת פשרות כלפי קוראיה, עומדת לרשות קינקייד רק מכיוון שהיא הקול הספרותי היחיד של מולדתה. היא גואלת ההיסטוריה של אנטיגואה; נוכחותה היא בגדר נס שאנשים המתינו לו במשך דורות שלמים (גם אם המשטר כמובן לא אהב את יצירתה ובעקבותיה הפכה קינקייד לאישיות בלתי רצויה באי). העמדה הפנימית־חיצונית של קינקייד - היא נולדה באי, עברה בנעוריה לארה"ב כדי לעבוד כמטפלת ואז, בסיפור סינדרלה מושלם, התגלתה ככותבת מוכשרת ונסקה לקריירה של סופרת ושל מרצה בהרווארד (ואף התגיירה בעקבות בן זוגה היהודי) - רק מחזקת פי כמה את חשיבותה. באמצעות המבט המורכב שלה, הסיפור של אנטיגואה אינו פחות בנאלי - סיפורים דומים לו נשמעו במאות קולוניות לשעבר. אך בזכותה הוא בכלל קיים. בעזרת כתיבתה הוא נחלץ ממחיקתו.
***
ובכל זאת, למרות הרושם העז והמטען הנפשי שנושאת עימה הקריאה ב"מקום קטן", אני חש צורך לעסוק גם בפיל המו"לי שבחדר. את הפיל הזה מציבות בפנינו בעיקר הוצאות עצמאיות כ"לוקוס" - שבה הנובלה של קינקייד ראתה אור - ו"תשע נשמות".
"מקום קטן" הוא ספרון קטנטן בפורמט שקרוב בגודלו לספר־כיס. אורכה של הנובלה, ללא אחרית הדבר, עומד על פחות מ־70 עמודים. אורך הקריאה בה - כ־45 דקות. מחיר הספר - 55 שקלים.
איני דוגל בשיח על ספרות כמוצר צריכה ואף איני סבור כי יש לתמחר ספר לפי משקלו. אבל למרות איכותה של הנובלה "מקום קטן", קריאה בה בהחלט אינה מספקת חוויה עגולה ומלאה כפי שעולה מקריאת רומן, ואף לא כזו שמספק רומן קצר. הנה לכם פתרון יצירתי: בשנת 2000 ראו אור בכריכה אחת שני רומנים קצרים של קינקייד בעברית, "אני ג'ון" ו"לוסי", בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ייתכן שאילו הוצאת לוקוס היתה בוחרת לשדך לנובלה סיפור קצר נוסף של קינקייד, או מסה העוסקת באידיאות דומות לאלו שנוכחות ב"מקום קטן", היה נסגר אותו מעגל חווייתי, שהוא הסכם לא־כתוב בין מו"ל לבין הקוראים. עמידה בהסכם הזה היתה מכבדת סופרת חשובה כג'מייקה קינקייד.
מקום קטן / ג'מייקה קינקייד;
מאנגלית: רונה משיח; לוקוס, 94 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו