מחברת ראשונה
"הדרך לעזאזל"
בית המשפט
המכה היתה כל כך קטלנית, שלקח לי שלוש עשרה שנים להתאושש ממנה. וזאת גם לא היתה סתם מכה, היו הרבה שותפים למכה הזאת.
ב 26 באוקטובר 1931, בשמונה בבוקר, הוציאו אותי מתא המאסר בקוֹנסיֶרזֶ'רי, שהייתי כלוא בו שנה. הייתי מגולח למשעי, לבוש יפה בחליפה מחויטת, בחולצה לבנה ועניבת פרפר. ההופעה שלי היתה אלגנטית.
הייתי בן עשרים וחמש ונראיתי בן עשרים. המראה ה"ג'נטלמני" שלי עשה כנראה רושם על השוטרים. הם התנהגו אלי באדיבות ואפילו הורידו לי את האזיקים. ישבנו על שני ספסלים באולם ריק, חמישה שוטרים ואני. הדלת הובילה לאולם בית המשפט. זה היה בפָּאלֶה דֶה ז'וּסטיס, בית המשפט העליון בפאריז. מזג האוויר היה אפרורי.
עמדו להאשים אותי ברצח. הסניגור שלי, עורך הדין רֶמוֹן אוּבֶּר, ניגש לברך אותי לשלום: "אין להם שום ראיה ממשית נגדך, אני מאמין שנזוכה." ה"נזוכה" הזה העלה בי חיוך. אפשר לחשוב שגם הוא נאשם ושגם הוא ייענש אם תהיה הרשעה.
שומר אחד קרא לנו להיכנס. הדלתות נפתחו ונכנסתי לאולם ענקי, מוקף בארבעה שוטרים וסמל. כאילו כדי להכין אותי למכה, הכול היה צבוע בצבע דם: השטיחים, הווילונות, אפילו גלימות השופטים שעמדו לחרוץ את דיני היו אדומות.
"גבירותי ורבותי, בית המשפט!"
שישה גברים יצאו בזה אחר זה מדלת צדדית. ראשון צעד נשיא בית הדין ואחריו חמישה שופטים שמצנפת לראשם. הנשיא נעמד לפני הכיסא האמצעי והשופטים משמאל ומימין. הדממה באולם היתה מרשימה. כולם הוסיפו לעמוד, גם אני. אחר כך התיישב בית הדין ועמו כל הנוכחים.
הנשיא היה איש שמנמן, בעל לחיים ורודות והבעת פנים חמורה. הוא הסתכל עלי בלי לגלות שום רגש. קראו לו בֶּוֶון. בהמשך הוא ינהל את הדיונים בלי משוא פנים וייתן לכולם להבין, שבתור שופט מקצועי הוא לא לגמרי משוכנע בכנותם של העדים והשוטרים. לא, הוא לא יישא בשום אחריות למכה, הוא רק יודיע לי עליה.
התובע היה פּרָאדֶל. כל הסניגורים פחדו ממנו. הוא היה מוכר בתור ה"ספק הראשי" של הגיליוטינה ושל מושבות העונשין. פּרָאדֶל גילם את שאיפת הנקם של הציבור. המאשים הרשמי, שאין בו שום דבר אנושי. הוא ייצג את החוק, המאזניים היו בשליטתו, והוא עשה ככל יכולתו כדי שהם ייטו לטובתו. הוא היה גבוה, לפחות מטר שמונים, בעל עיניים של עוף דורס, והסתכל עלי מלמעלה למטה במבט יהיר. הוא לא הוריד את הגלימה, אבל הניח לפניו את המצנפת ונשען על ידיו שהיו גדולות כמו משוטים. טבעת הזהב שהיתה לו על האצבע הצביעה על כך שהוא נשוי, ועל הזרת הוא ענד בתור טבעת נוספת מסמר מלוטש של פרסת סוס.
הוא התכופף אלי קצת כדי להדגיש את שליטתו, וכאילו אמר לי: "בחורצ'יק, אם אתה חושב שתוכל לחמוק ממני, אתה טועה. לא רואים את זה, אבל הידיים שלי הן למעשה טופרים שיקרעו אותך לגזרים. אם כל הפרקליטים חוששים ממני ואם בבתי המשפט אני נחשב לתובע מסוכן, זה מפני שאני אף פעם לא נותן לטרף לחמוק.
"זה לא ענייני אם אתה אשם או חף מפשע. אני רק צריך לנצל את כל מה שיש נגדך: חיי הבוהמה שלך במוֹנמָרטר, העדויות שסחטה המשטרה וההצהרות של השוטרים עצמם. עם הטינופת המקוממת שהצליח לאסוף השופט החוקר, אני בטוח שאני יכול לשכנע את המושבעים שאתה דוחה מספיק כדי שיעלימו אותך מן החברה."
נראה לי בבהירות רבה שאני באמת שומע אותו מדבר אלי, אלא אם כן זה היה חלום בהקיץ, כי הטורף הזה עשה עלי רושם חזק:
"נאשם, אל תתנגד! ומעל לכול אל תנסה להתגונן: אני אשלח אותך ב'דרך לעזאזל'."
"אתה לא מאמין במושבעים, אני מקווה? שלא יהיו לך אשליות, לשנים עשר האלה אין מושג מהחיים.
"תסתכל עליהם, איך הם יושבים מולך בשורה. אתה רואה אותם טוב, את שנים עשר הפרובינציאלים האלה שהובאו לפאריז מאיזה כפר נידח? כולם זעיר בורגנים, גמלאים, סוחרים קטנים. מיותר לתאר לך אותם, חבל על הזמן. הרי אתה לא מעלה על דעתך שאֵלֶה מבינים אותך, את החיים שניהלת בפּיגָאל עשרים וחמש שנה. מבחינתם, פּיגָאל והפּלָאס בּלָאנש הן הגיהינום, ואנשי הלילה הם אויבי החברה. כל אחד מהם גאה עד השמים להיות מושבע בבית המשפט העליון. חוץ מזה, תאמין לי, הם מתוסכלים מהמעמד הזעיר בורגני העלוב שלהם.
"והנה אתה מופיע להם, בחור צעיר ויפה. הרי ברור לך שאני לא אתבייש לתאר אותך בתור דון ז'ואן של מוֹנמָרטר. כך אני אהפוך את המושבעים האלה לאויבים שלך מההתחלה. התלבשת מהודר מדי, היית צריך לבוא בבגדים צנועים. בעניין הזה עשית שגיאה טקטית חמורה. אתה לא רואה כמה הם מקנאים בחליפה שלך? הם, את הבגדים שלהם קונים ב'סָמָריטֶן' ובחיים, אפילו בחלום, לא הלביש אותם חייט."
השעה היתה עשר והיינו מוכנים לפתיחת הדיונים. מולי ניצבו חמישה שופטים ותובע תוקפני שעמד להשקיע את כל הכישורים המקיאווליים שלו, את כל האינטליגנציה שלו, בשכנוע שנים עשר החנוונים האלה - קודם כול שאני אשם, ואחר כך שגזר הדין לא יכול להיות אלא מאסר עולם עם עבודת פרך במושבת עונשין או גיליוטינה.
עמדו לשפוט אותי על רצח של סרסור, שטינקר אחד שפעל במוֹנמָרטר. לא היתה שום ראיה, אבל השוטרים - שמקבלים קידום בכל פעם שהם שמים יד על עבריין - התעקשו שאני אשם. מאחר שלא היו להם ראיות, הם טענו שיש להם מידע "חסוי" שלא מותיר ספק. הם דחפו איזה עד בשם פּוֹלֶן, שנשמע ממש כמו תקליט שהופק על ידי מטה המשטרה, והוא היה הכלי היעיל ביותר של התביעה. היות שחזרתי וטענתי שאני לא מכיר אותו, ברגע מסוים שאל אותי הנשיא בהגינות: "אתה אומר שהוא משקר, העד הזה. נניח, אבל למה? למה שהוא ישקר?"
"כבוד הנשיא, אני לא מצליח לישון מאז שעצרו אותי, לא כי יש לי ייסורי מצפון על הרצח של רוֹלָאן לֶה פֶּטי, כי לא אני רצחתי אותו. השאלה שלך היא בדיוק הדבר שאני מנסה להבין, מה גורם לעד הזה לספר עלי את הדברים האלה ולהיטפל כל הזמן עם נתונים חדשים שמחזקים את התביעה בכל פעם שהיא נחלשת. כבוד הנשיא, הגעתי למסקנה שהמשטרה תפסה אותו על חם במשהו, ושהם עשו איתו עסקה: 'נעלים עין בתנאי שתעיד נגד פָּאפּיוֹן.'"
כל כך צדקתי. הפּוֹלֶן הזה, שהציגו אותו בבית המשפט כאדם ישר, בלי עבר פלילי, נעצר כעבור כמה שנים ונמצא אשם בסחר בקוקאין.
כריכת הספר
עורך הדין אוּבֶּר ניסה להגן עלי, אבל הוא לא היה מסוגל להתמודד עם התובע. רק הזעם של עורך הדין בּוּפֶה הצליח להקשות לרגע על פּרָאדֶל, אך לצערי הרב זה לא נמשך הרבה זמן. מהר מאוד ניצחה המיומנות שלו בעימות הזה. ואם זה לא מספיק, הוא גם החמיא למושבעים, ואלה התנפחו מגאווה על כך שאישיות כל כך מרשימה התייחסה אליהם כשווים ושותפים לעשייה.
באחת עשרה בלילה נגמר המשחק בשח ומט. הסניגורים שלי הובסו, ואני, שהייתי חף מפשע, נמצאתי אשם. החברה הצרפתית, בדמותו של התובע פּרָאדֶל, חיסלה לצעיר בן עשרים וחמש את החיים. בלי לעשות לו שום הנחות, אם לא אכפת לכם! המנה הוגשה לי בקול החדגוני של הנשיא בֶּוֶון.
"הנאשם יקום על רגליו."
קמתי. באולם השתררה דממה מוחלטת, הנשימות נעתקו. פעימות הלב שלי הואצו. המושבעים הרכינו את ראשיהם. הם נראו מבוישים.
"נאשם, לאחר שהמושבעים ענו בחיוב על כל השאלות למעט אחת, שאלת הכוונה תחילה, אתה נידון למאסר עולם עם עבודות פרך. האם יש לך משהו לומר?"
לא זזתי. רק הידקתי קצת את האחיזה במעקה דוכן הנאשמים שנשענתי עליו.
"כן כבוד הנשיא, אני רק רוצה להגיד שאני באמת חף מפשע ושהמשטרה תפרה לי תיק."
מהאגף השמור למוזמנות מיוחסות ומגונדרות הגיעו לאוזני לחשושים. בלי להרים את הקול אמרתי להן:
"שקט, נשים. באתן עם כל התכשיטים שלכן כדי ליהנות מריגושים חולניים? די, נגמרה הפארסה. אוי, אתן בטח כל כך מרוצות, המשטרה שלכן והצדק שלכן הצליחו לפתור את הרצח."
"שומרים, קחו את הנידון," הורה הנשיא.
לפני שנעלמתי שמעתי צעקה: "אל תדאג, מתוק שלי, אני אבוא לקחת אותך משם." זאת היתה זעקת האהבה של נֶנֶט הטובה והאצילית שלי. חברים מהעולם התחתון שהיו באולם מחאו כפיים. הם ידעו את האמת על הרצח הזה, והביעו גאווה על כך שלא זימרתי ולא הפללתי אף אחד.
כשחזרנו לאולם הקטן שהיינו בו לפני המשפט, שמו עלי השוטרים את האזיקים ואחד מהם קשר את עצמו אלי בשרשרת קצרה, שכבלה את פרק כף ידי הימנית לפרק כף ידו השמאלית. מילה לא נשמעה. ביקשתי סיגריה. הסמל נתן לי והצית אותה. בכל פעם ששמתי אותה בפה או הוצאתי אותה מהפה, נאלץ השוטר להרים או להוריד את הזרוע יחד איתי. עישנתי בעמידה כשלושה רבעים מהסיגריה. אף אחד לא הוציא הגה. אני אמרתי לסמל "נזוז."
אחרי שירדתי במדרגות בליווי של עשרה שוטרים בערך, הגעתי לחצר הפנימית של הפָּאלֶה. הניידת כבר חיכתה לנו שם. לא היו בה תאים והתיישבנו על הספסלים. היינו בערך עשרה איש. הסמל פקד: "לקוֹנסיֶרזֶ'רי."
הקוֹנסיֶרזֶ'רי
כשהגענו למקום שהיה פעם הארמון האחרון של מארי אנטואנט, מסרו אותי השוטרים לידיו של הסוהר הראשי, והוא חתם על נייר. הם הסתלקו בלי להגיד מילה, אבל לפני כן, למרבה ההפתעה, לחץ הסמל את שתי ידי האזוקות.
הסוהר הראשי שאל אותי:
"כמה קיבלת?"
"מאסר עולם."
"אני לא מאמין!"
הוא הסתכל על השוטרים וקלט שזאת האמת. ואז הסוהר הזה, שהיה בן חמישים וכבר ראה הכול, וגם הכיר טוב את הסיפור שלי, אמר לי באהדה את המשפט הבא:
"איזה מנוולים! הם השתגעו או מה?!"
הוא הוריד ממני בעדינות את האזיקים, וליווה אותי אישית בטוב לב לתא מרופד שיוחד לנידונים למוות, לחולי הרוח, למסוכנים מאוד או לנידונים לעבודות פרך. כשנעל אותי בתוך התא הוא אמר לי:
"אל תתייאש, פָּאפּיוֹן. עוד מעט יביאו לך כמה מהחפצים שלך ואת האוכל שהשארת בתא הקודם. תהיה חזק!"
"תודה, המפקד. תאמין לי, אני חזק. אני מקווה רק שהמאסר עולם הזה ייתקע להם בגרון."
כעבור כמה רגעים שמעתי רעשים מכיוון הדלת.
"מה זה?"
"זה כלום. אני רק תולה שלט," ענה לי קול.
"למה? מה כתוב עליו?"
"מאסר עולם עם עבודת פרך. שמירה הדוקה."
אמרתי לעצמי שהם באמת התחלקו על השכל. הם באמת מאמינים שאני עלול להתאבד בגלל ההלם שחטפתי? אני חזק ואני אמשיך להיות חזק. אני אאבק בכולם. ממחר אני מתחיל לפעול.
בבוקר, כששתיתי את הקפה, שאלתי את עצמי אם להגיש ערעור. מה הטעם? האם יהיו לי יותר סיכויים בפני בית דין אחר? כמה זמן אני אבזבז על זה? שנה, אולי שנה וחצי... ובשביל מה? לקבל עשרים שנה במקום מאסר עולם? מאחר שהייתי נחוש בדעתי להימלט, לא ייחסתי חשיבות למשך המאסר. נזכרתי בשאלה שנידון אחד שאל את נשיא בית הדין: "אדוני, כמה זמן נמשך מאסר עולם עם עבודות פרך בצרפת?"
הסתובבתי בתא שלי במעגלים. שלחתי מברק לאשתי כדי לנחם אותה, ומברק לאחותי, שניסתה להגן על אחיה לבדה, נגד כולם. זה נגמר. המסך ירד. בני המשפחה שלי בטח סבלו יותר ממני. אבי המסכן, בפרובינציה הרחוקה שלו, ודאי היה לו קשה מאוד לסחוב צלב כבד כל כך על הגב.
פתאום חזרתי לעצמי: אבל אני חף מפשע! כן, אבל בעיני מי? בעיני מי אני חף מפשע? אמרתי לעצמי שאסור לי להגיד שאני חף מפשע כי יצחקו עלי. לחטוף מאסר עולם על רצח של רועה זונות ועוד לטעון שמישהו אחר גמר אותו, איזה צחוק. הכי טוב לסתום את הפה.
מאחר שבתקופת המעצר שלי בכלא הסָאנטֶה ובקוֹנסיֶרזֶ'רי לא דמיינתי בכלל שעלולים להטיל עלי גזר דין כל כך כבד, אף פעם לא הטרידה אותי השאלה מהי "הדרך לעזאזל".
טוב, אמרתי לעצמי, דבר ראשון צריך ליצור קשר עם עצירים שכבר נידונו, כאלה שיוכלו להיות שותפים לבריחה בעתיד. בחרתי באחד ממרסיי בשם דֶגָה. אמרתי לעצמי שבטח אפגוש אותו אצל הסַפָּר. הוא בא לשם כל יום לגילוח. ביקשתי ללכת לסַפָּר, ובאמת, כשנכנסתי ראיתי את דֶגָה עומד שם עם הפרצוף לקיר. הוא בדיוק נתן למישהו להתגנב לפניו כדי להמתין זמן רב יותר לתור שלו. הזזתי עוד מישהו כדי לעמוד לידו ולחשתי לו במהירות:
"אז מה, דֶגָה, מה העניינים?"
"בסדר פָּאפּי. קיבלתי חמש עשרה בפנים, ואתה? שמעתי שניפחו לך את החשבון."
"כן, מאסר עולם."
"תגיש ערעור?"
"לא. אנחנו צריכים לאכול טוב ולשמור על כושר. חייבים להיות חזקים, דֶגָה, כי נצטרך שרירים טובים, זה בטוח. יש לך כסף?"
"כן, יש לי עשר אלפיות בלירות שטרלינג. ולך?"
"לא."
"תקשיב, אתה חייב להשיג מהר כסף וצילינדר. מי העורך דין שלך, אוּבֶּר? הוא נבלה האוּבֶּר הזה, בחיים הוא לא יעביר לך צילינדר. שלח את אשתך עם צילינדר מלא מזומנים לדנטה. תגיד לה לתת אותו לדומיניק לֶה ריש. הוא יגיע אליך, על אחריותי."
"ששש, השומר מסתכל עלינו."
"מנצלים את ההזדמנות לפטפט, מה?"
"לא, שום דבר רציני," ענה דֶגָה. "הוא רק אומר שהוא לא מרגיש טוב."
"מה יש לו? בעיות בעיכול גזר הדין?" החזיר השמן פרץ בצחוק.
זהו זה. אני כבר ב"דרך לעזאזל". מתפוצצים מצחוק על חשבון ילד בן עשרים וחמש שנידון לכל החיים.
"פרפר" מאת אנרי שארייר רואה אור בימים אלה בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות אחרונות; מצרפתית: רפי קינן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו