1
היא בחרה לבסוף את הארון העשוי עץ מהגוני, שיש לו ארבע ידיות מעור. דגם 328: עובי הלוחות עשרים ושניים מילימטרים, בטנה מסאטן, מוגן מפני טרמיטים, עמיד בפני לחות. "אמין," לדברי עובד חברת הקבורה. חסין בפני הכול. חוץ ממנוחת נצח.
"הבחירה בידייך, גברתי." כבר שלושה ימים מהדהד בתוכה המשפט הזה כמו מכות פטיש. להחליט אם הארון צריך להיות פתוח או סגור, אם התצלום יהיה בצבעים או בשחור־לבן, אם חברת ההסעדה תגיש כריכים מלחמניות רכות או מסוגים שונים של לחם. ומלבד זאת, האם באמת ובתמים חייבים להוסיף לזֵר האבל סרט לבן שיכריז לבעלי היקר? "הבחירה בידייך, גברתי."
אישה קטנה בחליפה חגיגית בצבע אפור פנינה, שפתיה משוחות בשפתון עדין התואם את הסומק ללחיים, נועצת מבט במצֵבה. מהוגנת וללא רבב, אנרי ודאי היה אוהב אותה כך. חמישים וחמש שנים ושבעה־עשר ימים של חיי נישואים. הגבר היחיד שהכירה, הגבר היחיד שראה אותה עירומה. חמישה־עשר אלף התעוררויות משותפות ובוקר אחד, הבוקר האחרון, בו הוא לא פקח את עיניו בבוקר במיטה הזוגית. בתעודת הפטירה נכתב: מת בשנתו והלך בקלילות לעולמו. שימוש משונה במילים, שלא מצא חן בעיני בנו יחידו, פרדריק.
לא נתפס שהוא כאן, בתוך התיבה הזאת שהקברנים תכף יורידו לתוך הבור ואחר כך יכסו באדמה. סביבה ניצבות צלליות מוכרות: ד"ר דובואה, נכבדי האזור וקרובים רחוקים שהגיעו מהמחוזות הסמוכים. מריה הנאמנה שלה מניעה את ראשה לעברה בעדינות. מרגֶריט ֶדלוֹרְם היא כעת אלמנתו של הפרקליט. לצדה, בחליפה שחורה, עומד פרדריק, אוחז במרפקה ונושך את פנים לחיו כדי להסוות את רגשותיו. קרול, כלתה, מניחה את ידה על כתפו של בנם, לוּדוֹביק. קודם לכן, בכנסייה, הוא אמר כמה מילים על סבו, שאמנם לא ניהל אתו שיחות ארוכות, אך חלק עמו את האהבה למשחק הטניס. כשקרא את המילים מהדף הכתוב רעד הילד הקטן בכל גופו, ואחר כך חזר לשבת ליד סבתו, וזו ליטפה את לחיו. קרול הנרגשת הסבה את מבטה.
כריכת הספר
נושאי הארון מורידים אט־אט את מטענם אל בור הקבר בחבלים עבים. היא עוצמת את עיניה ותופסת את ידו של לודוביק. בנה מהדק את אחיזתו במרפקה. כשהחבלים שבים ועולים, היא מרגישה שהחלק הקשה ביותר כבר מאחוריה. האנשים חולפים על פניה: הקידה של גברת פלונית, ההערה של אדון אלמוני — איך היא אמורה להגיב? היא מקבלת באצילות את מתקפת הניחומים. "שמונים וחמש זה גיל יפה." "הוא עשה דרך למופת." "תהיי חזקה." אנשים זרים לופתים את ידה ואוחזים בה בשתיקה זמן ממושך. מי הבא בתור? היא תוהה אם מישהו עלול להתבלבל ולהביע באוזניה איחולים כנים. אחר כך תגיע עת מחול המאפים הקטנים וספלי הקפה. יום קודם לכן ראתה בעיני רוחה את התנהלותו של הטקס, וכעת היא כאן ממש. ליל השימורים והחום יוצא הדופן בחודש ספטמבר משבשים עליה את דעתה. לכולם היא עונה: "יהיה בסדר." כאילו היא זו שצריכה לנחם אותם. כי אין לה עוד שום דבר לקוות לו. היא אינה מאמינה באיחוד מחדש בעולם הבא. היֹה היו אנרי ומאגי. כעת נותרה רק מאגי.
היא לא הסכימה שקבלת הפנים תיערך באולם שליד הכנסייה. היא מעדיפה את שורת החדרים בביתה הבורגני, מוקפת ברהיטים ובמזכרות. סימן של קבע בלב כל מה שכבר אינו בשליטתה. מבטם של האחרים מגדיר אותה מחדש, כעת היא נראית כמו ציור ישן נושן. קולות עמומים מתערבבים בראשה: "היא חייבת לבכות, זה ברור," "שבי בבקשה," "תשתי משהו," "תרצי ספל תה, כדור נגד כאבים, כדור הרגעה?" היא חוזרת על המילים היחידות שעומדות לרשותה. "יהיה בסדר."
על מפתן הדלת פרדריק מנשק את מצחה, בדיוק כפי שראה את אביו עושה תמיד. לודוביק טומן את פניו בחצאיתה וממלמל: "סבתא, אני אוהב אותך."
כולם הלכו, הסלון נראה לה עצום בגודלו. כן, יהיה בסדר. היא תכבוש את כף התקווה הטובה, תחצה את האוקיינוס האטלנטי, ואם יהיה לה עוד כוח תטפס על האוורסט. אנרי היה ודאי חושב שלא היו מספיק כיסוני גבינה. היא מתנודדת, נאחזת בשולחן הקטן, האגרטל על פרחי הציפורן שבתוכו מתהפך. היא מתבוננת ברסיסי הזכוכית. המים שנספגים בשטיח והפרחים השבורים מעלים דמעות בעיניה. הוא זה שתמיד נעל את דלת הבית במפתח. נעילה כפולה. "תמיד כדאי להיות זהירים," נהג לומר. היא חולצת את נעליה, מסירה את הז'קט של חליפת האלמנה וצונחת על ספת הקטיפה, אובדת עצות. הלן חסרה לה. אחותה הייתה מחבקת אותה וזרועותיה היו עוטפות את כאבהּ. מה הייתה חושבת על שלוש הסונטות של שופן שניגנו בשעת המיסה? "היו צריכים לנגן איזה קטע רוק טוב, כדי להזיז קצת את האנשים." הלן היפה שלה אף פעם אינה רחוקה.
היא מדליקה את הטלוויזיה בהיסח הדעת. תמיד משדרים את אותם שעשועונים, מלווים בפרצי צחוק ובצעקות של המנצחים. "נלעג ומגוחך," היה מעיר בעלה. היא מביטה בכורסה הריקה שתמיד ישב בה. כוסית של ויסקי סקוטי הייתה תמיד מונחת על השולחן, והוא היה עובר מוויכוח פוליטי לתכנית על כלכלה. היא הייתה שוקעת בספר. ללא
מבטים, ללא מילות אהבה, ללא צעקות ומריבות. גבר ואישה, שני גופים ושתי נשמות. הוא נוקשה כמו הסכם נוטריוני; היא — להבת נר שרועדת אך אינה נכבית. היום, אף ששלט הטלוויזיה עבר לפקודתה, היא אינה שולטת בלחצנים. על המסך סרט תיעודי יפני על דיג הטוּנה. כשהיה אנרי חוזר מהלשכה היה פותח את הדלת בדממה, תולה את מעילו ואת כובעו בכניסה, ובלי להודיע לה על נוכחותו, היה נעלם בחדר העבודה שלו ויוצא משם רק כשהייתה מודיעה: "ארוחת הערב מוכנה." ביום הראשון בחייהם המשותפים הציג את הנחיותיו. מרגריט זה ארוך מדי, פרחוני* מדי, ומאגי מתאים יותר לאנרי. השם שנתנו לה הוריה בוטא רק במקרים נדירים ומעולם לא בנוכחותו של בעלה. נאסר עליה לעבוד. הזכות היחידה שניתנה לה: ביקור בספרייה העירונית פעמיים בשבוע. היא תלבש אך ורק שמלות ושערה יהיה מסודר בפקעת, כמו בפעם הראשונה שראה אותה. לא יהיו להם חיות מחמד. רק ילד אחד, ומוטב שזה יהיה בן. ובנימה שלא אפשרה כל התנגדות הוא סיכם: "ומן הראוי יהיה שנמשיך לפנות זה לזה ברשמיות."
למרבה המזל הגיע פרדריק. עם היוולד בנו קבע אנרי ששמו הפרטי יהיה כשמו של המלחין האהוב עליו, ומעט לפני שמלאו לילד שש שנים רשם אותו לפנימיית סן־רוֹשׁ. מרגריט בכתה ואחר כך דמיינה את בנה יחידה מאושר בקרב חברים בני גילו והתנחמה. היא נהנתה לפגוש אותו בסוף השבוע, ודאגה שיֵצאו לפיקניק בחיק הטבע ולרכיבה על סוסים כדי ששני ימי החופש השבועיים יהיו בלתי נשכחים. שאר ימות השבוע עברו עליה לצדו של אנרי. בכל בוקר קנה את "לה מונד", ובארוחת הערב, בין המנה העיקרית לקינוח, העיר הערות על התנודות בשוק ההון. מרגריט הקשיבה בנימוס לגיבוב הדברים, ומדי פעם הניעה את ראשה. ובכל יום חמישי, הראשון בחודש, מריה צחצחה את כלי הכסף. אנרי ומאגי ֶדלוֹרְם קיבלו אורחים בביתם.
בתחילת חיי הנישואים שלהם הוא נהג לטבול באמבט מלא בקצף עד גדותיו. הוא יכול היה להישאר שם חצי שעה, עיניו עצומות, פלג גופו העליון מעל המים, מזמזם כמה צלילים בקול שנשמע כמעט נעים. הוא לא עשה זאת בשום מקום אחר. היא עמדה במרחק כמה מטרים מהדלת הפתוחה וחיכתה שיקרא לה ויבקש ממנה להצטרף אליו. יום אחד העזה: "אני נהנית מאוד לשמוע אותך שר באמבטיה." באותו יום החל לנעול את הדלת מאחוריו. היא הצמידה אליה את אוזנה כדי לשמוע אותו שוב. כל אדווה במים טמנה בחובה אפשרויות אין־ספור.
הם היו זוג מתורבת, ללא הפתעות וללא מריבות. הבעות הפנים היחידות שהרשו לעצמם היו כיווץ גבה או העוויה המעידה על אי־שביעות רצון. היא הייתה סבלנית ומיושבת, לא חשפה את רגשותיה הכמוסים והסתגלה לאופיו. היא לא הכירה גברים אחרים, ומאחר שלא קיבלה הנחיות אימהיות בסוגיה כיצד יש לחלוק כבוד לבן הזוג, או כל הוראות שימוש אחרות, הקיום הזוגי שלהם הידלדל. לילותיהם, כמו ימיהם, היו מהוגנים וללא דופי. ובכל זאת היא הייתה משוכנעת שהגבר הזה, הישר והחסוד, אוהב אותה בדרכו. ללא כל תנועה, בחלוק בית מפלנל ובנעלי בית מקטיפה, אל מול דייג יפני המנופף בדג טונה התלוי בקצה חכתו, מרגריט ממלמלת: "אני בת שבעים ושמונה, מה יהיה אתי עכשיו?"
2
מרסל גְֶדג' יוצא מבית הקולנוע וזורק מבט אחרון אל כרזת הסרט "ֶאל גוּסטוֹ". לא מתחשק לו לרדת במדרגות אל תחנת הרכבת התחתית, ועוד פחות מזה לחזור לביתו. הוא מתהלך בבולווארים הגדולים, ידיו תחובות בכיסים. חודשים לא נכנס לתוך אולם קולנוע אפל, והגברים האלה שנפרדו לפני חמישים שנה ושבו ונפגשו כדי לנגן שַׁׁעְבִּי, המוזיקה העממית האלג'יראית, ולהחיות את נעוריהם, הסעירו את לבו. לכן הוא ממשיך לשוטט ללא מטרה ברחובות פריז , היום שבו 1954ומעלה בזיכרונו את אותו היום בנובמבר עזב את ארץ מולדתו. אביו חש בשינוי כיוון הרוח. לוחמי העצמאות החריבו את בית החרושת שלו, והיה ברור שמעתה ואילך דבר לא יהיה כשהיה. היה עליהם לברוח, לפני שיחמירו האירועים וצל כבד יכסה כליל את השמים. המשפחה השאירה מאחוריה את הבית הסמוך לנהר ואת האבות בקבריהם. מרסל נטש את מורתו, את חבריו ללימודים ואת מגרש הכדורגל. זמן קצר קודם לכן קיבל את עמדת החלוץ המרכזי והיה אמור לשחק בתפקידו החדש בשבוע שלאחר מכן. את הכלב אוסקר הם מסרו להשגחתה של אחת השכנות. היא נשבעה שתטפל בו, ובשובם הוא ימתין להם כאן. איש לא האמין בכך, אבל כולם העמידו פנים כמאמינים שיתרחש הבלתי אפשרי.
בן דוד מדרגה ראשונה שהתגורר בעיר הגדולה שלח מכתב לאביהם, וזה קרא אותו באוזני בניו בגאווה גדולה:
אנדרֶה היקר, נשמח כל כך לפגוש אתכם: אותך, את אשתך ואת מרסל הקטן שכעת הוא כבר ילד גדול. השגתי לכם דירה לא רחוק מעבודתך החדשה. כן כן, קראת נכון, מצאתי לך משרת גנן בעיריית וֵנֶסן, כך תוכל להישאר קרוב לאדמה שאתה אוהב כל כך. אמנם תחיו בצמצום, אבל כמו שאתה אומר לעתים קרובות, יום אחד יחזרו הרוחות לנשוב בכיוון הנכון. ויש לי עוד בשורה טובה: מצאתי דירה מרוהטת לזוג החברים שלך ולבתם נורה, אם הם עדיין ִאתכם. כשחזרתי לצרפת לפני עשר שנים וראיתי בחזית בניין העירייה את המילים חירות — שוויון — אחווה באותיות בולטות על האבן, אמרתי לעצמי: סוף סוף אפשר להפסיק לחפש, הגעתי למקום הנכון. אולגה מאושרת מהפגישה הקרובה ִאתכם. תתקשר אליי כשתגיעו למרסיי כדי לומר לי באיזו רכבת תיסעו. תרדו בתחנת הרכבת גַאר ֶדה ליוֹן. אני אהיה שם לקבל את פניכם. נסיעה טובה. נשיקות בן דודך מוריס
רובֶּר, הבן הבכור, מכונאי בן תשע־עשרה, עדיין רצה להאמין באפשרות שאלג'יריה תהיה צרפתית ולכן החליט להישאר, ולא משנה מה המחיר שיהיה עליו לשלם. מרסל סירב לחבק אותו. הוא העדיף ללכת בלי לשלוח בו מבט אחרון. הם היו שני אחים והאירועים טלטלו אותם ללא כל התחשבות.
הם ארזו הכול בחיפזון, דאגו לשמור את מערכת כלי התה ואת סיר הבישול, הניחו בצד את המזרנים. הרהיטים יגיעו במועד מאוחר יותר. הם עזבו את ביתם בלילה והשאירו בגדים תלויים במרפסת שיעידו על נוכחות כלשהי. ואשר לכל השאר: אינשאללה!
שכניהם, בני הזוג בן סוַּסן ובתם נורה, יצאו אף הם לדרך, בהחלטה דומה לברוח מפרצי האלימות ולמצוא מקלט מפני המצב המדאיג. נקודת המבט הזאת היא שהעניקה מעט מרפֵּא ללבו הפגוע של מרסל: נורה הייתה חלק מהמסע. מאז ומתמיד נהג לקחת אותה למרומי הגבעות כדי להשמיע נדרים קלים כמו הרוח וכדי לחשוף בפניה את הדרך המתפתלת בין הדובה הגדולה לבין שערות בֶּרֶניקי. הייתה להם ילדוּת שזכתה לברכת האלים.
דבר ברציף מספר שלוש לא העיד שאנשים יוצאים שם למסע הגירה. תיירים ירדו אל היבשה, מוכר התפוזים המשיך למכור את מרכולתו, החיים נמשכו כרגיל כאילו גל הפיגועים מתחילת החודש לא התרחש מעולם. רק כמה בתים שהתרוקנו מדייריהם העידו על הבאות. אנדרה קיבל החלטה ודבק בה. בעמוד הראשון ב"הד של אלג'יר"
היה כתוב: "לדעת לעזוב בזמן". מרסל הביט באביו כמו שמביטים בגיבור. היה לו אמון מוחלט בו, והוא היה הולך בעקבותיו עד לקצה העולם בלי לשאול שאלות. , יצאה 1954 בנובמבר, 29בשעה שש ושלושים, בערב האונייה "סידי ַמבּרוּק" מנמל אלג'יר. שתים־עשרה שעות יחלפו עד שתגיע למרסיי. מטפחות התנופפו: ברכות שלום זעירות שיפרידו בין נפשות. נוסעים נאחזו במעקות בפנים מובסות, יודעים שלעולם לא יחזרו לאדמה זו, שחמישה דורות לפניהם חיו עליה. בבטן מכווצת הם הביטו נפעמים בהרים הנעלמים מאחורי קווי הבתים הלבנים של ֶאל־ בּאְדגָ'ה, השכונה הקורנת, וארצם הלכה והתרחקה. מפח הנפש על שהם נאלצים לעזוב הכול והחשש מפני הלא־נודע ניכרו היטב בעיניהם. הנער הצעיר ראה לראשונה בחייו את אביו בוכה. גברים שבים להיות ילדים כשהם עוזבים את ארץ מולדתם.
מרסל התבונן בשביל החלב. אין בכל העולם רקיע דומה לרקיע הזה. הוא היה אז בן שתים־עשרה והאמין בכל לבו שהכוכבים האלה מיוחדים במינם ולעולם לא יראה אותם עוד. בעיניו, באותו רגע, הייתה חשיבות רק לדבר אחד: ידה של נורה בתוך ידו. שני ילדים שחוצים את הים העצום לעבר ארץ שאינם יודעים עליה דבר. אמרו להם: "נוסעים לוונסן, קרוב לפריז, בירת צרפת. נלך לראות את מגדל אייפל, מבנה שעשוי מגפרורי ברזל."
הוריו של מרסל נרדמו לבסוף, בין שלוש מזוודות קרטון ושני תיקים מבד יוטה. ומרחוק, בקצה השני של הגשר, נשמע שיר עממי. אקורדיון, בנג'ו ותוף מרים, שנשמעו כמו סוסים שחורים הפותחים בדהרה, ואחר כך נשמע צלילו הרוטט, הארוך והעצוב של החליל, עולה כמו נפש אבודה בערפל ומתמזג בקולותיהם של הגברים והנשים. מוזיקת השעבי צבטה את לבם, סחררה את ראשיהם כמו בזמן החגיגות בכפר. יהודים, מוסלמים, נוצרים, צרפתים, אלג'ירים — כולם מאוחדים. מרסל עצם את העיניים. הוא התערסל על גבי המנגינה וכבר לא פחד: הוא הבטיח לעצמו שהחיים יהיו יפים בעיר הקטנה בוונסן, כי נורה היא חלק מהם.
הוא מתרחק מהבולווארים הגדולים. ההליכה מיטיבה עמו. הוא רוצה לחיות מחדש את המסע לאחור ולהתמקד בפרטי הפרטים.
בני המשפחות גדג' ובן סוסן עמדו מול הגאר דה ליון כשהם דחוקים זה לזה ומוקפים בכל מיטלטליהם, כקבוצה לא אחידה של שבט מהגרים. קירות אפורים מטונפים להחריד, מבנים צרים, פרח גרניום חיווריין שנשכח על אדן חלון, שמים חד־גוניים, טפטוף קל. זהו? זוהי עיר הבירה של צרפת? הם עברו לוונסן, לדירה הזמנית שהשיג להם בן הדוד מוריס. היה קר להחריד באותו חורף ראשון, ובדירה היה רק תנור פחמים אחד שהוצב במטבח. לרחצת הערב חיממו מים בסיר, ובבוקר המים היו קפואים. מרסל כבר לא היה שייך לאלג'יריה אבל עדיין לא הרגיש כמו תושב העיר הגדולה. חצר המשחקים העשויה בטון החליפה את האדמה התחוחה, עצי הערמון את עצי התפוז, והגשם הסתיר את השמש. למרבה המזל, נורה למדה אתו באותו בית ספר. שתי המשפחות נפגשו כדי לאכול יחד קציצות מתובלות, לקיים את טקס שתיית התה עם הנענע — ששתלו בחשאי בפינה נסתרת בגינה הציבורית — ולהקשיב למוזיקת השעבי בעלת סגולות הריפוי. שני האבות ניגנו ושרו עד ימיהם האחרונים. מרסל ונורה דימו לעצמם גבעות ביער ונסן וניסו לשפר את עולמם החדש במשחקי מחבואים בסמטאות השכונה. הם כבר לא טיפסו על גבו של חמור ולא תפסו סלמנדרות בסלעים, הם גילו את הבגט ואת הנקניק. הם נהיו עירוניים.
כשעמד מרסל לחגוג את יום הולדתו החמישה־עשר נפלה עליו הידיעה כרעם ביום בהיר, גרועה יותר מסופת חול. נורה לא הגיעה לכיתה באותו יום. כשחזר לביתו חיכה לו אביו על מפתן הבית ואמר לו בפשטות: "סבתא של נורה אושפזה במצב קשה, להוריה לא הייתה ברֵרה, כולם חזרו למולדת." בעיני מרסל החיים היו רצף של עזיבות והגעות. בלעדיה, העיר ונסן לא עוררה בו כל עניין ואלג'יריה חסרה לו יותר מתמיד. בלילותיו נטולי השינה הטרידה את מוחו אותה שאלה: מדוע לא נפרדה ממני? השתיקה הזאת איכלה את לבו. והוא, מדוע אף פעם לא נשק לה? אבל שוב חזרו החיים למסלולם. מתחת לעץ האשוח של חג המולד הייתה קופסה גדולה ובתוכה טלסקופ גדול, ובכל ערב כשהתבונן בכוכבים של ונסן אמר לעצמו שאולי גם היא מביטה בהם, שם. הוריו רשמו אותו לתיכון מקצועי ושם קיבל את תעודת הבגרות. כל חבריו לכיתה כבר בחרו לעצמם מקצוע ואילו הוא הלך לאיבוד בחלומות בלתי אפשריים ונתקל שוב ושוב בארבע הפינות של החיים. הוא עבד חודש אחד במוסך כדי להרגיש קרוב לאחיו, אבל תיעב את ריח הגריז. "מה נעשה אתך?" אמר לו אביו.
בחופשה מצא עבודת סטודנטים פשוטה בגן החיות של ונסן. בעלי החיים הגוֹלים הלהיבו אותו מיד, והוא הגיש בקשה למלא את מקומו של המטפל שעמד לסיים את תפקידו. את החברים חסרי הדאגות ונטולי הדמיון החליף במפגשים יוצאי דופן. הוא הכיר כל קשקש אצל נחש הפיתון בכלוב מספר שלושים ושבע, שלידו עבר בכל בוקר, הוא הכיר את צב המים שכפתו חבושה, ואת הטיגריס הבנגלי ששפמותיו התעקלו מעלה כאילו הוא צוחק. והוא נטמע בהשתאות בג'ונגל הזה בעיבורי העיר, ששלטו בו ריחות של נסורת ושל גללי עכברים, מחפש את הציפור הנדירה שאיש מעולם עוד לא ראה. בגן העדן הקטן הזה הוא הרגיש כמו בבית. בין האלגנטיות הרכה של הג'ירפים לערמומיותם של הקופים חלפו שבע שנים. ויום אחד, בין המחאות דואר לעלון פרסומת לסופרמרקט החדש, הסתתרה גלויה שנשלחה ממוּזִָאייָה שבאלג'יריה: אני חוזרת. אני מתגעגעת לוונסן, ולא רק לוונסן. נורה.
ועכשיו נרקוד של קארין למבר רואה אור בימים אלה בהוצאת מודן/הכורסא; תרגום: מיכל אסייג
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו