"יש ימים שאני לא כותבת. לפעמים שבועות. אין בי אשמה או לחץ; זה הגיע אלי כל כך מאוחר בחיים, אז גם אם זה נעלם, זה בסדר". מצד אחד, קשה להאמין שסופרת מצליחה כמו אנה אנקוויסט מתייחסת לקריירה ענפה וממושכת, ולגוף היצירה העשיר שנוצר במהלכה ומיצב אותה כאחת הסופרות המרכזיות באירופה באופן משוחרר כל כך. מצד אחר, שיחה עם אנקוויסט מרמזת על כך שכמו בספריה, גם משפטיה שלה נטולים כל פאתוס ולפעמים אפילו לקוניים, אך בו בזמן מתחוללת בתוכם סערה גדולה.
אנקוויסט ההולנדית (שם העט של כריסטה וידלונד-ברור), ילידת 1945, מוכרת לקורא הישראלי מספריה "יצירת המופת", "הסוד", "השיבה הביתה" ו"קונטרפונקט" (כולם ראו אור בעברית בהוצאת הספריה החדשה, בתרגום של רן הכהן), אך היא גם משוררת מוערכת שנבחרה ב-2014 ל"משוררת העיר" של אמסטרדם. למעשה, היא התחילה לכתוב שירה לפני שפנתה לכתיבת רומנים.
"מאז ומתמיד אהבתי לקרוא, אך לא חשבתי על כתיבה", אומרת אנקוויסט, "השאיפה שלי, מאז ומעולם, היתה להיות פסנתרנית". היא ניגנה מגיל 12 בפסנתר, אך הוריה "לא אהבו את העיסוק הזה" וחשבו שעליה ללכת לאוניברסיטה. אנקוויסט למדה פסיכולוגיה, אך החלום להפוך לפסנתרנית מקצועית לא הרפה. "אמרתי לעצמי, לא אהיה אחת מאותם אנשים שיאמרו לעצמם תמיד 'הייתי צריכה להיות פסנתרנית', אז נרשמתי ללימודים בקונסרבטוריון בגיל 23".
היא החלה לעבוד כפסיכולוגית בשנת 1987. לאורך ההתמחות המפרכת נולדו לה שני ילדים ולא נותרו שעתיים-שלוש ביום להתאמן ולשמור על הרמה הטכנית בפסנתר. "זה היה נורא. חשבתי, ובכן, אהיה רק פסיכולוגית ואמא, ותוך זמן קצר הפכתי מדוכאת מאוד. התחלתי לכתוב שירים בלילה. חברה אמרה שעלי לשלוח אותם להוצאה, ולאחר כמה חודשים הם חזרו אלי ושאלו אם יש עוד שירים; הם רצו להוציא אותם כספר. חשבתי שזה מאוד מוזר", זה מהרהרת. "במובן מסוים זה פשוט קרה. לא האמנתי בהתחלה. הייתי כבר בת 45; לא היו לי שום שאיפות. הספר פורסם ונמכר יפה וחשבתי, אם זה כל כך קל, אולי אני יכולה לכתוב רומן. וכך עשיתי".
כשהיא מתחילה לכתוב ספר היא כותבת מדי יום; 500 מילה, וביום לאחר מכן משכתבת אותן ומוסיפה 500 מילים חדשות. תהליך שאורך כשנה וחצי, ובין לבין היא כותבת שירים. בעבר אמרה שמבין ספריה "קונטרפונקט" (פורסם בעברית ב-2008) הוא הספר האהוב עליה, אך השיחה אודות ספרה זה יוצא הדופן מתנהלת בהיסוס, אפילו בגמגום מצד המראיינת.
אנקוויסט כתבה את "קונטרפונקט" לאחר שבתה נהרגה בתאונת דרכים בהיותה בת 21. גיבורת הרומן מתרגלת את וריאציות גולדברג מאת באך, ובמקביל לפירוק והבנייה מחדש של אחת היצירות המורכבות והמסעירות שנכתבו, היא חווה אפיזודות שונות מחיי בתה.
אנקוויסט דיברה בעבר בפתיחות על מות בתה, אך כשאני יושבת מול עיניה העצובות לאינסוף אני חשה כמשיגת גבול וגונזת את שאלותיי בנושא באחת. עם זאת, ביום העיון המרתק שהוקדש לאנקוויסט באוניברסיטת תל אביב ב-23 למארס, דיברה הסופרת והמשוררת יערה שחורי על אימהות ובנות ביצירתה של אנקוויסט, והסופרת עצמה נגעה בנושא בשיחה שהנחתה הילה בלום.
נכתב בעקבות מות בתה של אנקוויסט. עטיפת "קונטרפונקט"
אנקוויסט נעשית נינוחה יותר כשאנחנו עוברות לשוחח על הנושא האהוב עליה – מוזיקה; וליתר דיוק על המבנים המוזיקליים ביצירתה. "מוזיקה היא עמוד השדרה של הכתיבה שלי", היא מאשרת. "גם במובן הטכני, היות שהידע התיאורטי שלי על ספרות אינו רב, אבל אני בהחלט יודעת איך בנויות סונטה או סימפוניה וזו הדרך שבה אני מלחינה את הרומנים שלי".
כאשר את כותבת, את תמיד רואה לנגד עיניך מבנה מוזיקלי כזה או אחר?
"ב'קונטרפונקט' לדוגמה זה מאוד גלוי, כי העלילה נכתבת לצדן של אותן וריאציות וגם אפשר לעקוב אחריהן בספר. את 'הסוד' לעומת זאת הלחנתי כאינוונציה בת שלושה חלקים, שלושה קולות שסובבים זה סביב זה. עבורי זה היה מועיל מאוד כשכתבתי את הספר, אבל אני לא חושבת שזה משמעותי עבור הקורא".
כמה מגיבורייך הם מוזיקאים. קל יותר לכתוב עליהם?
"קל יותר לכתוב על מי שאת מכירה. את 'הסוד' התחלתי לכתוב כשלא ניגנתי בפסנתר והייתי חולת געגועים. קיוויתי, שאם אכתוב את הספר שיש בו את כל היצירות שאני אוהבת, אולי אחזור ללמוד פסנתר שוב. זה אמנם לא קרה, אך זו היתה המוטיבציה שלי".
למרות הצלחת ספריה, אנקוויסט לא ויתרה על עבודתה כפסיכולוגית ולצד קליניקה פרטית היא עובדת בבית חולים פסיכיאטרי באמסטרדם ומלמדת במסגרתו דרכי חשיבה פסיכואנליטיות לפסיכיאטרים. היא בהחלט רואה את הקשר בין סגנון כתיבתה לעבודתה. "אני תמיד מחפשת את מה שמתחת להתנהגות של הפציינט", היא אומרת, "אני מעצבת את הדמויות בספריי באופן זה; הם מתנהגים כמו אנשים בוגרים, אבל מתחת לפני השטח נעים הרגשות החשובים באמת".
בין כל עיסוקיה ולצד מעורבות רבה בטיפול בשני נכדיה, כותבת אנקוויסט על כדורגל, במגזין אירופי שמלבדה כולל עוד סופרים ידועים כמו הרמן קוך. "אני אוהדת כדורגל מזה שנים", היא מספרת בשמחה, "בני התחיל לשחק כשהיה בן שש ואהבתי מאוד את העולם שיש לילדים הקטנים יחד. איך כאימא, עליך לעמוד בצד, להתבונן ולתת לזה לצמוח".
היא אוהדת את קבוצת פיינורד, אך כבר לא הולכת למשחקים. "חלק מהעניין הוא תחושת החברות והקהילתיות שנוצרת בין סופרים ועיתונאי ספורט; נחמד להיות יחד וליצור מגזין יפה. להרמן, לי ולעיתונאי נוסף יש קבוצת קריאה יחד; אנחנו נפגשים מדי חודשיים לארוחת ערב ומדברים על ספרים, וגם מגיעים להשקות הספרים זה של זו".
"אני תמיד מחפשת את מה שמתחת להתנהגות של הפציינט". אנקוויסט. (צילום: יהושע יוסף)
עיני העולם היו נשואות לבחירות בהולנד לפני כחודש, כשהסברות שמפלגת החירות בהנהגתו של חרט וילדרס תגרוף את מירב הקולות הלכו והתחזקו, מה שהתברר לבסוף כאזעקת שווא. אנקוויסט עדיין מודאגת. "האיחוד האירופי הוא העתיד של אירופה, ואם מדינות נוספות יעזבו בעקבות אנגליה זה יהיה אסון. לא פחות אני מודאגת מאותן מפלגות ימין קיצוני שצוברות כוח ברחבי אירופה, מגל הלאומנות והפטריוטיזם ומהחשש המוצדק לחופש הביטוי. צריך לחזור ולשנן את עקרונות חופש הביטוי למרות הגורמים שחותרים להגביל אותו".
את מרגישה שלסופרים ואנשי רוח יש תפקיד מיוחד בזמנים כאלה?
"אני מכירה את הדעה שרווחת בתקופות כאלה, לפיה הסופר צריך לשמש מעין סוציולוג של החברה, לשקף את התקופה. אני לא יודעת. אני חושבת שסופרים כותבים על עולמם הפנימי. לפעמים הוא חופף את המציאות אבל זו לא מחובתם; יש לא מעט גורמים אחרים שזה תפקידם, לא שלנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו