האיור "האם אינני אדם ואח?", שבו נראה אדם שחור-עור כבול וכורע על ברכיו בתחינה, מתנוסס על המדליון הרשמי של התנועה לביטול העבדות, שנטבע בשלהי המאה ה-18 בידי הקדר האנגלי ג'וזאיה וג'ווד. ברור מדוע הוא נבחר גם לעטר את הספר "השמידו את כל הפראים"; הסופר סוון לינדקוויסט חושף את אכזריות הקולוניאליסטים האירופיים באפריקה, ומזכה אותנו בתובנות שיעוררו דיון סוער בכל מקום שאליו יגיעו.
כשהיה כבר בגיל העמידה פגש לינדקוויסט בחור גלוח ראש, שהכניסו לעולם של מתעמלים, מפתחי שרירים ומרימי משקולות. בעת התרגול המתמיד והמונוטוני, הדומה במשהו למלמול מנטרה, חווה לינדקוויסט ניתוק מהעולם החיצוני. הקשב הוטה לתחושותיו הפנימיות ולא למידע שמקורו בחושים. התנודה המתמדת בין שתי נקודות המבט מלווה אותנו לאורך כל הספר, ומשרה עליו קסם ועומק יחודיים.
ב"לב האפלה" של ג'וזף קונרד שט מרלו במעלה נהר הקונגו כדי לחלץ את קורץ, סוכן חברת שנהב שהתעמרה באפריקנים. הוא מוצא אותו במצב ירוד, שוכב על אלונקה ארעית. קורץ גוסס בזרועותיו של מרלו ומילותיו האחרונות הן: "הזוועה, הזוועה".
בדומה לקונרד נוסע לינדקוויסט לאפריקה במטרה לחוות את דרך סוחרי העבדים. הוא נוסע במסלול שבו צעדו הקולוניאליסטים ובמקביל מפליג בזרם חוויה ובוחן את תגובותיו לסאגת הייסורים של "הכושים" באפריקה. הוא מזדהה עם הסובלים; "בטני מתמלאת שלפוחית דם שחור גדולה". המסע לעומק מסתיים בזעקה זהה לשל קורץ הגוסס. לינדקוויסט שוזר נושאים המעצימים ומשלימים זה את זה במסגרת רופפת של זמן ומקום, ממש כקונטרפונקט של באך: סיפור מסע, ניתוח מבריק של הלכי המחשבה באירופה של סוף המאה ה-19, ומבעי רגש עזי עוצמה, המתעלים לדרגת שירה.
את הצלחת המערב מייחס לינדקוויסט לנשק ארוך טווח, המאפשר לקטול ממרחק בנחת, בלי להיפגע. קביעתו נכונה היום לא פחות מאשר בעבר. רובי המוסקט, שהרעישו כרעם אך הפסיקו לפעול בגשם, הוחלפו ברובי אנפילד שהגיעו לטווח חצי קילומטר. קליעי דום-דום, בהם מתפוצץ הקליע בגוף הקורבן וגורם פצעים נוראים, נאסרו לשימוש באירופה והותרו רק למלחמות נגד "פראים". את הכף הכריעו ספינות התותחים שהפליגו במעלה הנהרות נילוס, ניג'ר וקונגו. צ'ר'ציל הצעיר, ששרת כקצין בקרב אומדורמן בין הבריטים ובין מורדים מוסלמים בסודן, כתב: "הנצחון המובהק של נשק המדע על הברברים. מלחמה מסוג זה מלאה הפתעות מרנינות ויש בהן מיסוד הספורט".
כריכת הספר (עם עובד)
ספרו של לינדקוויסט נהנה מניתוץ איקוני הקולוניאליזם, שמעלליהם הפכו לאגדה. את הנרי מורטון סטנלי, שכאשר מצא במעבה הג'ונגל האפריקני את החוקר הבריטי דיוויד ליווינגסטון ואמר בקור רוח בריטי טיפוסי "דר ליווינגסטון אני מניח", הוא מתאר כ"גוץ ,המוני, שרירי כמו פועל אשפה"; הוא מספר כי באדן פאוול, אבי תנועת הצופים ששרת בצבא הבריטי שלחם בשבטי הזולו, כתב לאימו : "אני בהחלט מעריך את הטיול הקטן שלנו, למעט העובדה שלא נקלענו לקרב מעולם, ולמרבה הצער פירושו שלא נקבל שום מדליות".
לינדקוויסט מאמין שיצר לב האדם רע מנעוריו. ודבק בתובנת חז"ל שאומצה ע"י הפילוסוף הבריטי הובס: "אלמלא מוראה של מלכות - איש את רעהו חיים בלעו". לדידו אין הבדל בין היטלר, שכתב ב"מיין קאמפף" כי לחזקים זכות מוסרית להשמיד את החלשים, ובין הקולוניאליסטים האנגלים, הבלגים, הצרפתים והספרדים. ההבדל הינו גיאוגרפי בלבד - המערב שיעבד וקטל שחורי עור במושבות רחוקות מעבר לים, והיטלר את בני אירופה הקרובים - יהודים וסלאבים. הגרמנים הגדירו את היהודים כ"תת אדם", והקולוניאליסטים האירופאים כ"פראים". אליבא דלינדקוויסט השוני הוא רק טרמינולוגי.
רבים סבורים כי לינדקוויסט נסחף בלהט אידאולוגי מכחיש מציאות או שחטא בפשטנות יתר. שכן למרות העוול הנורא, מטרת הקולוניאליסטים היתה כלכלית - גזל משאבים כגומי או שנהב, תוך כדי ניצול חסר מעצורים של כוח העבודה המקומי. הפתרון הסופי הנורא של הנאצים היה השמדה פיזית מוחלטת של כל היהודים. שוד הרכוש היה משני לזוועה.
בעידן הנאורות טיפח ז'אן ז'אק רוסו את מושג ה"פרא האציל". הכנסייה צידדה בו, מתוך עמדתה שכל בני האדם נבראו בצלם, ולכן הם שווים . במאה ה-19 הגזענות הפסדוו-מדעית הרימה ראש. את פרס הבערות יש להעניק לרופא הסקוטי רוברט נוקס שכתב לאחר נתיחת גופת אדם כהה עור: "אני סבור שמרקם מוחם שחור יותר, והחלק הלבן סיבי יותר", תיאור שאינו מתאים כלל למציאות. העליונות הצבאית הובנה באירופה כעליונות אינטלקטואלית, הנובעת מעליונות ביולוגית. וכותב הרופא צ'רלס וייט ממנצ'סטר ב-1799: "אצל מי מלבד האדם האירופאי נמצא את הראש בעל הקימור האצילי הזה, המכיל כמות כזאת של חומר אפור?"
אין זה ספר עיון יבש. כדברי לינדקוויסט, "חיבור אינו יכול להסתפק בארגון ובניתוח. הוא חייב להיות שיר על רוחן, על צליליהן ועל זוהרן של העובדות". דווקא בגלל הליכתו על גבול השערורייה, ל"השמידו את כל הפראים!" (בתרגומה המצוין של דנה כספי) שמור מקום כבוד על מדף ספרות הפוסטקולוניאליזם, לצידם של "עור שחור, מסכות לבנות" של פרנץ פנון ו"אוריינטליזם" של אדוארד סעיד. לינדקוויסט אוחז בידנו ומוביל אותנו במסע אובייקטיבי וסובייקטיבי מופלא. קריאתו "ידע הוא לא מה שחסר לנו. מה שחסר לנו הוא האומץ להפנים את מה שאנחנו יודעים" היא תמרור אזהרה מפני סיווג הזולת, באשר הוא.
השמידו את כל הפראים / סוון לינדקוויסט
משבדית : דנה כספי; עם עובד, 196 עמודים