"מפלצת הזיכרון", ספרו החדש של ישי שריד, אינו "ספר שואה", על אף שהוא עוסק כל כולו בשואה. הוא לא מתעניין בהמחשת הזוועות, ולמעשה הוא בורח מהן. הוא מבקש להסב את המבט דווקא לאופן שבו זוכרים את השואה, כאן ועכשיו, והשאלות שהוא מעלה מופנות כלפי מי שמעצבים את זיכרון השואה בישראל.
הספר כולו הוא מכתב המופנה אל יו"ר יד ושם. המספר, חוקר שואה צעיר, כותב במכתב מה עבר עליו כמדריך של משלחות למחנות מטעם המוסד: מהן הבעיות האישיות שלו עם התפקיד ומהן בעיניו הבעיות העקרוניות עם האופן שבו מנציחים את זכר השואה – וכפי שהוא מראה, השניים כרוכים זה בזה.
למספר יש – כך אומרים לו אחרים – בעיה עם רגש. הוא מין טכנוקרט אקדמי, שהתגלגל לתחום השואה ללא תשוקת מחקר מיוחדת אלא מתוך שיקולים מעשיים, לאור פוטנציאל הקידום בתחום. כעת הוא מוצא עצמו, למרבה חרדתו, חי את השואה יום-יום. הדוקטורט שלו עוסק בשיטות הפעולה של מחנות ההשמדה, ועבודתו כמדריך משלחות למחנות דורשת ממנו לספר פעם אחר פעם, ובפרטי פרטים, את האופן שבו התרחשה הזוועה. אבל הוא מנסה ככל יכולתו לא לתת לשואה לחלחל פנימה אל נפשו. הוא מנסה להתמקד אך ורק בעובדות של תהליך ההשמדה, והוא אחוז פחד מפני האפשרות שהשואה תערער אותו.
בעוד המספר מקים לנוכח השואה חומה רגשית, הוא מבקר את בני הנוער סביבו על מה שהוא תופס לפעמים כרגשנות יתר. הוא רואה אותם נעטפים בדגלים, מדליקים נרות ושרים שירים עצובים, ופולחן העצב שלהם נתפס בעיניו כניסיון לעמעם את העובדות ולחמוק מהתמודדות עמן. אבל אם נראה בתחילה שהרגשנות של בני הנוער הפוכה מהחסימה הרגשית שלו, במהרה מסתבר שאלה הן שני פנים של אותה הבעיה.
זוהי גם התזה המרכזית של הרומן: זיכרון השואה מונחל לציבור שאין לו שום יכולת רגשית להכיל את הידע הזה. התוצאה היא שהרעיון של השמדה המונית הופך לחומר נפץ, ומתגלגל בקלות לשנאת הקורבנות חסרי הישע ולהערצת החזקים.
בני הנוער פגיעים במיוחד לסינדרום הזה. הנערים לא שונאים את הגרמנים. להיפך, הגרמנים, שנראים בתמונות נינוחים ואלגנטיים, הם מושא להערצה. השנואים הם הקורבנות העלובים, חסרי הישע. הם לא מעוררים הזדהות אלא דחייה. הנערים מיטלטלים בין שנאת החלש והערצת הכוח לבין פולחן העצב, שהם סימפטומים של אותו חסך רגשי. המספר שומע את הנערים אומרים ש"ככה צריך לעשות לערבים" וש"אנחנו צריכים להיות גם קצת נאצים". הם רואים לנגד עיניהם את המנגנון היעיל-להפליא של הרצח ושואפים גם הם אל "המעשה הממוקד והאכזרי האחרון, שאחריו רק שקט".
כריכת הספר (עם עובד)
הטענות על הקשר בין השואה להערצת הכוח הישראלית אמנם אינן מקוריות, אך ממילא כוחו של הספר אינו בטענות המנומקות שמציג המספר במכתבו נגד הסיורים במחנות, כמו בהמחשה שהוא ממחיש, על בשרו, את עוצמת הנזק הרגשי שהם גורמים.
חולשת הרומן היא במספרו - אנמי ומפוחד מכדי לתת ביטוי ממשי להתפרקות, ונזהר שלא לאבד שליטה על הטענות שלו. גם כשהוא חושף עד כמה התערער תחת כובד הזיכרון, ההתערערות שלו נתחמת בגבולות בטוחים, והכתיבה שלו לא מאבדת מהשטף ומהבהירות שלה. לא מתפרעת, לא מתפתלת, לא נדחסת אל שתיקות תהומיות מדי.
המספר לא מאבד את קולו, וגם לא חורג מייעודו המקורי של המכתב – להעביר מסר ברור למי שאמון על זיכרון השואה בישראל. הלחץ הרגשי העצום שבו הוא נמצא, בגלל מסירותו המוחלטת למשימה של הנחלת הזיכרון הבלתי-אפשרי על מנגנוני ההשמדה בשואה, לא ניכר בשטף הכתיבה של המכתב, והספר מצליח להיקרא בקלילות מפתיעה, למרות הנושא הקודר שלו.
להצלחה של המספר לשמור על קוהרנטיות רעיונית יש מחיר לא רק במורכבות הספרותית של הטקסט אלא גם בטיעון העקרוני שלו: אין הרבה אימה וטלטול בטקסט בהיר כל כך. הניסיון לרתום את המדיום הספרותי להמחשה של טיעון רעיוני סופו שהוא מגביל הן את הטיעון והן את הטקסט הספרותי.
גם אם המספר של שריד הצליח לחשוף את נזקיה של "מפלצת הזיכרון" ולהראות באופן שיטתי כיצד היא עלולה לסכן את הזוכרים, בסופו של דבר הוא משאיר אותה כבולה. כך, למעשה, היא נותרת במידה רבה "מפלצת" תיאורטית.
מפלצת הזיכרון / ישי שריד
עם עובד, 136 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו