מטוס פרטי ממריא מהאי היוקרתי "מרתה'ס ויניארד" שבמסצ'וסטס לכיוון ניו יורק. על הסיפון נמצאים קבוצה של מצליחני פיננסים ומדיה ומשפחותיהם הצעירות לאחר חופשה, וגם סקוט בורוז – טרמפיסט אקראי על המטוס. סקוט הוא אנטיתזה של מצליחן: אמן כושל בן 40, שמתעורר בכל יום כדי לגלות ש-20 שנה מחייו העביר בשתייה ובאכזבות.
אלא שהמטוס מתרסק 16 דקות לאחר שהמריא. סקוט הוא אחד משני הניצולים היחידים. תושייתו, שנסמכת על עברו כשחיין, מצילה את השורד השני, ילד בשם ג'יי.ג'יי.
זוהי תחילתו של "לפני הנפילה" מאת נואה האולי, שראה אור לאחרונה בעברית בהוצאת כתר, בתרגום מאנגלית של אסף שור. פתיחה של רומן המבשרת על התרסקות מטוס היא בדרך כלל נוסחה בדוקה למותחן. אלא שבמקרה של האולי ההמשך שונה בתכלית. האולי הוא איש של דמויות לפני מחבר עלילות, ומנקודת ההתרסקות והלאה הוא עוסק בכל פרק בדמות אחרת ששהתה על המטוס. זו התעכבות בלשית אך בעיקר פסיכולוגית, והפיענוח שלה אינה רק על סיבת ההתרסקות, אלא גם על סיבת הקיום של אותה דמות.
האולי, 50, הוא אחד הכותבים המסקרנים בתעשיית הטלוויזיה האמריקנית. הוא כתב את הסדרה "לגיון" המבוססת על דמות נבל-על מקומיקס של מארוול, אבל את הכרתו העולמית השיג בעיקר בזכות היותו יוצר סדרת הטלוויזיה "פארגו", המבוססת על סרטם של האחים כהן, וששלוש עונותיה אמנם לא גרפו רייטינג היסטרי, אך כיאה לרוח הכהנית-האוולית זכו למעריצים אדוקים בעולם, לביקורות משבחות ולאינספור מחוות תרבותיות.
בראיון ל"ישראל היום", האולי מסכים להתעכב על הפטיש האישי שלו לדמויות, ומודה כי הדמות הספרותית היא המוקד עבורו. "מכל הסודות והמסתורין הרב שיש ביקום, המסתורין היחיד שבאמת אינו מובן הוא אנשים אחרים", הוא אומר, "אני כל הזמן שואל את עצמי – מדוע אנשים שונים כל כך ממני? מדוע הם בוחרים את הבחירות שלהם כך? אני חושב שכל הדמויות הם לבסוף ניסיון לפענח את עצמנו, דרך אותן דמויות".
רוב הדמויות ב"לפני הנפילה" הן מצליחניות, ונראה שהספר עוסק בטרגדיה שטמונה בכל הצלחה, ובאשליה שגוררת סלבריטאיות. זו הצהרה לגבי אמריקה העכשווית, אחרי ואף לפני עידן טראמפ?
"אנחנו חיים בעולם שבו אנשים מדברים יותר ומקשיבים פחות, ושבו הדעה החליפה את המידע. פעם, כשגבר הציל ילד – הוא הפך לגיבור. אבל עכשיו כל סיפור צריך טוויסטים. אנחנו בוחנים את כל מה שקורה סביבנו במשך 24 שעות ביממה, ודורשים מהסיפורים שלנו להתפתח. סיפור של גיבור זה סיפור חד-ממדי, וכיום הקהל ידרוש גם את עלייתו וגם את נפילתו. כדי לרצות את הקהל אנחנו מקריבים את הכבוד והיושרה שלנו".
כריכת הספר (כתר)
אתה גם שותל במהלך הרומן רמזים עבים על פייק ניוז. האם המציאות המורכבת הזו, שבה אדם אינו יכול למתוח קן ברור בין אמת לשקר, עמדה בפניך כשניגשת לכתיבה?
"המונח פייק ניוז עדיין לא היה מושרש כשכתבתי את הרומן, אבל בהחלט הרהרתי על עולם שבו המידע עבר דרך מסננת של דעה אנושית – שבו 'החדשות' משתנות בהתאם למי שמוסר אותן. כאשר הירח חולף על פני השמש ויוצא ליקוי שנראה בכדור הארץ, אתה יכול לספר סיפור על אודות הירח, על אודות השמש, או על אודות כדור הארץ. הטון והמשמעות של האירועים משתנים בהתאם לנקודת המבט שלך.
"ובכל זאת, כדי לחיות בחברה משותפת, עלינו להסכים לגבי מה שאמיתי, ולגבי מה שמשמעותי וחשוב. חדשות אובייקטיביות אינן מעניינות יותר עבור רוב האנשים, שמעוניינים להקשיב רק לפרטים שיתמכו בהשקפת העולם שלהם. זה מקשה על תקשורת בין אנשים, כיוון שנקודות ההתייחסות שלהם, תחושת ההיסטוריה שלהם, ואפילו שפתם – כל אלה נשברים זה בזה".
בישראל אתה מוכר כיוצר טלוויזיה ופארגו היתה פה הצלחה גדולה. כשאתה ניגש לכתיבת תסריט לסדרה, נקודת ההתייחסות שלך לעלילה ולדמויות שונה מזו של רומן?
"סיפור הוא סיפור, ללא תלות במדיום. הספרות מעסיקה את הדמיון בצורה עמוקה, כיוון שהקורא לוקח את המילים והופך אותן לתמונות בראשו. סרט יכול להיות יותר פסיבי ולשמש כמכשיר למסירת סיפור, אלא אם כן אתה עושה לו דקונסטרוקציה במודע – ולא מספר את הסיפור בצורה ליניארית. בשבילי, כל פרק בסדרת טלוויזיה הוא ניסוי גדול, שבו אני צריך להבין איך לבנות את הסיפור כך שהמבנה שלו ישקף את התוכן. בסופו של יום, למספר יש שני כלים – הסיפור שהוא מוסר, והדרך שבה הוא עושה זאת. שניהם חשובים באותה מידה".
האם קריאה, שהיא פעולה אקטיבית יותר מצפייה בטלוויזיה, מגבילה אותך ככותב? אתה מרגיש שקל יותר להשפיע על צופים מאשר על קוראים?
"בידיון הוא המדיום הכי גמיש שיש. בפסקה אחת אתה יכול לעבור בזמן, לנתח אופי של אדם, להציג נושא ולקטוע חיים של דמות. למוח האנושי יש יכולת לבצע קפיצות גדולות בזמן הקריאה, וזה קשה בהרבה כשהסיפור מוצג על המסך. אבל זה לא אומר שאנחנו לא צריכים לנסות ולהרחיק את הגבול של הקולנוע והטלוויזיה לכיוון הגמישות של הספרות".
האולי הוא נצר למשפחה של כותבים. אמו, לואיז ארמסטרונג, היא פמיניסטית ואקטיביסטית ידועה, שכתבה כתריסר ספרי עיון וספרי ילדים. סבתו היתה מחזאית. אחיו של האולי, אלכסי, הוא אחד מצוות הכותבים לסדרות "The Following" ו-"State Of Affairs".
"אמריקה פתוחה לכל טריק פסיכולוגי". קירסטן דאנסט בעונה השנייה של "פארגו" (צילום: יחצ)
האולי מודה שהייחוס המשפחתי סייע. "סבתי ואמי לא רכשו השכלה גבוהה, אבל שתיהן היו כותבות בדמן", הוא אומר, "הן לימדו אותי שלא צריך תארים או אישור ממישהו כדי להפוך לכתוב. צריך כוח רצון ואמונה. כתיבה היא לא ייעוד, היא זהות. אתה עושה את זה כי אתה לא יכול שלא לעשות את זה. אחרת למה שנשב בחדר ונמציא סיפורים, כשיש בהחלט דברים חשובים יותר לעשות כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר?"
"לפני הנפילה" הוא הרומן החמישי של האולי, בפחות מעשור של כתיבת ספרות, והוא מגלה שהמעבר מכתיבה בצוות לטלוויזיה למלאכת הבדידות של הספרות טבעית לו. "הטלוויזיה היא מדיום של שיתופי פעולה ומאגר המוחות שעובד על סדרה יכול מאוד לסייע בפיצוח של סיפור", הוא אומר, אבל מבהיר: "בסופו של דבר ככותב ראשי בסדרה הבחירה איזה סיפור לספר – היא שלי, וברגע שקיבלתי את ההחלטה קל לי יותר לכתוב בשקט".
בשנים האחרונות ישנה בריחת מוחות מהספרות לטלוויזיה – וכותבים רבים היגרו אליה, לא פעם בגלל הכרח כלכלי.
"אין ספק שתעשיות הקולנוע והטלוויזיה משלמות הרבה יותר טוב מאשר תעשיית הספרות. אבל תחושתי היא שאמנים יוצרים את מלאכתם קודם כל עבור האמנות, ורק אחר כך עבור כסף. יש המון סופרים שאינם להם שום כוונה או עניין לספר את הסיפור שלהם על המסך, אבל בסופו של דבר הילדים שלהם זקוקים לאוכל על השולחן".
פארגו מתרחשת ועוסקת בפריפריה הגאוגרפית והנפשי של אמריקה, שלעתים חבויה מעיניו של הצופה הבינלאומי. האם זה מה שתורם לקסם של הסדרה? האולי מסכים לגבי ההבחנה כי מדובר במצב תודעתי. "אמריקה נולדה כאקט של דמיון. עוד לפני היותה של אמריקה מקום ממשי גאוגרפית, היא קיימת כהלך רוח. זה אומר שהיא פתוחה לכל היבט וטריק של פסיכולוגיה. זו מדינה של אמונות טפלות ופחד, של אשליה וגם של תקווה. זו ארץ של רומנטיקה, שמכילה את הטוב ביותר ואת הגרוע ביותר שקיימים בדמיון האנושי".
לפני כמה חודשים אמרת בראיון שאינך יודע אם תהיה עונה רביעית של פארגו, ושזה תלוי – אם הרעיון לעונה כזו יקפוץ למוחך. זה קרה?
"הסיבה היחידה לספר סיפור נוסף של פארגו (אחרי 30 שעות של סיפורי פארגו) תהיה אם יש לו משהו חדש לומר, ואם הוא משהו מיוחד שמתאים להגדרה של פארגו ולא חוזר על עצמו. כל מה שאני יכול לגלות הוא שעדיין לא ויתרתי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו