"המלחמה שלי הפכה לדמות בספר"

כמה שבועות לפני שמלאו לו 40, התבשר המאייר והקומיקסאי גלעד סליקטר שהוא משוחרר ממילואים. גברים רבים היו חווים תחושות הקלה ושחרור, ולצידן אולי מחשבות נוגות על הזמן שחולף ועל סימני הגיל שנעשים ברורים לעין. אצל סליקטר שררה בעיקר אדישות, לא יותר מהודעה מנהלית טכנית. מבחינתו, הוא כבר זכה לסגירת מעגל עם ימי הצבא שלו כמאבטח מתקנים מתוסכל - בדמות "צו 8", רומן גרפי פרי עטו שראה אור בצרפתית בשנת 2014 וכעת רואה אור בעברית (ספרית פועלים; עורכת: נרי אלומה).

תחושת ההשלמה והפיוס עם השדים היצירתיים הם גם חלק מהמוטיבים המרכזיים שנוכחים מאוד ב"צו 8", ספרו הרביעי של סליקטר, שמרבה בכתיבה ובאיור אוטוביוגרפיים. הרומן נע בין נובמבר 2012, ערב מבצע עמוד ענן, לאוקטובר 1995 בדרום הארץ, שם שירת כאמור כמאבטח מתקנים שבעיקר רצה שיניחו לו ויתנו לו לאייר. שיחת טלפון לילית מעירה אותו משינה, והוא נקרא למילואים. הוא מצוות לאבי, נהג אוטובוס דומיננטי, ולגריזלי, כלב הציד שלו. יחד הם מופקדים על איתור אזרחים וחלוקת צווי 8. בבסיס המנהלה, שממוקם באופן סוריאליסטי בגן ילדים, הוא מבחין בציור ילדי שמזכיר לו איור ישן שהעניק למכר מהצבא. את האיור הזה יראה עשור לאחר מכן מקועקע על גופו, בפגישה מקרית בבר. הפגישה, שנחרתה אצל סליקטר כמפוספסת ולא פתורה, משמשת מנוע עלילתי ברומן ומכתיבה את מעשיו.

כריכת הספר (ספרית פועלים)

איך מגיבים על דבר כזה? מצד אחד, מדובר במחווה מחמיאה. מצד שני, יש במעשה הזה משהו פולשני ואינטימי מאוד.
"במציאות, כמו ברומן, באמת אמרתי לבועז (השם שהוענק לדמות הידיד; ט"מ) שזה מחמיא לי מאוד, אבל לא באמת ידעתי להתמודד עם הדבר הזה, שמישהו לקח משהו שהוא שלי וקעקע אותו על הגוף. אני הענקתי לו את האיור ושכחתי מזה, ופתאום אני מגלה שהיצירה שלי פיתחה חיים משל עצמה".

מעשה ההתקעקעות הזה רודף אותך. "צו 8" הוא מעין הרחבה לספר "מי אתה בכלל" מ-2008, שבעצם החל את העיסוק ביחסים שבין האמן ליצירה, ובמה שקורה כשהוא משחרר אותה לאוויר העולם.
"נכון. במציאות המפגש עם החבר מהצבא לא העניק לי את תחושת ההשלמה שהייתי זקוק לה. הוא עימת אותי עם שאלות לגבי היצירה שלי: מצד אחד, אני נתתי לו את האיור מיוזמתי, כמו גם איורים אחרים לחברים ששירתו איתי. מצד שני, זה עדיין איור שלי. המלחמה שפרצה ביום שגויסתי למילואים הפכה להיות דמות משמעותית בספר ובעצם כיוונה אותי לעסוק במלחמה הפנימית שלי כיוצר".

סוריאליזם בגן ילדים. איור מתוך "צו 8"

לאייר צללים

סליקטר, נשוי לעדי בר-אור (שערכה את הספר בצרפתית), אב ליונתן ותושב אלפי מנשה, נחשב אחד מהמאיירים ואמני הקומיקס המוערכים והפורים בארץ. הוא בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בהתמחות באיור בשנקר, ובעשור האחרון מרצה באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל. לפני "צו 8" ראו אור ספריו "מי אתה בכלל", "השדים של מונגול" וכן הנובלה הגרפית "משק 54", שאייר לטקסט של אחותו, המשוררת גלית סליקטר. האחרון היה מועמד לפרס הספר הטוב ביותר בפסטיבל אנגולם, ונכלל ברשימת הנובלות הגרפיות הטובות ביותר של Publisher Weekly לשנת 2011. ספריו תורגמו לצרפתית, לספרדית, לאיטלקית ולאנגלית. 

 "שפה של קו וכתם". איור מתוך "צו 8"

"צו 8", ללא ספק הרומן המהוקצע והשלם ביותר שלו עד כה, רואה אור לאחר שסליקטר הרשים באיוריו היפים לספר הנוער "ג'ונם" מאת צדוק צמח ול"בובה תותי" של דויד גרוסמן (שניהם ראו אור בהוצאת עם עובד). שלושתם יחדיו מציבים את סליקטר כאמן בעל חותמת אישית עוצמתית וזכירה, המאופיינת בשימוש אקספרסיבי בכתמי צבע, במשחקי אור וצל ובפלטה מצומצמת יחסית של צבעים. "האיפיון שאת מדברת עליו נבנה עם הזמן באופן טבעי", מספר סליקטר, "למשל, השימוש באור ובצל באיור התחיל ב'משק 54'. לא רציתי לאייר אחד לאחד את הטקסט של גלית, אלא להוסיף פרשנות משלי. באחד הפריימים יש סצינה בבריכה, והיתה לי הזדמנות לאייר צללים, שהעניקו לכל סיפור טוויסט. הדרך שבה אני מאייר יוצאת לרוב מתוך הטקסט ומהצרכים שלו. אם תשאלי אותי מהי השפה שלי, אומר שהיא קו וכתם. ככה אני מעביר תחושת מתח, קצב, מוזיקה. זה העולם שלי. בקומיקס יש משהו קולנועי מאוד, וזה מה שניסיתי ליצור".

ואכן, סליקטר מיטיב לבנות מתח סוריאליסטי מתיאור סיטואציות פרוזאיות למדי, דוגמת נסיעה באוטובוס כדי לאתר אזרחים שעשו כמיטב יכולתם להתחמק משירות מילואים, או נפילה שלומיאלית של הגיבור במדרגות.
כשהשיחה עוברת לפריחת הקומיקס והרומנים הגרפיים, סליקטר מציין בעיקר את מגוון היוצרים ואת קשת הנושאים שאפשר לאייר כיום. "בהחלט יש התעוררות. למשל, בהחלטה של ההוצאה להוציא רומן גרפי שלי, לראשונה, יש הבעת אמון בז'אנר".

איור של סליקטר מתוך "בובה תותי" של דויד גרוסמן (עם עובד)

"כלבים הם רגע אקראי"

באותה המידה שהרומן עוסק באבסורדיות של הלחימה, בחובבנות שמתגלה בספר, הוא עוסק בגבריות ובמרכיבים שלה, במה שמצופה מהגבר. הגיבור בעצם מתנהג ומתבטא כמי שלא משחק במשחק הזה: לאשתו הוא אומר ש"גם בסדיר, כשהיה לי נשק, לא היה לי מושג איך לתפעל אותו", הוא הורס את המטווח שאבא שלו בונה במטרה ללמד אותו לירות באקדח ואומר לפקידת המילואים במחאה על השיבוץ ש"הבטן שלי רגישה לנסיעות ארוכות".

"אני באמת לא חלק מהמשחק הזה", אומר סליקטר, "ואפשר לראות את זה גם דרך ההשוואה לאבי, נהג המילואים שלוקח את המשימה של חלוקת הצווים מאוד ברצינות. אני והוא משלימים זה את זה".

אתה בעיקר רוצה שיעזבו אותך בשקט.
"כן, שיתנו לי לאייר. כמובן שהכל מוקצן יותר ברומן, אבל זה הכיוון. הוא מסתכל על דברים מהצד, מתבונן".

כמעט בכל היצירות שלך נמצאים כלבים, גם באלו שרק איירת.
"גדלתי במושב, וכלבים היו תמיד חלק מהנוף, לא ייחסתי לנוכחות שלהם משקל רב מדי. יצא לי גם לראות כלבים נדרסים ותמיד הגיעו אחרים, והיתה תחושה שזה חלק מהחיים, כך שהם נכנסו תמיד ליצירה שלי בלי שאחשוב על זה. אני אוהב לצייר חיות. כשאני מצלם דברים כדי לקבל השראה, אני מחפש את הרגע האקראי, הלא מעובד. כלבים הם רק רגעים אקראיים, הם לא עושים פוזות, יש בהם טוהר".

הגיבורים שלך לאורך השנים נרדפים על ידי העבר, הוא לא פתור אצלם. ככה אתה מרגיש?
"היום אני מרגיש רדוף פחות. מהרגע שיש לי ילד, כל הפוקוס עבר אליו. אם פעם זה הייתי אני נגד העולם, אז עכשיו זה שנינו. אני יודע להשתמש בתחושה ולהעצים אותה כדי להאיר משהו. היום כבר לא אכפת לי שיקעקעו איור שלי על הטורסו. התבגרתי, והספר הזה הוא המסקנות".

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו