כמו בספרו הקודם שתורגם לעברית, "הפרטים שהושמטו", גם ב"לא אימא שלי" הפסיכואנליטיקאי תומס ה' אוגדן לא חוסך מקוראיו אף סטייה או הפרעה נפשית. גם ספר זה, כמו קודמו, מנסה (ומצליח) לזעזע את הקורא בכך שהוא מטיח בפניו, בזה אחר זה, את כל הרעות החולות שעלולות לפקוד כל משפחה, אלא שבמקרה הנוכחי הן תוקפות - כולן יחד - משפחה אחת אומללה.
חוסר תפקוד הורי, שנאת ילדים (או לפחות אי־אהבתם) שמובילה למסירתם לאימוץ, מות הורה, תחרות בין אחים, גילוי עריות. הפעם אוגדן ויתר על רצח אישה בידי בעלה, כפי שהופיע בספרו הראשון, אך ברור גם כך שמשפחות לא מתפקדות הן הנושא החביב עליו. הוא מתעסק בהן בתחכום מרשים, שמלווה בניתוחים יפים של הדמויות ובעין רגישה, כיאה למקצועו. אך מתברר שאוגדן הוא סופר של טריק אחד: זעזוע הקורא.
ספרות טובה אמורה להרעיד את נפשנו, לגרום לנו התרגשות, פחד, שמחה, אימה, וכל האמצעים כשרים כדי לגרום לקוראים לחוש רגשות עזים. אבל נדמה שאוגדן הולך צעד אחד רחוק מדי. האם דרמה משפחתית צריכה לכלול בתוכה כל כך הרבה סטיות כדי שתהיה מעניינת? האם לא עדיף להתמקד בבעיה אחת, אולי שתיים, כדי להעמיק בהן יותר? נדמה ש"לא אימא שלי" לוקה ב"תפסת מרובה"; יותר מדי טאבואים נשברים בו, יותר מדי ענפים משתרגים בו מהגזע הראשי, וכמו ב"הפרטים שהושמטו" זה גורם לקורא עוררות יתר שלבסוף מעייפת.
כריכת הספר (עם עובד)
"לא אימא שלי" מתחיל בנפילה של ילדה בת 13 במורד מדרגות ביתה - ספק תאונה ביתית, ספק ניסיון לא מודע להריגה שבוצע על ידי בן משפחה אחר. הנפילה היא האקדח במערכה הראשונה של הרומן, ומסמנת את תחילת הנפילה של המשפחה כולה, שמונה בעת ההיא עוד שני אחים, אם אלמנה ואחותה האהובה.
אוגדן אינו נדרש לסיבות שעומדות מאחורי הדחיפה, ואם היתה מכוונת. באופן מעניין האלימות הסמויה שנכחה מתחלפת באהבה עזה, שגם היא, כידוע, יכולה להרוג. הסצנה הפותחת מכניסה את הקורא לסאגה משפחתית שבחלקו הראשון של הספר נעה אחורה - אל התקופה שבה הילדה הנופלת נולדה, ובחלקו השני - קדימה - לזמן שהילדה הזו כבר הפכה לאישה בוגרת, והחוויות המורכבות והאפלות שעברה בילדותה מעצבות את בגרותה באופן שאינו נותן לה הרבה תקווה.
אוגדן מבקש להבהיר שכל דבר - ולו הגרוע ביותר - עלול לקרות בתוך משפחה. דבר אינו הזוי יתר על המידה. כפסיכואנליטיקאי, הוא ללא ספק מצליח במשימתו, אך כסופר - הצלחתו מוגבלת. סגנון כתיבתו אינו מתוחכם או גבוה, ולמעשה הוא דומה יותר לדו"ח מצב מאשר ליצירה ספרותית. אוגדן מוסר בגוף שלישי את האירועים, המחשבות והרגשות של גיבוריו בטון אחיד, שנעדר ממנו רגש או שאר רוח. הקריאה, הגם שהיא בהחלט מותחת ומסקרנת, אינה מעוררת את אותה חדווה שספר שכתוב היטב יכול לעורר.
מבין כל הנושאים שגודשים את הרומן הנושא המרכזי וגם המעניין מכולם הוא גילוי העריות בין אחים, שאוגדן מטפל בו באופן מרתק: הוא מפריד בין האחים למשך שנים ארוכות לפני שהוא מפגיש אותם שוב, ובכך הוא מתאים את הסיפור למה שידוע כ"תסמונת המשיכה הגנטית".
על פי "אפקט וסטרמרק", אנשים שהכירו מגיל צעיר וגדלו יחד (ילדי קיבוצים ואחים) לא יימשכו זה לזה כשיגדלו, אך יוצא דופן הוא המקרה שבו בני משפחה נפגשים שוב לאחר פרק זמן משמעותי שבו לא חיו יחד. המחקרים שנערכו בנושא טוענים כי 50 אחוזים מהפגישות המחודשות יניבו קשר רומנטי - מספר אסטרונומי לכל הדעות.
מאחר שהנושא כה בעייתי מבחינת המוסר הציבורי - הספרות היפה המעיטה לעסוק באפקט וסטרמרק. יוצאי דופן הם רומנים בודדים דוגמת "מלון ניו המפשייר" של ג'ון אירווינג וכאן אצלנו - "את כל הדברים" מאת יצחק ורדי, ו"טווס בחדר המדרגות" של גלית דיסטל־אטבריאן. ספרו החדש של אוגדן עוסק בנושא המורכב ברגישות ובכנות, אך הוא שולל כל תקווה ממי שבמקום להתאהב בבת השכן, מתאהב בבת של אמו. לכן, בתוצאה הסופית הוא נותר עקר - טקסט מקצועי ומוקפד שמעלתו הספרותית מוטלת בספק.
לא אימא שלי / תומס ה' אוגדן; מאנגלית: יואב כ"ץ; עם עובד, 318 עמ'