שתי נשים ניו־יורקיות אמידות יוצאות למסע מוזר ודוהרות לתחתית הביבים - בנחישות, ומרצונן החופשי. גברת גרינג עוזבת בית מפואר ועוברת למבנה מיושן, שאותו היא מאכלסת על חשבונה במכלול טיפוסים מפוקפקים ומנוונים. גברת קופרפילד נוסעת עם בעלה לפנמה, זונחת אותו ומנהלת פרשת אהבים לסבית עם פרוצה זולה מקומית.
העלילה אינה מחמיאה לשתי הגברות, שהתנהגותן במבט ראשון אינה רציונליות כלל. הנוירו־פסיכיאטר הצרפתי ז'אן מרטן שרקו, ממוריו של פרויד, טבע את המונח La belle indifference ("האדישות היפה") כמצב שבו המטופל רגוע ואדיש, ולפחות על פני השטח, אינו מודאג כלל ממצבו.
האם "שתי גברות רציניות" הוא ספר הרפתקאות של צמד פתיות, והסיפור נועד אך ורק לבדר קורא משועמם? כלל וכלל לא. דרך מסך הריחוף האווילי שהוא מציג מבליחות תובנות מרתקות. לדברי הגברת גרינג, "כל הרעיון הוא, קודם כל, להשתנות מרצוננו החופשי ועל פי התמריצים הפנימיים שלנו". וממשיכה: "המעשים המפלצתיים באמת הם אלו שמתבצעים בשם הבינוניות". מוטיב העצמאות נשנה בלי הרף. ליחיד זכות לעשות הכל. "אהיה נאמנה לדחפיי הפנימיים, ואבחר את דרך החיים בה אני רוצה, אפילו במחיר של נידוי חברתי או נזק".
"שתי גברות רציניות" // כריכת הספר (לוקוס)
העיקרון המנחה של המודרניזם היה התנערות מהעבר ואימוץ החדש והחדיש. חשובים מכל היו חירות הפרט וחופש הביטוי. מכאן ניתן בנקל לראות את הספר, שראה אור באנגלית ב־1943, כתיאור מוקצן ופארודי במכוון של ערכי המודרניזם. זהו מניפסט ספרותי של העידן החדש, ואין זה מפתיע שהפך לספר פולחן.
ג'יין בולז עצמה היתה ביסקסואלית, ונטייתה משתקפת בדמותה של גברת קופרפילד, שפרשת האהבים הלסבית שלה "נבעה משנים רבות של עצב ותסכול". במקביל, היא מעצימה את המסר שאדם זכאי לבחור את עולמו בלי להתחשב במוסכמות החברה. אף עתה, במאה ה־21, כאשר מדפי הספרים עמוסים ב־50 גוונים, קשה לא להתפעם מהסצנה שבה הפרוצה הזולה, פסיפיקה, מפתה את הגברת קופרפילד לשחות איתה בעירום, ומתארת את גופה בעין אוהבת. התיאור נועז, בלי להידרש לפירוט אנטומי, ובולז מצליחה לשלב בוטות ועידון, ולהפליג בלי להיפגע מהשוליים החדים של הוולגריות.
גברת קופרפילד רואה אישה זקנה אוכלת לחם עוני בהנאה. היא מניחה את ידה על ליבה ואומרת "Le bonheur" ("האושר") ו"כמה נחמד שלא צריך להיאבק על שלוות הנפש". האם היא אינה יותר מדמות תלושה מהמציאות, שאינה אפויה דייה, הנעה בערפל? או שניחנה בשכל בריא ובטוב לב? בולז מותירה אותנו באפלה.
גדולתה של בולז נובעת מיכולתה לנגד שני לחנים - תיאור משעשע ותובנות מעמיקות - בקונטרפונקט מושלם. בדרך זו היא משרטטת קריקטורה על עקרונות המודרניזם, המדברת בעוצמה רבה יותר מאשר מחקר מדעי.
אתיאיזם ומודרניזם ירדו כרוכים לעולם, והיעדר האל הוא מעמודי התווך בתפיסת העולם של תחילת ואמצע המאה ה־20, שהציגה קדמה טכנולוגית, ודבקה בהיגיון הניתן לבדיקה ובחירות המוחלטת של הפרט לקבוע את דרכו בחיים. האמונה נדחקה לצד. "בימים שהאנשים האמינו באלוהים הם נהגו לשאת את האלוהים איתם ממקום למקום... היום כבר אין מה לשאת ממקום למקום", אומרת גברת קופרפילד, "אני לא סובלת את הדת אצל האנשים".
סגנון כתיבתה של ג'יין בולז לא איבד דבר מרוחו בתרגום המשובח של דפנה רוזנבליט. זו כתיבה צינית, עם קורטוב של רשעות, היא לכאורה פשוטה במבנה שלה - אבל רק לכאורה. טנסי וויליאמס כינה את בולז "כותבת הספרות הכי פחות מוערכת בארה"ב"; טרומן קפוטה והמשורר ג'ון אשברי העריצו אותה. בדומה להמינגוויי, היא אינה צוללת למעמקי נפש הדמויות אלא מדווחת על אירועים ושיח, ונותנת לקורא לאחד את חלקי התצרף.
ההומור של בולז הוא מסוג Deadpan ("פנים מתות" - קפואות, חסרות הבעה). הרקע הסטטי של עלילתה מעצים את ההומור הזה, שיסודו בבלתי צפוי ובשונה. בדומה לדמויותיו של קאראווג'ו הבוהקות בצבעיהן על רקע שחור, מדי פעם מתגלה טקסט מגולף להפליא, תמונתי. תיאוריה עומדים כערך כשלעצמו, ואינם חייבים את תמיכת העלילה. לנוסעים ברכבת מתגלה קשת יפה הנראית רק מצד שמאל, "אך רוב הנוסעים שישבו בצד ימין רכנו מעל אלו היושבים משמאל וזכו לתצפית".
שתי גברות רציניות / ג'יין בולז; מאנגלית: דפנה רוזנבליט; לוקוס, 282 עמ'