עמוק באדמה: ראיון עם לילך נתנאל על "העייפים"

קרוא להם גם האשכנזים", אומרת לילך נתנאל בנוגע לשם ספרה החדש, "העייפים". כי האנשים העייפים ברומן החדש שלה, שראה אור לאחרונה בהוצאת כתר, הם חבר'ה בני 70, גילם כגיל המדינה, הם חיים קרוב לאדמה, במושב, הוריהם לחמו בתש"ח, ועכשיו הם מבוגרים, מאוכזבים ו-עייפים.

"אז קוראים להם פריווילגים, אשכנזים, בני דור המייסדים, ובעיני עצמם הם פליטים, מוכים, מבולבלים. אבל אין בכלל קטגוריה כזאת כמו אשכנזים, או מזרחים. אלה קטגוריות מורכבות ומגוונות שלא יוצרות זהות אחת".

לילך נתנאל חוקרת כבר שנים את "המצב העברי", כשם הרומן הראשון שלה. היא מפרקת ובונה את הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, את הסתירות שאנחנו מנסים ליישב, את כאבי המולדת, והיא עושה את זה דרך השפה העברית, דרך הספרות, ודרך הדי ההיסטוריה הלאומית.

נתנאל, דוקטור לספרות עברית המלמדת באוניברסיטת בר-אילן, כותבת עתה ספר מחקרי על זלמן שניאור; היא היתה זו שגילתה כתב יד נסתר של דוד פוגל והביאה לפרסום "רומן וינאי"; והיא גם פירסמה שלושה רומנים פרי עטה – "המצב העברי", "המולדת הישנה" וכעת "העייפים". היא בת 39, נולדה וגדלה בנתניה, נשואה לסופר וחוקר הספרות עילי ראונר ולהם שתי בנות, אותן הם מגדלים בקיבוץ יקום.

"אין לי כמעט מילה לומר על העתיד, אני בעיקר מפענחת את העבר", מודה נתנאל בראיון עימה. עם זאת, היא מבהירה שבאקלים הנוכחי מלאכתה בלתי אפשרית. "אנחנו חיים בעידן של סוף הרעיונות, עידן אנטי-אינטלקטואלי, ודווקא כשאני כותבת ספרות, אני מרגישה שאני עובדת בתנועה ההפוכה", היא אומרת. "למדתי ב'פריז 8', באוניברסיטה שלימדו בה דלז ופוקו; קראנו תיאוריות, תירגמתי מצרפתית לעברית את 'העשב' של קלוד סימון. קראתי המון ברנר וגנסין. אני עדיין מאמינה בחניכה הזאת, אבל אני רואה שהיא יותר ויותר מוזרה מול תרבות הקונפורמיזם וההסכמה.

"הרצון כיום הוא לסדר כל דבר, להסביר את הסיפור היהודי-ציוני בלי שיהיו סתירות ובעיות, לבנות מערכת של הצדקות, וככל שהסיפור לא מסתדר הוא נהיה יותר אלים. ואני אומרת – למה לסדר? למה לא להשאיר את זה שבור ופגום כמו שזה? זה סיפור מורכב והוא נכון ככה".

"העייפים" מספר על בני הזוג לאה ואיתן אובד, שחיים במושב במישור החוף, במבנה ששימש פעם כלול תרנגולות. ממש בסמוך ללול נמצא בית ההורים המתים של איתן, מהדהד ומאיים כמו חור שחור. לאה שוכבת חולה בבית, ותהליך הגסיסה האיטי שלה מוציא את איתן מדעתו. יש אחות סיעודית, הבת הצעירה קופצת לבקר, אבל דברים מוזרים מתרחשים בנחלה: מישהו מוציא בלילה חפצים מהבית הנעול, עורם את הכיסאות בצורה גיאומטרית, לוקח לבנים נקיים מהכביסה וקובר אותם בבוץ. נתנאל חוזרת אל ההוויה האיכרית, אל ארץ ישראל הישנה - הראשונה אולי - ומצד אחר מספרת מעשייה גותית אפלה. איתן אובד שלה אכן הולך לאיבוד.

כריכת הספר (כתר)

לדברי נתנאל, "הספר נכתב בשלושה שבועות של נס. הייתי בגרמניה בהרצאה, וכשאני נוסעת לבד ומסיימת יום עבודה יש התקף חרדה קטן בבית מלון - מה אני עושה פה, לבד ורחוק. אז התחלתי לכתוב סקיצה במחברת - אני תמיד מתחילה משמות הגיבורים, והקפתי בעיגול לאה ואיתן אובד. לא יודעת למה.

"אני לא בטוחה שזה רומן קודר. יש בו אפילו יסוד קומי – שני אנשים שגילם כגיל המדינה, יושבים בבית ומתחרים מי ימות קודם. ובאמת מי שחשבתי שימות קודם, לא מת ראשון. המשל הפוליטי נוכח כאן - ברור שהבית הזה והאנשים האלה הם שבט מאוד מסוים בחברה הישראלית - מקימי המדינה, ההתיישבות העובדת.

את עושה להם תפילת אשכבה?

"אני רוצה לנסח איזו מחשבה על האנשים האלה; זה התפקיד החשוב של ספרות, במיוחד בישראל. התפקיד הוא ניסיון כן וחומל להבין. אני רוצה להבין את הדור הזה. יש לי קירבה ביוגרפית לאנשים האלה, הם הסבים שלי וההורים שלי. ניסיתי לדבר את מה שקרה ב-48' דרך העיניים של הדור הזה - לראות איך לניצול שואה לא היתה לו ברירה אלא להגיע לכאן. רצית לבדוק את מושג כמו 'מלחמת הקוממיות', הרי הדור הזה היה צריך להגן על הגבולות, נעל את הדלת בלילה ושמע 20 פעם ביום חדשות; חברה אמרה לי – זו לא מלחמת הקוממיות אלא מלחמת 48'. אבל לא – זו מלחמת הקוממיות. אני מאמינה לדור הזה".

"והם קראו ספרות יפה, או לפחות ידעו מה נכתב בה, כי ספר פתוח היה מונח תמיד ליד מיטתם. והם זכרו מנעוריהם את גולדה מאיר ולוי אשכול שבא לדבר בבית העם בחורף הגשום של ששים ותשע, ימים ספורים לפני מותו. והיו חקוקים על לוח ליבם שברי נאומים של משה דיין ושל יצחק רבין, שאמר פעם בחדשות הערב, ואיתן זכר זאת והצטמרר... שצריך לשבור להם את הידיים ואת הרגליים.... והוא פנה בליבו אל לאה... בין ברושים יורד הערב, ואליה לבדה לחש, איך אור שקיעה מאיר פנייך, וחרז לה בניגון שזכרו שניהם על-פה, בואי נשב הכל רוגע, תביטי בין עצי הפרדס היום שוקע" (מתוך הרומן?)

למה את מלבישה על הריאליזם הישראלי מעשייה כל כך אפלה?

"הרעיון היה להלביש על הכל אימה – על הקיץ, על מחסן הכלים, הדשא, תשמישי המיטה של הזוג הנשויץ. על הנוסחה של הריאליזם הישראלי מישהו מזיז דברים בבית, והחשד מתגלגל מאדם אחד אל השני, עד שהגיבור פוגש במראה את עצמו. זה עניין אותי ונראה לי מתאים לחללים הללו בעמק חפר - נחלות של חקלאים או חקלאים לשעבר שיש בהן המון מחסנים ריקים, גדרות מאולתרות של תיל אכול, שלדים של חממות. זה קיים במציאות, כיסים של משמעות בתוך מישור החוף והשפלה".

עטיפת "העייפים" לקוחה מאיור של חיים האוזמן לספר הילדים הקסום של פניה ברגשטיין "ויהי ערב". ברגשטיין, שהיתה חברת קיבוץ גבת, עיבדה ב-1949 אגדה של אנדרסן על ילדה שהולכת לומר "ליל מנוחה" לאפרוחים. בעיבוד העברי היא חיה במרחב הכפרי ויוצאת לבדה בלילה, לאור הירח שמביט בה ומלווה אותה, אל לול התרנגולות. אביה נוזף בה, אולם הדמעה שנוצצת בעינה מעוררת בו חמלה וסליחה.

"אני ושתי הבנות שלנו מדקלמות את השיר הזה על האופניים בקיבוץ", מספרת נתנאל, "זו מסירה יקרה ללב. קראו לי את הספר הזה כשהייתי ילדה, זה אחד הפלאים הכי יפים של התרבות הישראלית. פניה ברגשטיין וחיים האוזמן לא היו ילידי ישראל, אבל הם יצרו את הישראליות הזאת. בזכות המסירה של הסיפור הזה ממני אל הבנות, אני נוכחת בפלא של ברגשטיין, או לאה גולדברג, שהצליחו לברוא עברית חילונית. היה להן אומץ לחולין".

נרא שהפרק הזה בהיסטוריה הישראלית מת, לפחות לפי הספר שלך.

"זו תפילת אשכבה אבל היא מאוד יפה! בצער אבל גם לא בצער, אלא מתוך הכרה בזמן ובחילופין שהזמן מביא איתו, ומתוך השלמה מסוימת".

 

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו