"הגענו לבסיס ולא ידענו מה לעשות עם עצמנו. הלכנו, אני וכמה חברים, לשטוף את הציוד של עמית כי היינו בראש שמחר הוא צריך את הציוד שלו. האמנו שאין סיכוי שהוא מת. המילה מוות לא נכנס למוח", משחזר נוח פריש, לוחם סיירת גולני לשעבר, שהיה חבר בצוותו של עמית בן יגאל, שנפל במהלך מעצר בג'נין במאי האחרון.
פריש השתתף הלילה (שני) בערב ההצדעה השנתי לחיילי צה"ל של ארגון ידידי צה"ל בארצות הברית ובפנמה (FIDF), שבו גוייסו יותר מ-15 מיליון דולר למען החיילים. לראשונה נערך האירוע באופן וירטואלי, בסימן "ערב הצדעה לגיבורים" ושודר בשידור חי לעשרות אלפי תומכי הארגון בכל רחבי ארה"ב, ביניהם פילנטרופים ואנשי עסקים מובילים. ערב ההצדעה השנתי של ארגון FIDF הוא אחד מהאירועים הגדולים והיוקרתיים ביותר בקרב הקהילה הפילנתרופית-יהודית באמריקה. בין היתר יועברו הכספים שיאספו לרווחת חיילי צה"ל במגוון תוכניות. "עדיין לא חיבקתי את אימא שלי מאז שעמית נפל", שיתף פריש את הצופים הנרגשים.
פריש התגייס יחד עם עמית בן יגאל בנובמבר 2017 לסיירת גולני והשניים שובצו יחד באותו הצוות. "במשך יותר משנה היינו יחד. כשאתה בשטח כולם אחד בתוך השני ואתה מכיר את החברים שלך יותר טוב מההורים שלהם, הופכים למשפחה אמיתית", הוא מספר בשיחה עם "ישראל היום". עם הזמן השניים נפרדו, לאחר שבן יגאל יצא לתפקיד מדריך קרב מגע, אך מספר חודשים לפני התקרית בג'נין הם נפגשו שוב. "במשך ארבעה חודשים היינו בחמ"ל לילה, מבצעים משמרות לילה. זה הפך את הקשר לעמוק ביותר. דיברנו על כל כך הרבה דברים ויצרנו קשר חזק". תקופה קצרה לפני התקרית חזרו השניים לצוות המקורי שלהם. "אני זוכר את אחד המעצרים הראשונים שלנו באזור ג'נין. "כל כך התרגשנו. לזה התאמנו ולכך הוכשרנו".
ב-12 במאי יצאו השניים יחד עם יתר חברי הצוות שלהם למעצר שגרתי בג'נין. "ראיתי אותו לפני המעצר ודיברנו קצת", מספר פריש. כנגביסט החוד היה אחראי פריש על הניווט והכניסה לבית ולכן היה בראש הכוח. לאחר מכן יצא עם מספר חברים לסייע לצוות אחר, ושחזר היה הצוות שלו לקראת קיפול.
"עשר שניות אחרי שעברתי את הבית שמעתי בום ומישהו צועק 'פצוע פצוע'", הוא מספר. פריש מיהר למקום וזיהה חייל גורר פצוע. "לא זיהיתי את עצמית עד שמישהו אמר שזה הוא". הרופא של היחידה החל לבצע ניתוח חירום על הכביש ופריש סייע באמצעות הפנס שעל כלי נשקו. "בפעם האחרונה שראינו אותו העלו אותו על רכב תוך כדי הנשמה. המילה מוות לא הייתה במוח שלי, היה לי ברור שעמית יהיה בסדר, הוא חייב להיות בסדר כי הוא נושם".
הצוות חזר ברגל מהאזור, הליכה של שלושה קילומטרים עד לבסיס. גם אז לא ירד לפריש וחבריו האסימון, הם לא הבינו עד כמה מצבו של עמית היה קשה. "מפקד היחידה קרא לנו ואמר עם דמעות בעיניים 'אני לא יודע איך לומר את זה – עמית לא שרד'. אם איתן גולדמן, שמשפחתו מאמצת אותי, לא היה ופס אותי הייתי מתרסק על הרצפה. היינו בשוק, בהלם. עמדנו ולא ידענו מה לעשות עם עצמם. בכיתי כמו שמעולם לא בכיתי".
פריש התקשר לאמו ולאביו שבבוסטון לספר להם על מה שהתרחש. השעה הייתה שתיים לפנות בוקר בארה"ב, וכשאמו ענתה, הוא לא ידע איך לספר מה התרחש. "התחלתי לבכות ואימא שאלה מה קרה. טלפון באמצע הלילה זה הסיוט של כל הורה. לא הצלחתי לומר מה קרה, היא שאלה אם מישהו מת ורק בכיתי". שיחת הטלפון עם אביו הייתה לא פחות פשוטה – "התפרקתי, נרדמתי תוך כדי בכי בטלפון. אתה תמיד חושב שדבר כזה יכול לקרות, אבל זה לא נכנס באמת. אתה שומע על חיילים שנהרגו אבל בטוח שזה יקרה במלחמה, לא ככה".
החודש שלאחר הפיגוע, מספר פריש, היה כמו יום אחד ארוך – מההלוויה לשבעה, מפעולה לפעולה. "לא ישנו, לא אכלנו, רק עבדנו ועבדנו עד שתפסנו את האדם שהרג אותו". גם היום, מספר פריש, חברי הצוות של עמית ממשיכים להיות בקשר קרוב במיוחד עם הוריו. "החבר'ה מגיעים גם היום לבקר את עמית כל שבוע".
ארבעה חודשים אחרי שהשתחרר מצה"ל פריש עדיין לא פגש את הוריו בשל נגיף הקורונה. "עדיין לא חיבקתי את אימא מאז שעמית נפל", הוא מספר. "אני מחכה לסוף הקורונה כדי לחזור לארצות הברית לביקור. קיבלתי יחס אדיר מהמשפחה המאמצת שלי, אבל זה לא אימא או אבא, זה שונה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו