בגיל 48 אופירה זנזני הגשימה חלום שאותו חשבה במשך שנים לאבוד. פעם בשבוע היא מוציאה את המדים מהארון, מתלבשת ויוצאת לבסיס האימונים של חטיבת גולני יחד עם חניכיה שמתמודדים עם מגבלות. שלושים שנה לאחר שסירבו לגייס אותה כמו כל חבריה בגלל מגבלה שהיום הייתה נחשבת לכמעט מינורית, היא משרתת בצה"ל.
"נולדתי עם שיתוק מוחין", מספרת זנזני. כתוצאה משיתוק המוחין נפגעה רגלה והיא מתמודדת עד היום עם המגבלה. אך יחד עם זאת היא גדלה כמו כל חבריה והכל היה כרגיל, עד שהיא הגיעה לצבא. "בגיל 18 קיבלתי את סטירת הלחי מהחיים. בצו השני, שבו ביצעתי בדיקות רפואיות נתנו לי לחתום על טופס וגיליתי בדיעבד שזה פטור משירות. זה מוטט אותי מבחינה פיזית ונפשית". אופירה נדרשה לכתוב על מכתב התנדבות, אך לצעירה הדבר היה כמו לחתום על אות קלון, להודות בכך שהיא שונה. "ביקשו ממני לכתוב שאני רוצה להתנדב אבל במילים אחרות זו הייתה הודאה שאני לא כמו כולם – לא הייתי מסוגלת לעשות דבר כזה".
במשך שנתיים, בזמן שכל חבריה היו בצה"ל, היא לא עשתה דבר. "שנתיים מהחיים שלי קפאו ונעצרו, הייתי בבית – בטן גב. הפנמתי שאם הצבא לא קיבל אותי – אף אחד לא יקבל אותי. התפיסה הזו ניהלה אותי עד גיל 38". בשנים שעברו היא הספיקה להתחתן עם אסף, שוטר במשטרת ישראל ולגדל שני ילדים שבינתיים סיימו את שירותם הצבאי. "כשהם התגייסו חשבתי שאצליח לעכל שהחלום נגמר, אבל הפצע נפתח שוב. חיפשתי אפשרויות להתנדב, להתגייס, לעשות משהו. הרגשתי שסימנו אותי, שאני לא כמו כולם". אך בשלב זה התחילה אופירה להבין שאולי החלום לא יתגשם. "אמרו לי שאיחרתי את הרכבת, שאני זקנה, שאי אפשר לעשות כלום. כמעט הרמתי ידיים".
אלא שאז התרחש המפנה. פניה חזן, עובדת סוציאלית בתוכנית "גדולים במדים", שנוסדה במטרה לשלב בצה"ל נערים עם מוגבלויות ובכך להביא לשילובם בחברה הישראלית, פנתה לאופירה, שאותה הכירה מקורס משותף שעשו יחד בנציבות השוויון לנשים עם מוגבלויות. "אמרתי לה ישר 'אני רוצה להתגייס'", משחזרת זנזני, שעובדת בכפר עידוד בנתניה, בית דיור מוגן ייחודי שמספק לאנשים שמתמודדים עם מוגבלויות אפשרות לתעסוקה ומגורים.
חזן מיהרה לבדוק עם סא"ל (במיל') קובי מלכה, שעומד בראש תוכנית "גדולים במדים" האם הדבר התאפשר והאחרון ענה בחיוב. חלק ניכר ממשתתפי תוכנית אינם חיילים בפועל, אלא מתנדבים על מדים, ומלכה השיב שניתן לבצע את אותו ההליך עם אופירה. "בערב יום הזיכרון פניה שלחה לי את הטפסים, וביום העצמאות החזרתי לה אותם מלאים. מה שלא יכולתי לעשות בגיל 18 עשיתי בגיל 48", מספרת אופירה הנרגשת.
מלכה מספר שאת המדים היא קיבלה בטקס מפתיע שאליו לא ציפתה. "נפגשנו במתחם הלוגיסטיקה בבא"ח - מפקדים, חיילים והמתנדבים של 'גדולים במדים'. אופירה נכנסה עם כולם למתחם והפתענו אותה. קראנו לה להגיע אלינו וערכנו טקס קצר. הענקנו לה מדים, דסקית, תג יחידה. היא התרגשה ואנחנו איתה. היא יצאה החוצה, עלתה על מדים, וחזרה בצעדים נרגשים ומהוססים למתחם. היא התחילה לבכות מאושר. אחרי כמיהה של 30 שנה לעלות על מדים ולתרום למדינה, ואנחנו בגדולים במדים ובבא"ח גולני שמחים שהצלחנו להגשים לה את החלום האישי. היא פשוט ענקית".
כמה ימים מאוחר יותר, לפני ארבעה חודשים, התייצבה אופירה בפעם הראשונה במדים במתחם הלוגיסטיקה של בא"ח גולני יחד עם צעירים מכפר הנוער בית אקשטיין, נערים ונערות שמתמודדים עם עיכוב התפתחותי ואתגרים נוספים, והחלה את העבודה החדשה – כשהיא לבושה כמו יתר החיילים במקום. "לא הפסקתי לבכות. זה היה כל כך מרגש", היא משחזרת. "עשיתי מסיבת גיוס, סירבתי לוותר על זה. לא יכולתי לפסוח על זה. אני, שחייתי בהכחשה עם המגבלה, הבנתי אחרי שנים שזו המתנה הכי טובה שיכולתי לקבל. אני מלווה את החבר'ה האלו, מממשת את הייעוד שלי בחיים, מלווה אנשים שחיים עם מגבלה כלשהי. ואני, סוף סוף, זכיתי בתחושת השייכות שהייתה חסרה לי במשך שנים, מאז גיל 18".
בשבוע שעבר התקיים טקס מרגש במיוחד בבא"ח גולני, כשאופירה והחניכים שלה קיבלו תעודות מתנדב, שדומות לתעודות החוגר, והיא קיבלה חיזוק נוסף לסגירת המעגל. 30 שנה לאחר שלא הצליחה להיכנס לצה"ל עכשיו היא כמו כולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו