בחורף 2005 הייתה לי טויוטה פריוויה. רכב שדומה לחללית. כשנכנס לשוק, אנשים העריצו את העיצוב. אני קניתי אותו אחרי שכבר יצא מהאופנה, וגם כשהגיר כבר נשחק. ערב אחד נסעתי מקריית ארבע לחברון, ובעיקול תלול פתאום נתקע האוטו. פשוט לא זז. באמצע הכביש, שלושה תינוקות בכיסאות בטיחות, ההגה לא נשמע לי. כמו בחלום רע ניסיתי לשלב הילוך, אבל התיבה לא שיתפה פעולה וגם לא הקלאץ'.
פחות מ-60 שניות חלפו עד שערביי הרחוב הראשי שבו נתקעתי ניגשו לרכב, ובניגוד למקרים רבים אחרים - לא כדי לעזור. אוטובוס "אגד" שחלף לידי עצר, פיזר את המתקבצים והצליח להניע. כך התקדמתי אל עבר העמדה הצה"לית הקרובה, עד שנתקעתי שוב. בעמדה ניצבו חייל וחיילת. סיפרתי להם מה קרה ושאלתי מה הם ממליצים. החייל החמוד ענה: הייתי מלווה אותך לשער היישוב כי עדיף שלא תיסעי פה ככה לא חמושה, אבל כרגע מלבדי יש רק חיילת, ואסור לעזוב בנות לבד בעמדה.
קוראים לזה בודישיימינג
78 ק"ג על 166 ס"מ. זה הקריטריון המכריע, שצוין בתשובת המדינה לבג"ץ הבנות החפצות להתגייס ליחידות מיוחדות. זו דרך עקיפה, אולי בלי כוונה אפילו, להבריח שמיניסטיות מלהתגייס ליחידות לוחמה חדשות.
גם הנערה הקרבית ביותר לא רוצה לענות על הקריטריונים הללו, שמזכירים את התיאורים הנלווים לתמונות הגוף של המועמדות לתואר "נערת השנה" במעריב לנוער, רק הפוך. כי מי ששוקלת 78 ק"ג לא מציגה מועמדות לתחרות הזאת, ולמעשה גם לא מי שגובהה רק 166 ס"מ. ב"מעריב לנוער" של ילדותי, רוית אסף פינת גלית גוטמן, תנאי הסף היו על פי רוב 52 ק"ג על 175 ס"מ, ושירות צבאי לא שיחק תפקיד.
הנושא כאוב, אבל אם תוכנית סאטירה הייתה מציגה מערכון שבו המוח הנשי מנסה לסייע למטכ"ל לטכס עצה בסוגיית "כיצד נבריח נשים הרוצות לתרום למדינה ביחידות מובחרות?", היו מביימים צוות גברים יושב סביב שולחן ושובר את הראש, ולבסוף שוכר יועצת אישה שאומרת להם: "קל, תגידו שהן חייבות להישקל ותפרסמו מראש את משקל הסף. ככה לוחמת לא תרצה להשוויץ שהיא ביחידה שווה - כולם יידעו כמה היא שוקלת".
נשמע אכזרי ושוביניסטי? נכון. ההחלטה על משקל וגובה כתנאי קבלה עשויה להישמע לגברים אגבית לגמרי, אבל כלפי נשים אינה הגונה. לא כלפי המלש"בית, לא כלפי הצבא, לא כלפי השיח המגדרי שמתלהט בלי היגיון ומתאחד שלא בטובתנו עם השיח המיליטריסטי. קוראים לזה בודישיימינג, ולפעמים הצד השני לא מודע.
כשמדובר בספורט, יש מקצים לנשים ומקצים לגברים. באולימפיאדה אנחנו מתחרות בנפרד, וכשגברים-לשעבר מעפילים למקצים שלנו אנחנו נפגעות - ובצדק. מי שהגה, מזמן, את הגמשת רף הקבלה כדי לאפשר לנשים לשרת ביחידות קרביות, גרם בכייה לדורות. הציונות והפמיניזם, שתי תנועות מהפכניות שהגיעו לשיא תסיסתן בתקופה חופפת, אינן סותרות את קדושת הצבא. מי שמבקשת לשרת כלוחמת - מתעדפת את צורכי הצבא על פני טובתה האישית. להעמיד את הצלחת הצבא מצד אחד, ואת הרצון הנשי לתרום מן העבר האחר - זו טעות. אפשר להחתים מלש"ביות על הסיכונים הכלולים בשירות, אין צורך לנפנף בכך שהגוף נפגע. גם כשאנחנו לוקחות אפידורל, מחתימים אותנו קודם. אפשר לגבש נוהל שיפרט את הסיכונים ולהסביר את ההשלכות. ואם הנערה אינה מורעלת על קריירה צבאית, אולי היא תקשיב למה שעלול לקרות. אבל צריך לבחון לגופו של שירות, לא לגופנו אנו.
ואז נתייצב למבדקים. אם נעמוד בהם - סבבה; לא נצליח? נתמודד. תנאי הסף הרי לא נקבעו מראש כדי להכשיל נשים, הם נקבעו מתוך היכרות עם פעילות היחידה הספציפית ועם צורכי השטח.
אין היגיון בלחסום מראש, בטח שלא בגיבוש קריטריונים שעל פניו נראים מקריים.
אם כבר סטנדרטים
משהו טוב חייב לצאת מהסטנדרט החדש הזה, שמחזיר לאופנה את תנאי הסף. יש קבוצות שלמות באוכלוסייה, אשר רבים מבקשים להשתייך אליהן, והן נאלצות לקבל את מי שרוצה. לא כולם בני מזל לכונן ועדות קבלה בדרך אל המיזמים שלהן, ולפעמים דרוש העוז להציב תנאי סף.
מתוך היכרותי המוגבלת, אני חשה שדווקא הישיבות החרדיות היו שמחות לקבל מהמדינה תנאי סף כאלה ולמתן את זרם הפטורים, שהחלו כמכסות דלות, שי צנוע מבן גוריון, והמשיכו כזרם פוליטי מתנת מנחם בגין. מן המפורסמות הוא שלא כולם נועדו לחבוש את ספסלי הישיבה, ומוטב היה לקבוע מבחן התאמה: 78 אחוז מוטיבציה תורנית על 16 שעות ערנות ביממה, כדי להתקבל לתוכנית משובחת שבה מוציאים פטור משירות צבאי. הישגיות.
גם באזורי הפטורים החילוניים המאולצים משירות צבאי, היכן שלמדנו מדו"חות אכ"א ולמדתי מחברותיי בהרצליה פיתוח - הנוסחה להוצאת פטור משירות קרבי מעולם לא הייתה נגישה יותר. כדי להשתחרר זריז מהמערכת או כדי להגיע ל-8200, ומשם לדלג לקריירה שווה בלי עיכובים אף שניחנת בפרופיל גבוה, מספיק לערוך חיפוש גוגל קצר או לשאול אימהות לשביעיסטים במקומות ה"נכונים". הנוסחה עוברת כמו מתכון של קרין גורן בערב שבועות: אי אפשר להוכיח מיגרנה, ואי אפשר להתעקש עם בחורה שאומרת לאחר חודש בצבא שהיא מפחדת לישון מחוץ לבית, וסוחטת פטור. אף אחד לא יבדוק אחר כך לכמה חודשים באירופה היא טסה. מובן שלמדינה אין אינטרס להחזיק אותה בכוח, שום טוב לא ייצא מזה, אבל וואלה - מה עם איזה 78 שעות תרומה למערכת והוראת קבע של 166 שקלים בחודש לעמותה למען החייל?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו