בבניין דירות שקט בנתניה מתגורר כבר שנים משה קוקליאנסקי, ניצול שואה בן 95, שעומל על כתיבת זיכרונותיו ועסוק מאי פעם. 75 שנים אחרי השואה, מה שממלא את לבו גאווה בין היתר הוא נכדו, סגן שאול גליקס, רופא קרבי בגדוד 77 המיתולוגי של חטיבה 7, שסוגר מעגל – אביו של משה היה רוקח.
הוא נולד בליטא להוריו – זינה ושאול, ב-1923 וגדל בעיירה וישי. כשהיה בן 18 פרצה המלחמה. ״לא הייתה אווירת מלחמה, אלא אווירת שנאה. לא היה מקום ליהודים בליטא, היו מפזרים כרזות כמו - בוגד שיהרוג, ייסלחו לו״. בליטא פעלו מספר ארגונים שהתכוננו למלחמה והיו מוכנים ברגע שפרצה".
המלחמה בשביל בני משפחתו החלה בהפתעה יחסית. "זה היה יום לאחר סיום הלימודים שלי. משפחתי ואני יצאנו מהבית בבוקר כאשר התחילו ההפגזות, לא ידענו על מה מדובר, לא ארזנו כלום ולא לקחנו דבר וגם מעולם לא חזרנו חזרה. חבריי ושכניי כבר היו אינם ומכאן התחיל המסע המשותף שלנו״.
בני המשפחה עברו תלאות לא קלות. הם ישנו בתעלות לצד הכביש, על קש לצד פרות באסם ובבורות צפופים. הם ספגו מכות וצעקות, חיפשו אוכל בבתים, חצו נהרות וביצות ואף ברחו מגטו. "החזירו את כולם בחזרה לעיירה ולא נתנו לעזוב", הוא משחזר. "עלה לי רעיון לברוח אך לא היו שותפים חוץ ממשפחתי. ביום שהתחילו להעביר אנשים לעיר לזדיי נודע לנו שהוצאו להורג ולא לעבודה. ברחנו מוישי דרך פארק שהיה מלא בביצות ומוקף בחומת אבן גבוהה, הדרך הייתה לא פשוטה אבל צלחנו אותה כל המשפחה". מליטא חצו את הנהר והגיעו לפולין באמצעות עזרה או כפי שמשה אוהב לכנות אותם "מלאכים קטנים".
בפולין היו בגטו גרוטנו כמעט עד סופו, עד להחלטתו של משה להצטרף לפרטיזנים. משה היה ילד שובב שאהב את הטבע, הוא רצה להילחם ולהגן אך מצד שני לא רצה לעזוב את משפחתו. ובכל זאת הצטרף לקבוצת פרטיזנים ביחד עם אחיו אך הבין שזו לא קבוצה לוחמת לכן חזרו לגטו חזרה למשפחה.
המשפחה החליטה לחזור לליטא, "עברנו את הנהר בסירה, לאחר שטעינו בדרך- אם היינו מגיעים אל הגשר היינו נהרגים. הגענו לצד השני ושם נתקלנו באיש זר ששמו יונס. אותו האיש הסתיר וטיפל בנו בתקופה הקרובה. ראשית לנו אצלו ברפת, על קש ליד הפרה. לאחר מכן בבור תפוחי אדמה ואז לבור רגיל בו היינו עד פסח 1943, לאחר מכן התחילו לצמוח פטריות לכן עברנו להתגורר מתחת לעץ האשוח קרוב למים. בכל הזמן הזה אותה משפחה ליטאית סייעה להם באוכל, שתייה ומקום לינה למרות הסכנה הגדולה. הבורות היו צפופים, חנוקים ומלוכלכים. תנאי מחיה של שנה וחצי לא פשוטים עד לשחרור.
אחרי המלחמה משה הכיר את אישתו באוניברסיטה, חזר לליטא, למד שם ואף עבד שם במשך 22 שנים, בהתחלה כעובד בתעשייה ולאחר מכן ככימאי וכמנהל מעבדה. מספר משה ״לקבל עבודה מכובדת היה מאוד קשה, בגלל האנטישמיות״. כאשר עלו ארצה, הוא עבד 17 שנה כמורה לכימיה ובמקצוע ציפוי מתכות ופלסטיק במכללת טכני בגבעתיים. ״למרות שלא ידעתי עברית קיבלו אותי ברצון". כיום הוא מחזיק בביתו כמה חפצים סמליים, ביניהם ספרים, עץ אשוח, תמונות ואלבומים משפחתיים, כמו גם תמונה של הנהר שחצו. הוא מרצה ומספר על הסיפור שלו, הסיפור שלא יישכח.
נכדו, סגן שאול, שנקרא על שם אבי סבו, יושב לידו ומספר כיצד מאורעות השואה השפיעו גם עליו ועל משפחתו. הוא בן 27, נשוי ואב לילד ומתגורר בנתניה. את שנות ילדותו המוקדמות עשה בארה"ב, ולאחר שחזר לארץ למד בתיכון ולאחר מכן במסגרת לימודי עתודה לרפואה באוניברסיטה העברית. לפני שנתיים החל את תפקידו כרופא גדוד 77 של השריון. בעוד מספר חודשים הוא יתחיל בתפקיד חדש, כרופא של חטיבת החילוץ וההדרכה של פיקוד העורף.
"בלתי נמנע שאחשוב ביום הזה על ההיסטוריה של משפחתי ושל סבא שלי", הוא מסביר. "אני תמיד צמא לשמוע את הסיפורים, להתעניין וללמוד. הימים האלו מעוררי מחשבה, אין ספק", הוא אומר. גליקס מציין כי הוא בהחלט מרגיש שהעובדה שהפך לרופא מעידה על סגירת מעגל מסוימת. "חלום חייו של סבא שלי היה להיות רופא. בזמנו זה היה מקצוע יותר לנשים ולכן הוא הלך להיות כימאי. הוא מאוד מעריך את המקצוע הזה. מבחינתו שכל הילדים והנכדים יהיו רופאים. אני יודע שבהיבט הזה הצלחתי להסב לו הרבה נחת".
"אני מאוד גאה בשאול ובתפקיד שלו", מאשר משה. "אני מאמין שיש בכך המשכיות יותר מאשר סגירת מעגל. הוא זוכה לרפא ולהחיות, אחרי שושלת ארוכה של רופאים ורוקחים, ביניהם אבי ואמי אני מאמין שבעקבות הסיפור שלי והחוויות שעברתי הם הקשיבו לכל השיחות וכעת מבינים שזו חובתם, לשרת זו חובה". גם היום, אומר משה, הוא עדיין חושש שתתרחש שואה שנייה. "אני חושש משואה נוספת. צה"ל לבד לא יוכל למנוע זאת – ללא בני ברית".
"אצלי כל יום זה יום השואה. אני חושב על זה כל הזמן. בימים האלה אני חושב על זה אף יותר, אין לי את המשפחה לידי, החברים אני בודד", הוא מסכם ומשגר מסר לנכדיו בנוגע למורשת השואה: "אני מצפה מהם להיות קודם בני אדם. שידעו להתמודד עם הקשיים והאתגרים, ולא לחשוש מהם. שיטעו, ילמדו מהטעויות ויתקדמו בכל תחום".
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו