בעוד הדיון על גיוס חרדים מתנהל בעצלתיים, בעיקר בתקשורת, ממשיכים לוחמי ישיבות ההסדר להתגייס ליחידות קרביות בצה"ל ולהוכיח כי האמירה "ספרא וסייפא" אינה נאמרת רק כלפי חוץ: בשבוע שעבר התייצבו עשרות צעירים, כיפות גדולות לראשם וגמרא בידיהם, להתגייס לחיל ההנדסה הקרבית.
באותו יום חולק לראשי הסיעות בכנסת, על רקע העימותים בנושא גיוס החרדים, הספר "מעשה בצדיק ואלונקה" מאת הרב חיים נבון, שיצא לאחרונה לאור בהוצאת "ידיעות ספרים" ובשיתוף איגוד ישיבות ההסדר. בספר מביא הרב נבון, בסיוע חברו הרב עמיחי גורדין, את סיפורם של 80 חללי ישיבות ההסדר שנפלו בשנה הראשונה של מלחמת חרבות ברזל.
"בין כל קהילות ישראל האבלות, נתייחד מקום גם לאבלה המיוחד של הקהילה הקטנה של ישיבות ההסדר, שהוכתה מכה קשה מאוד", פירט הרב על כריכת הספר את הסיבות לכתיבתו. "ישיבות ההסדר משלבות שירות צבאי עם לימוד תורה, מצמיחות תלמידי חכמים ומחנכים רבים, ומעודדות את תלמידיהן לשרת ביחידות קרביות. שיעור חללי ההסדר בין הנופלים במלחמה עולה עשרות מונים על חלקם באוכלוסייה, והישיבות הוכו באבל וביגון.
"בתוך האבל הקודר הזה גמלה החלטה בליבנו - בלב ידיד נפשי, הרב עמיחי גורדין, ובליבי שלי: אסור שנשכח את החללים הללו. גם את מותם, אך בעיקר את חייהם. בני הישיבות מציגים טיפוס אנושי שאינו שכיח בחברה הישראלית, ואין כמו קדושי המלחמה הי"ד - הטובים שבחבורה, אלו שרצו ראשונים קדימה - להציג את הדמות הזו במלואה ובתפארתה".
חיבור עז לתורה ולצבא
בעזרת איגוד ישיבות ההסדר ערך הרב נבון יותר מ־150 ראיונות, וליקט את הסיפורים הנבחרים על החללים. "קראתי ובכיתי וכתבתי", הוא מעיד.
חלקו הראשון של הספר כולל סיפורים, מקצתם מתפרסמים כאן, שאינם כל סיפור חייהם של החללים, אלא בסגנון סיפורי צדיקים - מעט מאופיו של כל חלל שמספר על חייו כאדם דתי, כתלמיד חכם וכלוחם נועז שנפל בקרב. חלקו השני של הספר הוא הספדים נבחרים על הלוחמים שנפלו.
המשותף לכל פרקי "מעשה בצדיק ואלונקה" הוא חיבורם העז של הנופלים לתורה, ללימוד, לערכים, לצבא ולהקדשת חייהם למדינת ישראל. הנה סיפורם של חמישה מהם.
סמ"ר איתן דישון ז"ל// הלוחם שבזכותו אושר להתרים גם עצמות של נופלים
סמ"ר איתן דישון ז"ל, תושב ירושלים שלמד בישיבת ההסדר בקריית שמונה, אהב מילדותו ללמוד תורה וכבר אז היה פותח תנ"ך ולומד להנאתו. בכיתה ז' הוא ראה פרסומת של לימוד הרמב"ם היומי והתלהב - ובכיתה ח' כבר סיים את כל הרמב"ם.
"ביקשו מאיתן לצאת לקורס מ"כים. הוא התלבט ובסוף סירב, כי רצה לחזור ללמוד תורה. לחבריו אמר: 'השירות שלי הוא בישיבה'. בסופו של דבר ביקשו ממנו לתפקד כסמל צוות, גם בלי הקורס.
"לנמ"ר הצפוף הוא לקח איתו כמה ספרים: מסכת קידושין, ספר הלכה, ספר היסטוריה על הפלישה לנורמנדי ו"לאמונת עתנו" של הרב טאו. בתוך הנמ"ר היה אומר פתאום לחבר: 'בוא נלמד'. הלוחמים היו מצטופפים כדי שיצליח לשלוף את הגמרא, ואז היו לומדים דף יומי בחברותא. אחרי שנפצע קשה הוחזרו להוריו הספרים - כולם מוכתמים בדמו.
"בתור מפקד נמ"ר, בזמן לילה וערפל כבד, נאלץ איתן להוציא את הראש כדי לבחון את כיוון הנסיעה, נורה בראשו בידי צלף ונפצע קשה, אך בבית החולים נקבע מותו. אחרי מותו תרמו הוריו את איבריו. בזמן העיסוק בתרומה עלה הצורך בתרומת עצמות, בגלל פגיעות רבות בגפיים במלחמה זו. בזכות תרומתו הוקמה 'ועדת איתן' שדנה בנושא והתירה להתרים בנסיבות מסוימות גם עצמות".
סרן אמתי צבי גרנות ז"ל// "אמר על השירות: אני רוצה שחוויית החיים שלי תהיה רחבה"
סיפורו של סרן אמתי צבי גרנות ז"ל הוא מסיפורי המלחמה המוכרים יותר, בשל אביו הרב תמיר גרנות. אמתי נפל בקרב בגבול הצפון, ימים ספורים לאחר 7 באוקטובר.
"אחרי קורס מט"קים אמיתי חזר לישיבה והתלבט אם לצאת לקצונה. רבותיו בישיבה אמרו לו: 'בעדינותך, אין מתאים ממך להיות בחור ישיבה'. מפקדיו בצבא אמרו לו: 'אין מתאים ממך לקצונה'. להפתעת חבריו, אמתי החליט להיות גם וגם: להיות קצין ואחר כך לחזור לישיבה.
"חבריו אמרו לו שהאופי שלו לא מתאים לצבא, בטח שלא לקצונה ובטח שלא בשריון, עם כל הנהלים החמורים והמשמעת הקפדנית. אמתי אמר: 'דווקא בגלל זה חשוב שאביא קול אחר'. ועוד אמר לחבר: 'אני רוצה שחוויית החיים שלי תהיה רחבה יותר, גדולה יותר, וזה יתבטא גם כשאחזור לבית המדרש'.
"זינוק במספר הפניות": היחידות שייפתחו מסלולים למתגייסות דתיות
"למען ביטחון המדינה": צעדת הענק של המילואימניקים והמשפחות השכולות לכנסת
פרסומת | הכרטיס הזול שיכול לעלות לכם ביוקר
המילואימניק ואשתו פוטרו - בהפרש של שבוע: "לאורך כל המלחמה תפרו לי תיק"
יו"ר חדשה לארגון אלמנות ויתומי צה"ל: "תפקיד עם שליחות עמוקה"
"בליל הסדר האחרון שלו הוא היה עם חייליו ביישוב קטן בבקעה. היה לו שם חבר טוב, והוא היה יכול ללכת אליו לליל הסדר. אמתי אמר: 'לא יכול להיות שאני אשב בפנים והחיילים יהיו בחוץ'. לא הגיעה כל האספקה לליל הסדר, אז אמתי לקח מצה, חסה ויין, וערך ליל סדר מצומצם עם חייליו בגינת משחקים", מתאר הרב נבון.
סמל יונתן אהרן גרינבלט ז"ל// "יונתן ענה בשקט: בשביל עם ישראל אני מוכן אפילו למות"
סמל יונתן אהרן גרינבלט ז"ל, שהתגורר בבית שמש ולמד בישיבת נווה דקלים באשדוד, נהג בתקופת הקורונה לעבוד במאפייה של חסידי גור. "יום אחד, בזמן שיונתן הוציא מהתנור מגש רותח גדוש מאפים, אמר לו אחד העובדים, חסיד גור: 'בשביל מה לך להתגייס לצבא? רק תתקלקל שם!'. יונתן ענה בשקט: 'בשביל עם ישראל אני מוכן אפילו למות'. דבריו עשו רושם גדול על הנוכחים.
"אותו חסיד הגיע לנחם במהלך השבעה ליונתן, והודיע שיתרום באופן קבוע כיבוד לשיעור לעילוי נשמתו של יונתן. כשאחותו של העובד החסיד ילדה בן, היא קראה לו בשם יונתן".
בספר מסופר עוד כי "במהלך הכניסה הראשונה לרפיח נפטר סבא של יונתן. הוא היה קשור מאוד לסבא, והמשפחה היתה בטוחה שיגיע להלוויה ואולי גם לשבעה, אך יונתן לא הגיע ואמר שהמפקדים לא שחררו אותו. בני המשפחה התפלאו, ורק אחרי זמן גילו שיונתן לא סיפר לאיש שסבו נפטר. הוא לא רצה שיוציאו אותו הביתה מעזה ושמישהו אחר ייכנס במקומו. לחברו אמר: 'אם מישהו היה נכנס במקומי והיה קורה לו משהו - לא הייתי סולח לעצמי לעולם'".
סמל אריאל אליהו ז"ל// "אריאל היה גאה בפאותיו, והילדים כיבדו אותו מאוד"
הסיפור הראשון בספר הוא של סמל אריאל אליהו ז"ל, תלמיד ישיבת ירוחם, שנפל ב-7 באוקטובר בסמוך לקיבוץ בארי. "בילדותו היתה משפחתו של אריאל בשליחות ממושכת בקהילה החַלַבּית בברוקלין, והוא היה הילד היחיד בקהילה שהיו לו פאות ארוכות. הצוות החינוכי של בית הספר חשש שהילדים האחרים יצחקו עליו ושאריאל יהיה נבוך, אבל למעשה אריאל היה גאה מאוד בפאותיו, והילדים האחרים כיבדו אותו מאוד.
"כשלמד בכיתה ד', הטילה המורה לביולוגיה משימה על התלמידים: לבחור אורגניזם מסוים, למדוד אותו, ואז לחזור ולמדוד אותו אחרי חודש ואחרי שנה, ולקבוע מה קצב הגדילה הממוצע שלו. אריאל בחר כמושא הניסוי את הפאות שלו. משפחתו מחזיקה בתמונה שלו עומד באמצע הכיתה, כאשר הוא מוקף בחברים, וכולם ביחד מודדים בסרגל בקפדנות את אורך פאותיו".
הרב רס"ר (מיל') נערן אשחר ז"ל// הטנקיסט שהציל חמישה אנשים - לפני ואחרי מותו
הרב רס"ר (מיל') נערן אשחר ז"ל התגורר בשדמות מחולה ולימד בישיבת ההסדר ביישוב. הוא היה אב לשלושה, כשהשלישי נולד לאחר נפילתו. "כשפרצה המלחמה הוא הגיע מייד למילואים. מפקדיו גילו שארבעה חודשים קודם לכן הוא תרם כליה ושהפרופיל שלו לא קרבי. חבר שלו אמר: 'כשאמרו לנערן שהוא לא יכול לעלות על טנק, זו היתה הפעם הראשונה בעשר השנים שהכרתי אותו שראיתי אותו עם דמעות בעיניים'.
"נערן לא ויתר, ונאבק להישאר כלוחם בגדוד. הוא קישר את מפקדיו לד"ר אביתר נשר, מנהל מחלקת ההשתלות בבית החולים בילינסון, שהיה בעברו מ"פ שריון, וזה שכנע אותם שנערן יכול לתפקד כלוחם במילואים.
"אחרי שהוא נהרג בהתהפכות טנק, תרמה משפחתו את איבריו - שהצילו ארבעה אנשים. בזמן ההשתלות שלחה רעייתו צוף הודעה בקבוצות הווטסאפ שלה בקריאה להתפלל למען עם ישראל ולמען החולים שמקבלים את איבריו של נערן: 'אם מישהי ערה, שתגיד כמה פרקי תהילים. נערן זוכה לתרום עכשיו את כלייתו השנייה'".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו