המילואימניקים שמתמודדים עם הטראומה - דרך הרגליים: ״הייתי רץ בעזה, גם במעגלים״

ריצה כמפלט: אחרי שעברנו את מרתון תל אביב ורגע לפני מרתון ירושלים, שיתקיים בחודש הבא, מילואימניקים אשר מתכוונים לקחת חלק בריצה חושפים היום (ה') את תהליך השיקום שהם עוברים בימים אלה: דרך הרגליים.

"בשנה הזאת אני מרגיש כל הזמן בתחושה לא יציבה", אומר יאיר שטיינברג בן ה-28 מגוש עציון, שמ-7.10 שירת 180 יום במילואים. "הריצה היא עוגן בשבילי, אני מציב מטרה ועומד בה, אני רץ ומשהו במחשבות משתחרר - זו דרך לטפל בעצמי", הוא אומר.

"המלחמה משפיעה על הכל - על המחשבות, על הרצונות, על היכולת להתמודד עם אירועים שבשגרה", הוא מוסיף בכנות ראויה להערצה, ומודה כי גם היום, אחרי למעלה משנה מאז תחילת המלחמה, הוא לא מצליח למצוא עבודה קבועה ויציבות.

ריצה ככלי להתמודדות

איתמר פישר בן ה-39 מגדרה מספר שאת המרתון הזה הוא מקדיש לזכרו של חברו היקר, יואל גולדיץ' ז"ל, שהיה חייל של איתמר ושירת איתו במילואים מאז מבצע צוק איתן בשנת 2014.

במהלך המבצע הם חוו יחדיו אירוע טראומתי, כאשר נפלו עליהם ומסביבם עשרות פצצות מרגמה, והם היו צריכים להצליח לחלץ עצמם מהתופת. איתמר מספר שיואל קפא במקום והיה בהלם, ומאז, סחב יואל את האירוע בכל יום שעבר, ולא קיבל את הטיפול הנכון והכלים להתמודדות עם המצב הקשה.

השנה נקרא יואל למילואים כמו רבים אחרים, אבל תקופה קצרה לאחר תחילת המלחמה, הוא עבר אירוע לבבי ונפטר. "זה ממש כאילו המלחמה הקשה שאנו עוברים עכשיו, שברה את ליבו", מספר איתמר כעת, ומדגיש כי זאת הסיבה שחשוב לו לנרמל את השיח סביב הקושי שאיתו מתמודדים אזרחים רבים ביננו.

מ-7.10 ועד היום, איתמר שירת למשך 402 ימי מילואים. בעודו משמש כרב סרן במילואים, ומשרת בפלוגת מילואים של הנח"ל כקצין בפלוגה מסייעת, הוא מספר שהספיק להילחם במהלך המלחמה בכל הגזרות בעזה.

בימים אלה, איתמר חושף כי הוא מתמודד עם קושי בתמרון העדין בין הבית למשפחה. אישתו, בעלת עסק עצמאי, נאלצה לעצור את ניהול העסק ולהתמקד אך ורק בגידול ילדיהם. איתמר עצמו עובד בכבאות והצלה, ומספר שהטראומות שהכבאים עוברים בשגרה היומיומית - דומות מאוד לטראומות שעוברים החיילים במלחמה.

אלא שהמלחמה עצמה, נמשכת זמן ארוך ממה שציפה. "אבא שלי סיפר לי בתחילת המלחמה, שעשה 210 ימי מילואים במלחמת יום הכיפורים. אמרתי לו שאני לא מאמין שאנחנו עדיין נלחמים את מלחמת הקיום הזו - ואני מבין שאם לא נעשה את זה, לא יהיה מי שיעשה את זה. עכשיו התור שלנו", הוא מסביר, ומשתף על ההתמודדות היומיומית: "איבדנו חברים בגוף ובנפש, יש לי חברים שנהרגו ויש לי חיילים שהם הורים והם לא מתפקדים או מתקשרים כרגע".

איתמר מספר שהוא וחבריו איבדו 27 חיילים ביחידה במהלך המלחמה הנוכחית, אך לדבריו יש המון חברים שהם 'איבדו בנפש'. "אנחנו באים למילואים בשביל המדינה ונשארים כל כך הרבה ימים בשביל החברים", הוא מסביר, אך לדבריו - את המחשבות כל אחד סוחב מאוחר יותר עם עצמו.

מרתון ירושלים יהיה המרתון החמישי שאיתמר רץ, והיום הוא מודה שהריצה זאת תרפיה מבחינתו. לכן, גם כשהיה בתוך עזה, הוא הקפיד לרוץ - "גם אם היה אפשר לרוץ רק במעגלים".

הקושי ביצירת איזון בין עזה לבין הבית

יאיר משרת ביחידת מילואים של יוצאי פלוגה מסייעת בחטיבת גבעתי, יחד עם חיילי הסדיר של היחידה. הוא נשוי, אשתו בהריון מתקדם, ויש לו שתי בנות. לכן, הקושי לדבריו מתבטא בעיקר בתמרון בין הבית, המילואים והחיפוש אחר שגרה יציבה. אלו, מלווים אותו בכל רגע מאז תחילת המלחמה - במהלכה הוא הספיק לעבור כבר כמה עבודות.

בבוקר 7.10 יאיר הוקפץ למילואים, ומאז הוא הספיק להילחם בשלושה סבבים בעזה. אחד האירועים שבהם יאיר מספר כי 'ראה את המוות מול העיניים', היה כאשר הגיעו למלון הרוס בג'באליה, ומתוך פיר הפתיע אותם מחבל שירה RPG לעבר היחידה.

לא מעט חיילים נפצעו, ובנס גדול אף אחד לא נהרג. יאיר מספר שאחד החברים קפא במקום ולא הצליח להגיב או לתפקד בסיטואציה. ברגע הזה בדיוק שאר החברים ליחידה נדרשים לתמוך זה בזה, ולתפעל את עצמם ואת חברם לצוות.

החיים הם מרתון

יאיר מספר שהוא מאוד אוהב לרוץ, וההשתתפות במרתון ירושלים זו הדרך עבורו להציב מטרות - ולהתמודד. באופן הזה בשנה שעברה בזמן המילואים, הוא הצליח לרוץ 5 ק"מ - והשנה הוא כבר מכוון ל-10 ק"מ ריצה.

"הגוף זוכר את מה שהנפש חווה. כשאדם עובר טראומה, היא נחרטת בו – לא רק בזיכרון, אלא גם בגוף עצמו. המתח, החרדה, חוסר השקט – כל אלה יושבים עמוק בתוכנו, לפעמים בלי שנוכל לשים עליהם את האצבע. הריצה היא אחת הדרכים הכי חזקות להחזיר את השליטה, לעבד את הטראומה ולתת לה מקום, אבל לא כזה שמשתק אותנו – אלא כזה שמאפשר לנו להמשיך קדימה", מסבירה יעל גודמן, מייסדת קהילות ריצה "ריצה זה לנפש" של "קרן תני".

איך ריצה מסייעת בעיבוד של טראומה?

"כשאנחנו רצים, אנחנו לא רק מפעילים את השרירים – אנחנו מפעילים גם את כל המערכת הנוירולוגית שלנו", גודמן מסבירה. "הגוף משחרר אנדורפינים, שהם חומרים טבעיים שמסייעים להפחתת מתח וחרדה, מעלים את מצב הרוח ומייצרים תחושת שליטה מחודשת. הריצה מאלצת אותנו לסנכרן בין הגוף לנפש, לתאם בין הנשימה, הקצב, התנועה והמחשבות. במקום להיות תקועים בזיכרונות טראומטיים – היא מחייבת אותנו להיות בתנועה מתמדת, להביט קדימה, לחוש את ההווה, וליצור חוויות חדשות של כוח והתמודדות".

ומה בעצם הקשר בין הצבת מטרות לבין שיקום נפשי?

"אחד הדברים החשובים בריפוי מטראומה, הוא היכולת לחזור להאמין ביכולת האישית שלנו", גודמן אומרת. "מי שעובר טראומה, חווה אובדן שליטה – בין אם זה מול אובדן, מול מלחמה או מול חוסר הוודאות של החיים. הריצה מחזירה לאדם את התחושה שהוא יכול לקחת פיקוד על הגוף ועל הנפש שלו. כשאדם מציב לעצמו מטרה – לסיים 5 ק"מ, 10 ק"מ, מרתון – הוא יוצר לעצמו נקודת אחיזה, מסלול להתקדם בו. בכל פעם שהוא עומד במטרה הזו, זה מחזק את האמונה בעצמו, וזה מקרין על כל היבט אחר בחיים שלו".

למה חשוב לשלב בין תנועה לבין שיח פתוח?

"אנשים שחוו טראומה נוטים להימנע מלדבר עליה, מתוך פחד שברגע שיפתחו את זה – ייפלו לתוך הכאב. אבל דווקא השילוב של ריצה עם שיח פתוח, מאפשר לעבד את הכאב בצורה מבוקרת. הריצה יוצרת קצב פנימי שמרגיע את המערכת העצבית, ויחד עם זאת – היא יוצרת תחושה של שליטה", גודמן מסכמת.