שבת הוא יום מרוכז של משפחה: אנו, ההורים והילדים, נמצאים שעות רבות יחד, בדרך כלל הרבה יותר מבשאר השבוע. ההעדפות השונות של בני המשפחה והגילים השונים לפעמים הופכים את העניין למורכב. קשה לספק צרכים מגוונים ורצונות סותרים - ולכן ויכוחים ומריבות בסוף השבוע הופכים לאורחי קבע במשפחות רבות.
אז קודם כל - מותר לריב! מומלץ, כמובן, לצפות ולתכנן שבת נעימה שבה נשוחח, נבלה ונשחק, אבל מריבות הן חלק ממערכות יחסים בריאות. השאלה לא צריכה להיות "מה נעשה כדי שהילדים שלנו לא יריבו?", אלא "איך נהפוך את המריבות לשיעורים לחיים?"
אז מה קורה כשהילדים רבים?
ראשית, צריך לזכור שלילדים בדרך כלל לא באמת חשוב מי יקבל את הכדור או את הבובה שבמרכז הוויכוח. הם רבים כי זו הזדמנות עבורם לברר את מעמדם בזירה המשפחתית - לצד מי יתייצבו ההורים? במי יתמכו? ואת מי יאשימו? הנה, אם כן, דוגמה קלאסית למריבה, ועצות להתמודדות: בכל ריב בין שי בת ה־6 ואחותה בר בת ה־4, ההורים אומרים "שי, את האחות הגדולה. תוותרי לה". בהתאם לכך, בר יוזמת עוד ועוד מריבות, נהנית מתמיכת ההורים ומבססת את מקומה כילדה קטנה שצריכים לוותר ולהעניק לה. אך שי אינה רוצה לוותר לאחותה, היא כמהה לרגע שבו ההורים יתייצבו לצידה.
מה תעשה שי?
אפשרות אחת: תבין שאין סיכוי שההורים יתייצבו לצידה והיא תאמץ דרך של ויתור על רצונותיה. כלפי חוץ אולי ירוויחו ההורים שקט, אך המחיר גבוה - שי תוותר על החופש לבטא את העדפותיה ואת משאלותיה. כמו כן, שי עלולה לפתח גם כעס רב כלפי הוריה או כלפי אחותה.
אפשרות שנייה: שי תחליט להילחם על מקומה. כל התערבות של ההורים לטובת אחותה תחזק את תחושתה - "ידעתי, מקומי כאן אינו מובטח". שי תילחם ביתר עוז, וההורים ישיבו מלחמה. כל אחד מהצדדים יהיה בטוח בצדקתו, אך גם מתוסכל מהמאבק המתמשך. קיימות, כמובן, אפשרויות נוספות. כולן אינן מיטיבות עם שי או עם מערכת היחסים.
ומה לומדת בר? היא פונה לעזרת ההורים, כי היא נהנית להיווכח שהיא הילדה ה"מועדפת", ושההורים עומדים לצידה, או מפני שהיא מאמינה שאין ביכולתה להסתדר עם שי בכוחות עצמה. כאשר ההורים מתגייסים להגנתה, הם מחזקים את דעתה על עצמה.
ההורים רצו להועיל, אך התערבותם פגעה במערכת היחסים בין האחיות והחלישה את שתיהן: אחת קיבלה אישור לכך שההורים מעדיפים את אחותה על פניה, השנייה קיבלה אישור להיותה ילדה מועדפת, אך קטנה ותלויה בהגנת ההורים.
מה לא עושים?
לא נוטשים! "תסתדרו בעצמכם" היא הצהרה מקוממת. אם ההורה יודע כיצד לפתור את הקושי - מדוע הוא לא עושה זאת? אם ההורה אינו יודע כיצד להתמודד - כיצד הוא מצפה מילדיו, שניסיונם דל משלו, להתמודד?
גם האמירה "זו בעיה שלכם" לא ראויה. ההורה הוא המנהיג של השדה החברתי שמכונה "משפחה". כל בעיה המתעוררת בשדה הזה היא בתחום אחריותו. כאשר נדרשת מומחיותו, הבעיה היא גם הבעיה שלו. לכן בזמן אמת, לעולם לא "נרים להנחתה" בנוסח "לכו לריב בחדר ותודיעו לי רק אם מישהו נפצע וצריך להזמין אמבולנס". הבית הוא מקום בטוח, ותפקידנו להעביר מסר ברור - אנחנו כאן בשבילכם תמיד, גם כשאתם בריאים ושלמים, ואנחנו מחויבים לרווחה שלכם.
מה עוד לא עושים?
לא שופטים! נקיטת עמדה בעד ילד אחד ונגד השני פוגעת בתחושת הערך של שניהם. במקרה של שי ובר היא הופכת ילדה אחת ל"אשמה" וילדה שנייה ל"מסכנה".
מה כן עושים?
נגלה מעורבות הורית בזמן אמת. נלמד את הילדים להביע את רגשותיהם בדרך שלא פוגעת באחרים: למשל, במקרה שלנו נוכל לפנות לשי: "אנחנו מבינים שאת כועסת עכשיו על אחותך. במקום להכות ולקלל, שתפי אותה, ספרי לה מה את חושבת ומרגישה". עכשיו שי תוכל להגיד לבר מה היא מבקשת, ואנחנו נגשר: "בר, את שומעת את שי. מה את מציעה?". אם יגיעו לפתרון המוסכם על שתיהן - נפלא. ואם לא - "הכדור יהיה אצלי בינתיים, כי אני לא אחליט מי תקבל אותו. אני אוהב/ת את שתיכן. בואו, נשחק במשהו אחר". החפץ מעורר המחלוקת יוצא מהזירה, ההורה לא נקט עמדה שיפוטית ומחלישה, ושתי הבנות קיבלו שיעור חשוב לחיים.
מאוחר יותר, בזמן רגיעה, נשתף את הילדות באסטרטגיה: "עד עכשיו, כאשר היו ביניכן מריבות אנחנו היינו מכריעים מי אשם ומי צודק. חשבנו על זה: אנחנו הרי אוהבים את שתיכן. אנחנו לא רוצים לבדוק מי אמר למי, מה ומתי. אנחנו לא נחליט מי צודק, אלא נעזור לכן למצוא פתרון". הילדים אולי יתרעמו, אבל אלמנט המריבה־לשם־בחינת־מעמדם־המשפחתי - יפחת.
השבת עשויה להיות זמן משפחתי נפלא. אל תיתנו למריבות לסמא את העין: הן חלק מחיי כל משפחה, ואדרבה - הן שיעור מצוין לחיים, לקידום התבגרותם הנפשית של ילדינו, אך גם להתפתחותנו כהורים.
הכותבת היא מרצה בכירה במכון אדלר, מחברת הספר "תפקיד חייך"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו