איך מתווכים לילדים מציאות שמתפוצצת בפנים, שיוצרת תעוקת לב, שמותירה אותנו בכאוס מחשבתי מוחלט? השאלה הזו מלווה אותנו כבר שנה שלמה - הורים, מחנכים, מטפלים ויוצרים. היא מנסרת בראשנו בלילות ומבקשת מענה בימים מול חיוך, שאלה או דמעה של ילד. לא פעם אנחנו, המבוגרים, נותרים חסרי מילים מול ההתרחשויות, והמידע זורם אל הילדים בדרכים עוקפות, לעיתים באופן גולמי ודוקרני במיוחד.
"כשילדים נחשפים לחומרים שאינם תואמי גיל, וזה לא משנה אם מדובר במלחמה, בפיגועים או במיניות, הם עוברים חוויה שמייצרת עיוות תפיסתי של התוכן", מסבירה ד"ר סוזי קגן, אשת חינוך וטיפול, מומחית בינלאומית לטיפול במשחק בילדים ואם לארבעה.
"לילד אין יכולת להבין את הגבולות של המידע, אז כל סיפור שהוא נחשף אליו נמשך עוד כמה קילומטרים. גם אירוע שהיה בעבר ונגמר נחווה אצלו כמשהו שעוד ממשיך וקורה, ולכן הוא חש שחייו בסכנה בכל רגע נתון.
ברוב הבתים הטלוויזיה דלקה ב־7 באוקטובר, כי ההורים חוו טראומה בעצמם ולא התפנו למחשבה על כך שיש פה באזור ילדים שמקשיבים ורואים את התגובות שלהם. והכל היה שם בריפיט. בשידור חוזר שוב ושוב. ומתברר שילדים מגיל 10 ומטה שרואים את הריפיטים לא מבינים שזה אותו אירוע, אלא חושבים שמדובר באירועים שונים.
"זה קצת משול למה שעבר עלינו, ההורים, ב־7 באוקטובר. המידע היה שיש מחבלים בדרום, אבל כולנו הרחבנו אותו כאילו מחבלים נמצאים בכל הארץ. אנשים, גם ברמת אביב, בראש העין ובקריית שמונה, חשבו שברגע שהם ייצאו מהבניין יפגשו מחבלים.
כולנו הרחבנו את הסיפור כמו ילדים, רק שאצלם זה כבר נמשך שנה שלמה. התוצאה די ברורה: עלייה דרמטית בחרדה אצל ילדים בכל הגילים. חרדה כמובן גוררת קשיים בתפקוד, רגרסיות והרטבות. ואני אפילו לא מדברת על הילדים שהיו תחת אש, אלא על ילדים במרכז הארץ שלא היו תחת אש".
אבל היו באזור המרכז אזעקות.
"נכון. אבל החומרים שהם נחשפו אליהם דרך התקשורת ודרך ההורים שלא תיווכו להם, יצרו אצלם הרבה יותר נזק".
תשובות עם מידע מרוכך
ההדרכה של אנשי המקצוע להורים ולמורים ממליצה לצמצם למינימום את המידע שהילדים נחשפים אליו, אבל לא לאפס. את המידע צריך להעביר מתווך בהתאם לגילו של הילד.
קגן: "יש הורים שמאמינים כי הכל צריך להיות חשוף והם מספרים הכל; יש בתים שבהם לא מספרים, אבל הילד נחשף לחומרים שאינם תואמי הגיל; ויש הורים שבוחרים מה לספר לילדים ואיך. בסוף כל ילד בישראל פוגש ברחוב תמונות של חטופים. זה לא תלוי בבחירת ההורים.
יש הורים שאומרים 'כן, הם נחטפו על ידי מחבלים' ומשדרים לילד תחושת סכנה, כאילו גם הוא עלול להיחטף בכל רגע נתון. אבל יש הורים שמוצאים דרכים אחרות. אמא שליוויתי סיפרה לילדיה בני 4 ו־6 שיש אנשים שהגיעו לעזה ואנחנו לא מוצאים אותם. היא הסבירה שהתמונות ברחוב הן של האנשים שהלכו לאיבוד ומחפשים אותם".
קגן מסבירה שהתפקיד של הורים לבני נוער בגיל ההתבגרות הוא לא לתווך את המידע, אלא לשאול את הנער איך הוא מרגיש ביחס לחומרים שנחשף אליהם, ולתקן אצלו תפיסות שגויות. לגבי בני 15-10 - אם מדובר בילדים שהוריהם כיבו את הטלוויזיה, רבים הם הסיכויים ששמעו סיפורים מחברים.
קגן ממליצה שההורים יבררו מה שמעו ילדיהם ואיך הם מרגישים עם זה. כמו כן, גם לגביהם חשוב לתקן תפיסות שגויות ולתחום את האירועים לזמן ולמקום הנכונים. בנוגע לילדים מתחת לגיל 10, היא ממליצה לצייר את המציאות כבטוחה מכפי שהיא באמת: "לומר משפטים כמו 'המלחמה היא פה במדינת ישראל, אבל זה במקום מאוד־מאוד רחוק, ואנחנו פה בטוחים'.
צריך לבנות לילדים אגדת סנטה קלאוס. עד גיל 10 כל הילדים מאמינים שסנטה קלאוס קיים. האם זה שקר? חד־משמעית כן. האם כולם משתפים פעולה עם השקר? כן. למה? כי זה משאיר אותנו בעולם הטוב".
קגן מדגישה כי אין טעם לתרום לילד מידע שלא מעניין אותו, שהוא לא מסוגל לעכל נפשית, או שהוא לא מבין קוגניטיבית. "צריך לענות על השאלות שהילד שואל, ואז לרכך את המידע. נוסף על ריכוך המידע, חשוב לשמר לילד את תחושת הביטחון שהוא מוגן.
אפשר לומר לילד שצה"ל הוא הצבא החזק בעולם, אף שאנחנו, המבוגרים, הבנו ב־7 באוקטובר שזה לא מדויק. את האמת לאמיתה הם יגלו יום אחד. אבל אם הורה יכול לתת לילד שלו עוד שעה, עוד יום, עוד חודש, עוד שנה של תום וביטחון, למה לא לתת לו את זה?"
אבל אם ילד מרגיש שעובדים עליו זה גם בעייתי.
"נכון, לכן לא צריך לומר שאנחנו בשווייץ, אבל כן להרחיק את הסכנה מהילד עצמו. לומר משפטים כמו 'יש לנו ממ"ד שאפשר גם לישון בו', או 'יש לנו מקלט במרחק עשרה צעדי ריצה. אנחנו מאורגנים, יש לנו מים ואוכל'".
ואם אבא במילואים?
"אז אפשר לומר 'אנחנו בטוחים, כי אבא עסוק בלשמור עלינו'. לא לדבר על הסכנה שאבא אולי נמצא בה, אלא דווקא על הביטחון שהוא מעניק לנו. תמיד נשאלת השאלה, ומה אם יהיה אסון ואבא לא יחזור מהמילואים? ואם יפגע טיל בבניין? אז נטפל בילד האבל, ונטפל בילד שהבניין אצלו נפגע, אבל עד אז לא צריך שילדי ישראל יחיו באימה שהנה־הנה זה קורה להם".
כשאת מסתכלת שנה אחורה על הילדים ועל בני הנוער, האם אנחנו, המבוגרים, נכשלנו בתיווך המלחמה?
"לא הייתי רוצה לדבר בהכללה, אבל חלקנו נכשלנו. והכישלון נובע בראש ובראשונה מכך שהאירועים עדיין מתרחשים. בכל יום אנחנו, כהורים, חווים חוויות מאוד קשות. יש הורים ששוכחים שהילדים בסביבה וממשיכים את השיח בינם לבין החברים ובין בני הזוג, ואז הילד לא רק שומע על האסון, הוא גם שומע את הפחדים של ההורים.
"איפה זה שם אותו כילד קטן אם הדמות שאמורה להגן עליו פוחדת בעצמה? אנחנו מסכמים שנה, אבל אולי לצערנו מתחילים שנת מלחמה חדשה. לכן זה הזמן להפיק לקחים, לכבות את הטלוויזיה ולשים לב איך אנחנו מדברים בנוכחות הילדים".
לצד הניסיון להרחיק את תחושת הסכנה מהילדים, קגן מציעה להעניק להם תחושת שייכות ולקרב אותם לתמיכה בלחימה - למשל, לתת לילדים לכתוב מכתב לילדים מפונים, להכין עוגות לחיילים, לעודד בני נוער בוגרים לעסוק בהנצחת חללים או לתמוך במשפחות החטופים.
"יש לזה חשיבות ליצירת הדור הבא של עולם הסיוע ההדדי. חשוב לחזור ולהזכיר לעצמנו שמה שמייחד אותנו כעם זה אחדות ועזרה הדדית. קירוב הילד למלחמה באמצעות עשייה מסייע להחזרה של תחושת השליטה והביטחון. הילד מרגיש שגם הוא חייל, או לפחות תומך לחימה".
זו לא המלחמה האחרונה
אבל לא בטוח שכולנו רוצים לתת לילדינו חוויה של לוחמים. אולי להפך. היינו רוצים לצייר לילדינו עתיד אופטימי נטול מלחמות כמאמר השיר "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה".
שאלתי את בתי, עוד לא בת 12, עד כמה נכון להבטיח לילד שלא יהיו עוד מלחמות. הקטנה, אגב, מתמודדת בגבורה כבר שנה שלמה עם אבא שנמצא במילואים ברצף. "מה פתאום?! אסור לומר את זה. קראתי ספרים.
אני יודעת שאמרו את זה אחרי כל מלחמה, אבל אז הם באמת חשבו שזה נכון. היום אנחנו כבר יודעים שזה לא נכון, אז לא צריך לומר", מבהירה הילדה שהפכה בשנה האחרונה לזקנה חכמה.
"אני לא בטוחה שבכל מצב אסור להגיד את זה", מסתייגת קגן. "אם יש, למשל, ילד שהוא בחרדה מטורפת מכך שתכף יתגייס והוא רק בן 3, אפשר להגיד לו: 'לא, עד שאתה תהיה בן 18 כבר לא יהיו מלחמות'. אבל אם הילד בן 11 וחולם להיות חייל, אז אין סיבה להבטיח עתיד בלי מלחמות. כמו כל דבר, זה תלוי בגיל של הילד ובפחדים שלו".
איך נכון לשרטט לילד את פני הרוע של האויב? האם לעשות דמוניזציה מוחלטת, או לדבר גם על הסבל של הילדים בעזה?
"אני חושבת שזו דוגמה לשאלות שמעסיקות אותנו, ההורים, ופחות את הילדים. אם הילד לא שואל, לא צריך לדון איתו בסוגיה, ובכל מקרה לא צריך לצבוע את רוע האויב בצבעים קשים יותר. גם ככה זה קשה".
קגן היא ראש בית הספר לפסיכותרפיה במשחק ומייסדת העמותה לטיפול במשחק בישראל. בעיניה התפקיד של משחק בעת מלחמה קריטי עבור הילד. "במקום שבו נגמרות המילים מגיעים המשחקים. ילדים משחקים את הפחד, את הבלבול. תנו לילדים לשחק ותוסיפו לארגז הצעצועים את השפה העכשווית של המלחמה: חיילים בשני צבעים, טנקים, מטוסים וגם ביפרים", היא צוחקת.
"ברגע שהילד משחק את המלחמה הוא מחזיר לעצמו את תחושת השליטה. אחרי 7 באוקטובר טיפלתי במשחק בילדים מקיבוץ יד מרדכי. בסל הצעצועים היתה חרב. בסוף הטיפול ילד בן 5 שאל אם הוא יכול לקחת את החרב.
"אמרתי לו שאני לא יכולה לתת כי תכף מגיעים הילדים הבאים והם גם ירצו לשחק בחרב. הילד אמר לי: 'איזה חבל. אם היתה לי חרב כזו והיה בא מחבל, הייתי הורג אותו'. הילד יודע שמדובר בחרב מפלסטיק, אבל בכל זאת זה מחזיר לו את תחושת השליטה. אחרי המפגש הזה השגתי תרומה של 50 חרבות ופשוט חילקתי לכל הילדים".
מה עושים אם ילד חולם חלומות על חטופים?
"זה תלוי בחלום. אם החלום הוא אופטימי אז נחבק אותו ונגיד, וואו, הלוואי שזה סימן לבשורה טובה. אם זה חלום מפחיד - אז לשאול מה הוא צריך, אולי לישון עם אבא ואמא במיטה; אולי לבוא לשבת לידו עד שהוא יירדם.
"זה הזמן לתמוך בילדים, לא להקנות להם הרגלים. הילדים כרגע נמצאים במצוקות, וחשוב להעניק להם תמיכה ולכבד את החוויה הקשה שהם עוברים. וצריך, כמובן, לשים לב לשינוי בהתנהגות של הילד, שזה תמרור אדום שמסמן לנו שהוא צריך עזרה מקצועית. שינוי התנהגות זה, למשל, ילד שכבר לא הרטיב בלילה ופתאום מרטיב, ילד שלא היו לו בעיות אכילה ופתאום יש לו. כאשר זה נמשך יותר מחודש, זה אומר שצריך לגשת לייעוץ מקצועי".
מה את מאחלת לילדי ישראל לשנה החדשה?
"יש לנו דור צעיר נפלא. חשבנו שלאור השפע והתקשורת והמסכים אנחנו מפתחים פה דור מקולקל, והוא מראה לנו שהוא מאוד בעל יכולות. הוא מתגייס. הוא שם. אנחנו רואים ילדים עם מסוגלות גבוהה מאוד, לצד ילדים שהתרסקו וחווים חרדות וחוסר תפקוד. האמצע התחלק לשני הקצוות הללו. אני מאחלת לילדים שלנו נורמליות ושיישארו ילדים עם תום וביטחון".
להשאיר את הזוועות בחוץ
אם הבסיס של תיווך מידע ותהליך העיבוד לילדים נעשה בבית, במערכת החינוך ובחדרי הטיפול, הרי שהקומה השנייה היא הזירה התרבותית. היריעה קצרה מלהכיל את סקירת תוצרי האמנות שהניבה המלחמה, ובכל זאת בחרנו להציץ אל תרומתו של עולם התרבות לתיווך המלחמה דרך הסדרה הראשונה, ובינתיים גם היחידה, לילדים ולנוער על 7 באוקטובר.
"הדברים שהלכו לאיבוד" היא סדרה בת שלושה פרקים המלווה את רונה, נערה שאיבדה את אחותה בפסטיבל נובה - החל מנדודי השינה, דרך ייסורי המצפון על המריבות עם אחותה ועד הריחוק מהחברים, הקושי להמשיך במסגרת הלימודית, ובעיקר הלבטים כיצד לציין את יום הזיכרון.
הסדרה שודרה בכאן 11 ביום הזיכרון האחרון, בשיאה של המלחמה, ויצרה תהודה רחבה ותגובות אוהדות. מדובר בסדרה דחוסה הנוגעת - לעיתים לעומק, לעיתים ברפרוף - בסוגיות סביב שכול והנצחה. על אף המהירות שבה נוצרה, ממש תחת אש, הסדרה שכתבו עדן גוריון ויאיר פרי ושביים רומן שומונוב, עשויה היטב.
"התחלנו לעבוד על הסדרה עוד לפני 7 באוקטובר. פנו אלינו מהחינוכית וביקשו סדרה ליום הזיכרון", מספר גוריון (46), תסריטאי ילדים ונוער, יוצר סדרות מוכרות כמו "פלמ"ח" ו"גאליס", בן קיבוץ גבת וכיום תושב תל אביב.
"התלבטנו רבות בשאלה איך מתווכים לילדים אבל ושכול, וכל זה עוד לפני המלחמה. עמדנו כבר לפני שלב כתיבת התסריט, ואז הגיע 7 באוקטובר. כמה ימים אחר כך ביקשו מאיתנו בחינוכית שהסדרה תעסוק במה שקרה. לא הבנו איך אפשר לעשות את הדבר הזה, הרי אנחנו בתוך האירוע שעוד מתרחש, עוד אין פרספקטיבה.
"איך יוצרים אמנות בתוך אירוע שעוד קורה, כשאין לך מושג מה אתה רוצה להגיד? ואז ראיתי את התחום האמנותי שהיה הראשון להגיב - האיור. זויה צ'רקסקי הוכיחה שאפשר ליצור אמנות מהירה תוך כדי מלחמה. הבנתי שיש כוח גם למהירות הזו".
מה שעוד נתן לפרי ולגוריון את התמריץ לעסוק בחומרים הבוערים היה ההתגייסות הציבורית. "ראינו שכולם מסביבנו מתנדבים ותורמים, ואז הבנו שאם אנחנו יכולים לעשות טוב עם הסדרה הזו, אז זו המשימה שלנו. צללנו פנימה לשאלה איך מדברים על 7 באוקטובר עם ילדים, איך עוסקים בכאב ובמלחמה, והסדרה שונתה.
"במקור אחותה של הגיבורה נהרגה בצבא בתאונה, ושינינו לכך שהאחות נרצחה בנובה. יחד עם זה השתנו עוד הרבה דברים. במקור הגיבורה הבינה שהתוכנית שלה להרוס את טקס יום הזיכרון היא לא מה שיביא לה השלמה, וברגע האחרון היא ויתרה. אחרי 7 באוקטובר הרגשנו שאי אפשר לוותר על זה, שהיא חייבת להמשיך בתוכנית עד הסוף ולהשמיע ברמקולים בזמן הצפירה את השיר שאחותה יצרה, כי יש כעס גדול על המחדל".
בסוף, אחרי שמכבים לה את השיר, החברים שלה שרים אותו, וזה מתקבל בהבנה של הקהל.
"הבנו שאי אפשר ללכת עם הכעס עד הסוף. לאורך כל הסדרה ליווה אותנו פסיכולוג הילדים אסף לוריא, והוא אמר לנו משהו מעניין - שיש צדדים חיוביים לכעס. זה לפחות לא ייאוש. כעס מוביל אותך לפעולה.
"אבל גם אי אפשר רק כעס, צריך השלמה ונחמה. יש פה שתי גישות מתנגשות, אבל שתיהן לגיטימיות, זו שכועסת על המחדל וזו שרוצה אחדות ונחמה".
בסופו של דבר, הסדרה סטרילית מאוד, לא רואים בה דם או מוות, לא שומעים ירייה אחת. בסרטים אחרים שבני נוער רואים יש הרבה יותר אימה.
"כשילדים רואים סרט אימה הם יודעים שזו אגדה. כשהם רואים משהו שקרוב אליהם, שיכול היה לקרות להם, זה אחרת לגמרי. הפסיכולוג אמר לנו לא להראות וגם לא לדבר על זה. יש רק רגע אחד שבו הגיבורה מתייחסת ממש לטבח בנובה, כשהיא חושבת איך היו הרגעים האחרונים של אחותה, והיא אומרת שזה בטח היה נורא מפחיד. זהו. כי אי אפשר להתעסק בזוועות הללו. זה לא נכון עם ילדים".
ובכל זאת הסדרה מיועדת לבני 8 ומעלה.
"נכון. יש לי שתי בנות, בגילי 6 ו־9, ולא נתתי לגדולה לצפות בסדרה. יש בני 8 שזה מתאים להם ויש אחרים באותו הגיל שלא. ההורים צריכים לדעת מה מתאים לילד שלהם. בתחילת המלחמה ניסיתי לגונן על הבנות שלי ולהסתיר מהן את מה שקורה, עד שהבנתי שאי אפשר מפני שגם אם אני מכבה את הטלוויזיה - כשהן יוצאות החוצה הן רואות תמונות של חטופים.
"בתוך כמה ימים הבנתי שאי אפשר לעטוף את הילדים בצמר גפן ולשמור אותם מהעולם.
"סיפרתי לבנות, באופן מותאם גיל, שיש אנשים שחטפו אותם לעזה ושיש מלחמה. הסברתי מה זו מלחמה ולמה אנחנו נלחמים, ומה זו המדינה הזו שיש אנשים שלא רוצים אותה.
"ניסיתי להסביר שלא כל האנשים רעים. זה מאוד־מאוד קשה. עם בת ה־9 אני מצליח לדבר, אבל עם בת ה־6 אני עדיין לא יודע איך לדבר. אני מודה שלא מצאתי את הדרך הנכונה איך מדברים עם ילדה בגיל כזה על מלחמה וחטופים. זה שובר לי את הלב שאני לא יודע איך עושים את זה".
עדיין תקועים בתוך הדבר
אחד הדברים שפרי וגוריון התקשו להכניס לסדרה הוא האמירה שגורמי המקצוע ממליצים לומר לילדים - שהם במקום מוגן ובטוח. גוריון: "גם הילדים בעוטף חשבו שהם במקום מוגן. כשכתבנו את התסריט עוד היו אזעקות ועפו טילים, אז אתה אומר - כמה אפשר לשקר?
"בסופו של דבר, הגיבורה שלנו אומרת: 'כולם סביב המשיכו בחיים כי הם חושבים שהם במקום מוגן ובטוח, אבל אחותי נרצחה ואני קמה כל יום בבוקר, ובשבילי 7 באוקטובר היה אתמול. עבורי העולם נשבר והוא לא מקום בטוח'.
את הדילמות הרבות שהסדרה מציפה שאבו היוצרים מתוך שיחות שקיימו עם אחים שכולים. כך, למשל, שמעו מהם על הקשיים שנוצרים מול החברים. "הם סיפרו שפתאום כולם מתייחסים אליהם בצמר גפן וברחמים, דווקא בזמן שהם זקוקים למשענת ולכך שמשהו אחד, החברים, יישאר כמו שהיה לפני האובדן. היו אחרים שאמרו שפתאום החברים לא רלוונטיים כי הם נותרו ילדים בזמן שהאובדן מבגר ברגע".
הסוגיה המרכזית שבה דנה הסדרה היא שאלת אופי ההנצחה. אורן, גיבור הסדרה שאיבד את אביו ב"צוק איתן", מוביל קו ממלכתי יותר וחשוב לו להדגיש את גבורתו של אביו. רונה, לעומת זאת, רואה בהנצחה הלאומית קשקוש ורוצה לעשות משהו אחר לגמרי.
גוריון: "המאבק על הטקס הבית־ספרי הוא כמעט נבואי למאבק שמתחולל כעת בין הטקסים שמתחרים זה בזה על ציון שנה ל־7 באוקטובר".
במה שונה תסריט שנכתב לילדים? האם המטרה היא חינוכית מעבר ליצירת האמנות?
"ילדים פתוחים להקשיב למה שיש לך להגיד. ילדים מעצבים דעה בהשפעת סדרה הרבה יותר מאשר מבוגרים. זו אפשרות נהדרת להשפיע, אבל אתה חייב להיות מודע לאחריות. האפשרות להשפיע לרעה ולגרום נזק היא גדולה. זו לא סתם אמנות, יש פה אחריות חינוכית, ואני אומר את זה כמי שאבא שלו היה מורה".
כשאתה מסתכל על יצירות אחרות מסביב, אתה חושב שהיצירה התרבותית הצליחה לתווך, לעבד ולהמשיג לילדים את המלחמה?
"עצם הצורך לתווך לילדים מלחמה הוא לא מצב בריא. ילדים אמורים לגדול בלי מלחמה. עוד לפני 7 באוקטובר הייתי בכנס של סדרות ילדים במינכן. נערך שם פאנל על 'איך מתווכים מלחמה לילדים', וישבו בו כל מיני יוצרים אירופאים. ישבתי ליד תסריטאית ממצרים והסתכלנו שנינו על האירופאים הללו, שלא יודעים דבר על המלחמות.
"איך מתווכים לילדים משהו שלא צריך לתווך להם בכלל? אני חושב שעדיין לא עשינו עבודה באמת טובה. מצד שני, זה אירוע שאנחנו בתוכו, וגם אנחנו חווינו טראומה, אבל אין לנו פריבילגיה לחכות. זה מאוד קשה. האם עשינו את זה טוב? אנחנו כמדינה, כחברה, כאמנות? לא.
"לזה מתווסף הקושי שאין באמת עתיד בלי מלחמות לילדינו. איך אפשר לדבר עם ילדים בלי תקווה? איך אפשר לעשות ילדים בלי תקווה? גם בסדרה, אף שיש נחמה מסוימת בסוף, בסצנה האחרונה רונה שוכבת ערה במיטה. נדודי השינה שלה לא מרפים".
בסופו של דבר, לא קל לכתוב תסריט במציאות הזויה יותר מכל דמיון.
"כתבנו את התסריט בדצמבר 23'. ניסינו לחשוב איך תיראה המדינה בעוד חצי שנה וחשבנו שהמון דברים ישתנו. הדבר האחד שלא העלינו בדעתנו הוא שהכל יישאר אותו הדבר, עם מלחמה וחטופים. מצד אחד הכל משתנה כל הזמן, ומצד שני אנחנו עדיין תקועים בתוך הדבר הזה".
מה תאחל לילדי ישראל?
"תקווה וחיים בעולם שבו לא צריך לתווך מלחמה. שהסדרה שלנו תהיה מיותרת ושהכתבה הזו תהיה מיותרת". √
