הרבה יותר מאמנות

לפני 17 שנה מצא סוף סוף ישראל אלטרס את השלווה שלה חיכה כל כך הרבה זמן. עם הגיעו לגיל פרישה הוא גילה את עולם הציור, התמכר לתחביב החדש והקדיש לו את מירב זמנו. אבל שום דבר לא הכין אותו למה שקרה כמעט עשר שנים לאחר מכן. ב־24 בנובמבר 2007, בשעת חצות, הוא עבר אירוע מוחי קשה שהשאיר אותו משותק בחצי מגופו, ללא יכולת לתקשר עם הסביבה. העולם האהוב שגילה זה מכבר הפך עבורו לבלתי מושג. אבל בשנים שחלפו מאז, בזכות הטכנולוגיה שמתפתחת מהר כל כך, הוא קיבל בחזרה את מה שכל כך רצה. הטאבלט - המכשיר הקטן והמלבני, זה שכל ילד מכיר - הוא זה שהצית בישראל את חדוות החיים והציור מחדש. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

ישראל (82), כלכלן במקצועו, מספר כי כאשר יצא לפנסיה אחרי עשרות שנות עבודה, חיפש משהו חדש לעסוק בו במקום להישאב לחוסר מעש, וכדי למלא את החלל שנוצר עם הפרישה. "מעולם לא ציירתי בעבר. יום אחד גיליתי בטלוויזיה החינוכית את התוכנית 'הסדנה של וישי', תוכנית שמלמדת טכניקות ציור, והציירת סוזן פיבי היתה מבחינתי המדריכה שלי". 

מהר מאוד בנה לעצמו ישראל חדר עבודה לתפארת והחל לצייר בצבעי מים ולבלות בחלל החדש שלו את מרבית שעות היממה. "היינו מוטרדים מה הוא יעשה בזמן הפנסיה, אחרי שהיה כל כך עסוק ופעיל כל חייו", מספר הבן רפי אלטרס, פסיכולוג קליני במקצועו. "יום אחרי מסיבת הגמלאות הגדולה שלו הרמתי טלפון לשאול לשלומו ופתאום אמא שלי מספרת על משאית גדולה שממתינה ממש מחוץ לפתח ביתם הפסטורלי שבמושב גבע כרמל. מהר מאוד הבינו שישראל מתכוון לקחת את התחביב ברצינות, והרעש מבחוץ היה למעשה המשאית עם הסטודיו החדש שהזמין לעצמו. וכך החלו פורקים את הצבעים, בדי הציור, קני הציור וכל שאר הציוד ובעצם כל מה שיהווה את סביבתו הטבעית".

לאחר כמה חודשים החליט רפי לגייס חבר ותיק, עדי יקותיאלי, אמן בקהילה ומנהל העמותה לאמנות בקהילה ותוכנית הכשרה ליזמים חברתיים דרך אמנות בקהילה, שיעזור לו להתקדם וללמוד. ואכן כך היה - אחת לארבעה עד שישה שבועות היה מגיע עדי אל ישראל ומלמד אותו ציור, ובין השניים נרקמה חברות. 

ואז הגיע אותו יום ארור. ישראל הרגיש שהעולם שרק התחיל להכיר נגמר. הוא לא הצליח לדמיין איך ייראו חייו ללא הציור. "כל הזמן אבא דיבר על זה ותיאר את זה כ'איום ונורא'", נזכר רפי. "הציור הפך להיות באמת החבר הטוב ביותר שלו, הוא אדם מאוד חברותי עם המון חברים, אבל הציור חסר לו מאוד. הוא פשוט פלירטט עם העולם וטייל בו, בעולם הפנימי שלו ובעולם החיצוני שלו, וזה נלקח ממנו. היו שם איזה חופש מאוד גדול ועצמאות מאוד גדולה, וזה נלקח ממנו. ואז המשבר היה מאוד גדול. הוא הפך להיות בתוך החוויה שלו איש נכה שהרבה מאוד יכולות, גם מוטוריות, נלקחו ממנו". 

"יש למה לקום בבוקר"

מתוך הרצון של משפחתו וסביבתו לעזור לו, הם ניסו לסייע לו ולמצוא שיטות לאחוז מכחולים ומברשות, לעמוד או לשבת ולצייר, אך כל הניסיונות כשלו ותיסכלו את הסביבה ואת ישראל עצמו עוד הרבה יותר. כך עבר ישראל שנתיים מייגעות של שיקום והרגשת ניתוק מהעולם ומסביבתו עד שהתסכול הגדול כירסם בעדי, שהרגיש שהוא חייב למצוא פתרון. "לא יכולתי לעמוד בזה, הצער שלו חיסל אותי", הוא אומר. 

ובעוד הוא משקלל את כל מגבלותיו של ישראל עם אהבתו והרצון העז לצייר, עלה במוחו רעיון - להכיר לו את מכשיר הטאבלט ולראות אם יוכל באמצעות תוכנת הציור שלו לחזור וליצור. להפתעת כולם ההיכרות עברה בשלום, השילוב בין הסקרנות של ישראל לפצח ולהבין דברים לבין הרצון העז לחזור לצייר הביא אותו ללמוד להשתמש בפלא הטכנולוגי מהר מאוד. לאחר היכרות קצרה עם הדואר האלקטרוני הוחלט שאת הציורים שיצייר ישלח ישראל לעדי, וכך היה. 

השיפור היה מיידי ומדהים, ומצב רוחו של ישראל השתפר פלאים. "אני מרגיש שחזרתי לעולם, שאני לא לבד, הציור מביא את כל העולם לרגליים שלי", הוא מחייך. "יש לי למה לקום בבוקר, יש לי אמביציה להפתיע את עדי, לעשות דברים שהוא לא חולם שאני אעשה". עם השינוי במצבו הנפשי הגיע גם השינוי המיוחל במצבו הפיזי. השיפור במוטוריקה העדינה (מוטוריקה שמשפיעה על שימוש בקצות הגפיים) היה משמעותי, ותנועותיו, שהתאפיינו בתחילה בגמלוניות, הפכו עקב הציור בטאבלט לעדינות ומדויקות יותר. תרגול יומיומי בלתי פוסק של האצבעות והיד הביא לכך שכיום ישראל מצליח לתפעל את המכשיר במדויק וללא רעידות. הציור מהווה עבורו ממש פיזיותרפיה ולכן כיום יכול ישראל לאכול בחופשיות ובקלות, מה שלא יכול היה לעשות לפני התהליך. 

מימין: עדי יקותיאלי, ישראל אלטרס ובנו רפי. ישראל: "יש לי אמביציה להפתיע את עדי"

"פתאום מצאתי את עצמי מחכה למיילים מישראל", מספר עדי, "אני סקרן בכל יום מחדש לראות מה יהיה הגילוי היומי שלו, אני רוצה שהוא ירגש אותי, שינחם אותי". בתחילה היו ציוריו מאוד אבסטרקטיים בגלל המגבלות המוטוריות הקשות, אך עם הזמן הלכו ונהיו ברורים יותר עד שהגיע לציורים מורכבים בעלי פרטים רבים. ישראל אדם חייכן ואופטימי, אמן שאוהב להשתמש ביצירותיו בצבעים עזים ומשמחים. האירוע הקשה שעבר לא פגע בהשקפתו על העולם, ולכן ציוריו מעולם לא היו קודרים ואפלים, אלא תמיד צבעוניים ואופטימיים. 

את הנושאים בחרו עדי וישראל יחדיו תוך כדי תנועה. "הצעתי לו להסתכל באלבומים משפחתיים ולבחור אובייקטים לציור מתוכם. חשבתי שזה קונספט נהדר, זה ממש לארגן את הזיכרונות מחדש מבחינתו", נזכר עדי. כשמיצה את הנושא עבר לצייר פרחים לזמן מה, לאחר מכן מצא הנאה גדולה בציור פורטרטים. את התקופה שבה צייר מוטיבים לילדים אהב במיוחד, וכך היה מסוגל ליצור לנכדיו משחק זיכרון עם הדימויים שלו, פאזל שבסוף ההרכבה שלו מקבלים יצירה של סבא, והפוסטרים שעשה לחדרי הילדים עדיין תלויים בגאון בחדרי הנכדים. "הציור מביא אותו למקום מיוחד שלו ושל הילדים, הם יושבים איתו הרבה, והוא מראה להם עבודות ומספר להם עליהן, והם מתרגשים מאוד ובאמת מביעים עניין", מספר רפי וממשיך: "כשתור, הבן שלי בן ה־23, טייל שבעה חודשים בדרום אמריקה, במשך כל הטיול הוא שלח לי תמונות כדי שאראה לסבא. הוא היה שולח תמונות ואבא היה עושה מיד את האינטרפרטציה שלו על התמונה, הוא כל כך חיכה שתור יחזור כדי שיישבו יחד על הצילומים והציורים". המסע של תור יתועד בשני ספרי מסע - האחד של צילומיו האישיים והשני הטיול דרך העיניים של סבא, מזכרת לכל החיים. 

הטקסט מניע לפעולה

עדי מספר שכאשר הסביר לידידה קרובה שלו על ההתכתבות עם ישראל, הבין פתאום שיש משהו בתהליך הזה שהוא גדול יותר מכפי שחשב, ושיוכל להיות משמעותי ויעיל עבור אנשים נוספים. כך נולד המיזם "ArtFrined". לדבריו, הוא הבין שהשיקום באמצעות ציור יעיל לא רק בגלל האקט עצמו, אלא גם ובעיקר בגלל התהליך שעובר מרגע הציור ועד לקבלת התשובה במייל חוזר. עדי מיהר להציג בפני רפי את התשובות שהוא שולח לאביו, על מנת שינתח אותן פסיכולוגית דרך עין מקצועית, והשניים הגיעו למסקנה משותפת כי לטקסטים יש עקרונות פסיכולוגיים בעלי השפעה. הם מניעים לפעולה, הם תמיד מאוד אופטימיים. "יש כמה שלבים", מסביר עדי, "קודם כל אני מודה לו על זה שהוא בכלל שלח לי ועל הדברים שזה מעורר אצלי, זה לא מובן מאליו. לאחר מכן אני מתבונן בעולם שלו ואני מגיב אליו ומתאר אותו כפי שאני רואה אותו. השלב השלישי הוא כתיבת הרגשות שהציור מעורר בי, אני בעצם מגיב למה שזה מעורר אצלי. בסוף אני מניע לפעולה, אני תמיד יוצר איזה משהו שהוא כמו הרחקה, שמצפה לציור הבא. אני יודע שההרגל היומיומי הזה הוא בעצם השיקומי, כנראה המתודה היא חלק מזה. עוד לא הבנתי אז שהדבר המשמעותי ביותר שבעצם המצאתי בתהליך הוא ההתכתבות. התכתובת האינטימית בינינו היא המהות של התהליך הזה".

עדי ומירי החליטו להקים קבוצת בדיקה שמנתה שבעה אנשים, שמירי היתה אחת מהם. במשך כמה חודשים כל אחד מחברי הקבוצה יצר בביתו, במחשבו האישי או בטאבלט, ציור אחד לפחות ביום. את הציורים שלחו לעדי, והוא עבר עם כל אחד ואחד מהם את אותו תהליך בדיוק שעבר עם ישראל. עדי נתן לציור לעורר אצלו רגשות ויצרים, ובתמורה ליצירה הגיב בכמה שורות טקסט מהולות במילים חמות ואינטימיות ועורר בכל משתתפי הקבוצה דחף ליצור, תשוקה להמשיך את הקשר הנפלא שנרקם. "מצאתי את עצמי מחכה כל יום לשלוח לעדי את הציור רק כדי שאוכל לקבל ממנו תגובה, סיקרן אותי איך הוא יגיב לציורים שלי, מעולם לא ציירתי לפני כן, ומצאתי את עצמי שקועה בזה בשמחה", נזכרת מירי בחיוך. 

כאשר הבינו שאת השיטה הזו אפשר ליישם על אנשים בכל מיני מצבים, החליטו להגביר הילוך. כל אחד ממשתתפי הקבוצה קיבל את ההזדמנות להפוך ל"מנטור" בעצמו. הם התבקשו להביא מישהו שישלח אליהם את ציוריו, והם מצידם יגיבו בכמה שורות טקסט חמות ואינטימיות ובכך יעזרו ויניעו לפעולה שמביאה לשיקום ולשיפור מצב הרוח והמצב הגופני. ההכשרה נעשתה עקב בצד אגודל, כאשר עדי מלווה אותם בכל צעד בגלל המצב הרגיש שבו נמצאים היוצרים. "כל הזמן אני ממציא טקסטים חדשים, זה סוג שריר כזה שאני מפעיל אותו. בהתחלה זה אולי מאומץ ומאוד במודע, אבל עם הזמן זה נהיה טמון בך וזה יוצא באופן טבעי. ובקבוצה ראיתי שכולם עברו את זה, הצליחו להטמיע את השפה", הוא מסביר. 

דוגמאות לציורים של ישראל במסגרת הפרויקט. כל אחד יכול להפוך למנטור כדי לעזור לכמה שיותר אנשים

מקרה מעניין שעדי לא ישכח הוא של אחת ממשתתפות הקבוצה, נירה רוזמרין, בזמן הכשרתה למנטורית. היא הביאה לתהליך חולת פרקינסון במצב קשה, ללא יכולת לזוז בכלל וכמובן ללא יכולת לצייר. בזמן ההיכרות גילו שהאישה היתה צלמת כל חייה ובעלת ארכיון תמונות של עשרות אלפי צילומים, מכל הסוגים ולאורך שנים רבות. אחרי התייעצות עם עדי הוחלט לנסות לעבוד באותו תהליך, עם יצירה שונה. המנטורית היתה מציירת את כל העולה על רוחה, כותבת את שורות הטקסט הידועות ושולחת לחולת הפרקינסון, וזו מצידה היתה שולחת צילום שהציור הזכיר לה, והמנטורית הנרגשת היתה מגיבה שוב בציור ובטקסט. עדי רואה גם בזה הוכחה לכך שהמתודה עצמה היא זו שבאמת חשובה. 

דבר נוסף וחשוב לא פחות שעדי הבין הוא שאפשר להפיץ את השיטה ב"תעביר את זה הלאה" - כל אחד יכול לקבל את זה וכל אחד יכול ללמוד איך להפוך למנטור ובכך לעזור לכמה שיותר אנשים. במקביל עובדים מירי ועדי בקדחתנות על גיוס תרומות כדי שיוכלו לעזור לכמה שיותר נזקקים. "אנחנו מגייסים אצל אנשים, בעיקר מחו"ל, לאו דווקא יהודים ולאו דווקא כאלה שאי פעם תרמו לאיזושהי מטרה. הקו המאפיין של כל התורמים הוא שזיקנה מאוד מעסיקה אותם, וזה מקום שכולם מגיעים אליו בסופו של דבר". הסכום המשמעותי הראשוני יושקע בפיתוח אפליקציה ורכישת טאבלטים שיהיה ניתן לחלק לכל מי שידו אינה משגת. האפליקציה תכיל גלריות ייעודיות לכל היצירות ותאפשר להפוך את העבודות הפרטיות למוצרים (למשל, יצירת מפת שולחן או פאזל צבעוני לילדים על בסיס ציור). פיתוח נוסף, שהצורך בו עלה מתוך הניסיונות של אנשים עם מוגבלויות גופניות לצייר, הוא עיפרון אלקטרוני קל. מעבר לעובדה שבגלל הקשיים במוטוריקה העפרונות האלקטרוניים שקיימים כיום מאוד מתסכלים אותם, עדי מפנטז על משהו מעבר לכך: "העיפרון שאני רואה בעיני רוחי יאסוף אינפורמציה בזמן הציור, הוא יוכל לאגור את הנתונים למחקר המדעי שייערך מתישהו על התהליך הזה. יהיה ניתן לאסוף נתונים כגון כמה זמן אותו אדם מצייר בכל פעם, כמה פריטים הוא עושה, כמה מקבצים, יהיה ניתן לראות על ידי ניתוח התוצאות מתי הוא מאבד סבלנות ובכך אולי לעלות על קשיים מסוימים".

לגלות מחדש את ההורים

מטרה נוספת חשובה לא פחות שעדי רואה לנגד עיניו היא פתיחת בית ספר שיכשיר אנשים להיות מנטורים. "תהיה הכשרה בסיסית שמיועדת לפנסיונרים צעירים, לאנשים שרוצים לקחת חלק בעשייה חברתית, אנשי חינוך ועוד, ותאפשר להם להכיר את המתודה וליישם אותה על אוכלוסייה מבוגרת", הוא אומר. 

השמועה על הפלא החדש החלה לעשות לה כנפיים, וגופים שונים הקשורים לעולם השיקום החלו להתעניין בתופעה החדשה. בביטוח לאומי, למשל, החליטו להתמודד השנה עם נושא הבדידות בזיקנה והם מחפשים בנרות מיזמים חברתיים שעוסקים בנושא. אנשי הביטוח הלאומי מצאו את התהליך שפיתח עדי כפתרון נהדר, והוא מהווה חלק בלתי נפרד מהאג'נדה שהציגו לטיפול בבעיית הבדידות בזיקנה. ניתן לשלב את לימודי התהליך כאחד ממסלולי ההכשרה הרבים שביטוח לאומי מציע. בנוסף, לאחרונה הוזמן עדי להרצות בנובמבר בשנחאי שבסין על הזיקנה בכלל ועל השיקום בציור בפרט. 

כיום נמצא התהליך לפני מחקר אמפירי, בתקווה שזה יחל בקרוב ושניתן יהיה לעזור בדרך זו לאנשים בכל רחבי העולם, אבל עד שזה יקרה, יכולות המשפחות והסביבה של הזקנים ובעלי המוגבלויות לזכות לקצת נחת.

"כשאני חושב על התקופה הזאת של החולי אין לי צל של ספק שהיא יכלה להיות קשה עד בלתי נסבלת", מסכם רפי, בנו של ישראל, "גם ככה זו מציאות לא פשוטה, יש דריכות יומיומית ומתח תמידי שאתה נמצא בתוכם. התחלתי לדבר עם אמא שלי, מאז שאבא שלי חלה, בכל בוקר. ארבעים ומשהו שנה אני חי מחוץ לבית ובחיים לא פתחתי את הבוקר, כל בוקר, בשיחת טלפון עם אמא שלי, על איך עבר הלילה. התהליך הזה שאבא עבר הפך את זה לאפשרי במציאות החדשה, כי יש באמת איזו חיוּת שאני לא מכיר, גם לא מ־25 השנים שאני עוסק בקליניקה ובפסיכולוגיה. עבדתי בחיי עם המון זקנים, ומאבא שלי אני חווה חיוניות אחרת. למדתי להכיר אותו ברבדים שלא הכרתי אותו כבן אף פעם קודם, לראות את אבא שלי מצייר מיניות ועוד באסתטיקה היוצאת דופן שהוא מצייר, אבל גם עם הבוטות שיש שם לפעמים, זה מדהים". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו