"אני הליצן העצוב, והיום אני כבר יכולה להודות בזה. כלפי חוץ אני כל הזמן מחייכת, אבל בפנים אני פצועה מאוד. לעבור פינוי כפוי מהמקום שאותו אתה מגדיר כבית משאיר צלקות שאת ההשפעות שלהן אני מרגישה עד היום".
רעמת התלתלים הג'ינג'ית וחיוכה הרחב של גנית פרחן כובשים מייד. כשהיא מתחילה לדבר היא מרבה לצחוק, והדמות שנשקפת למתבונן בה היא של אישה קלילה, נטולת דאגות ומלאת שמחת חיים. רק כשמעמיקים בשיחה איתה, מגלים עד כמה נפשה פצועה.
פרחן (50) מתגוררת בקיבוץ נווה ים, גרושה ואמא לשתי בנות. היא אחת מבין ילדים רבים שעברו עם משפחותיהם ב־1975 להתגורר בעיר ימית שבסיני, וכעבור שבע שנים אולצו להתפנות ממנה.
"באותה תקופה לא היתה מודעות להסביר לילדים ולפשט להם את מה שעומד לקרות", היא מסבירה. "אני הבנתי דרך הקולות ששמעתי סביבי שלא אוכל להמשיך לגור שם, אבל לא הבנתי איזו חוויה מטלטלת אני הולכת לעבור.
"הייתי רק בת 10. חייתי חיים מלאים ומהנים, במקום עם דיונות חול ענקיות והרבה מרחב וחופש. כשעזבנו את ימית, במקום להתעסק בלימודים ובמפגשים עם חברים, נאלצתי להיות שותפה למאבק על הבית, שבסופו נעקרתי ממנו. בית זה לא רק ארבעה קירות. בית זה ביטחון ושייכות. מאז הפינוי אני חיה בתחושת תלישות עצומה. אני לא מסוגלת להכות שורשים בשום מקום, וזאת תחושה קשה מאוד להעביר איתה חיים שלמים".
העיר הישראלית ימית הוקמה בשנת 1975 בקצה הצפון־מזרחי של חצי האי סיני, על חוף הים התיכון בין רפיח לאל־עריש. יחד עם עוד 16 יישובים חקלאיים, שכונו פתחת רפיח או חבל ימית, שימשה העיר חוצץ בין רצועת עזה לקהיר.
במשך כמעט עשור שגשגו היישובים והניבו תוצרת חקלאית ישראלית מהטובות בעולם. אולם ב־1979, בעקבות חתימת הסכם השלום עם מצרים, התחייב ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, בפני נשיא מצרים, אנואר סאדאת, לפנות את כל היישובים הישראליים מחצי האי סיני. ההחלטה הדרמטית חרצה את גורל התושבים בחבל, שנאלצו להשאיר מאחור חיים שלמים.
סיפורם של החלוצים שהקימו את היישובים בסיני, והכאב שהם סוחבים איתם כבר 40 שנה, מובאים בסדרה הדוקומנטרית החדשה "סיני - בין חלום לצלקות", שיצרו אושר אסולין ויואב גרוס עבור כאן 11 (תשודר בשני חלקים, בימי חמישי ב־21:15). בתוך כל הקולות הללו זועק במיוחד קולם של מי שהיו אז ילדים צעירים ותמימים, ונקלעו בעל כורחם לתוך מאבק מדיני ופוליטי מדמם.
"כולם הכירו את כולם"
גנית פרחן נולדה באפריל 1972 בשכונת נווה שרת בתל אביב. בתם השנייה של סא"ל (מיל') אבי פרחן, מי שעד היום מזוהה עם המאבק נגד הנסיגה מסיני, ושל לורה, עובדת במפעל סריגה שלימים הקימה חנות סדקית בימית. את החנות, שקיימת עד היום ביישוב זכרון יעקב, מנהלת גנית. יש לה אחות שגדולה ממנה בשנה וחצי, אחות נוספת שצעירה ממנה בשנתיים, ואח שצעיר ממנה בתשע שנים, והיה בן שנה בלבד בזמן הפינוי.
כשהיתה בת 3 שירת אביה כקצין אג"ם במפקדת אזור סיני, וליווה את פיתוח היישובים בחבל ימית. כשהשתחרר מהצבא עבד כנציג משרד החקלאות האחראי לנושא הדיג בצפון סיני. המשפחה עברה להתגורר איתו בימית.
"העיר ימית נבנתה בצורה מאוד חדשנית", נזכרת גנית. "כל כבישי הגישה לעיר היו חיצוניים, כך שכל מרכז העיר היה כמו החצר הפרטית של הבית שלך. כולם הכירו את כולם. במרכז העיר לא היו רכבים, ילדים הסתובבו חופשי, והחופש הזה חלחל לכל מי שחי שם. תוסיפי לזה את דיונות החול והים הבתולי, ותביני על איזה גן עדן אני מדברת".
איך נראה יום טיפוסי של ילד שגדל בימית?
"תחילת היום היתה כמו של כל ילד במערכת החינוך, אבל מהרגע שהייתי מגיעה הביתה הייתי זורקת את התיק, ויוצאת החוצה להיפגש עם חברים. כבר כילדה צעירה מאוד הייתי הולכת עם חברים לים לבד. בדרך היינו עוברים דרך האוהלים של הבדואים, ותמיד הרגשנו רצויים ובטוחים. היו פעמים שהייתי הולכת על שפת הים עם הבנות הבדואיות, והיינו אוספות צדפים יחד.
"כשהיינו רוצים ממש להשתולל, היינו הולכים אל 'עמק השדים' - אזור ליד ימית עם דיונות חול מטורפות. האגדה מספרת שמתחת לדיונות קבורים חיילים מצרים, ומשם נגזר שמו. היינו מטפסים על הדיונות, מתיישבים על חצי ג'ריקן חתוך, וגולשים עד למטה. אני זוכרת שתמיד אמרנו שאם רק היו בונים מעלית שתעלה אותנו אל ראש הדיונה, זה היה מושלם", היא צוחקת צחוק מלא געגוע.
"בגין לא עמד בהבטחה"
נקודת המפנה חלה עם הדיבורים על חתימת הסכם השלום עם מצרים ופינוי האזור. "ההורים שלי לא האמינו שזה באמת יקרה", היא מדגישה. "אף אחד מהם לא האמין שבגין, שהבטיח שאף אחד לא יזיז אותם, ישנה את דעתו ויסכים לפינוי שלהם. אבל כשבגין חזר מארה"ב, לאחר חתימת ההסכם, כבר היה ברור לכולם שהוא לא עמד בהבטחה שלו. הייתי אז בת 6, ואני זוכרת שכשהוא בא לדבר איתנו קראו לו 'שקרן' ו'בוגד'. כשסאדאת נרצח היינו בטוחים שהפינוי כבר לא יקרה, אבל זאת היתה נאיביות של ילדים".
ההורים שלך לקחו חלק פעיל במאבק נגד הפינוי.
"עד לרגע שבו היה ברור שעומד להיות פינוי, אבא שלי היה איש רגיל ולא פעיל חברתי. אמא שלי הגיעה ממשפחה של אסירי ציון, בשבילה המאבק היה קיומי. היא שילמה מחיר כדי ליישב את הארץ, ואני חושבת שאלה חלק מהסיבות שהובילו את ההורים שלי למאבק על הבית שלהם".
מרגע ההכרזה על הפינוי ועד לפינוי בפועל עברו ארבע שנים. באפריל 1982 הפך ביתה של גנית לחמ"ל, שבו התקבצו תושבי האזור לדון במאבק למניעת הנסיגה. אנשי תקשורת רבים, סטודנטים נלהבים שבאו לתמוך ופוליטיקאים, פקדו את ביתה על בסיס קבוע. בתוך כל הכאוס וחוסר הוודאות, ניסתה גנית להמשיך לחיות חיים של ילדה בת 10.
"הייתי אז בכיתה ד', ולמעשה אף פעם לא סיימתי את כיתה ד'. במהלך השנה הזאת חלק מהמשפחות כבר החלו לעזוב. זה היה בטפטופים, אבל הורגש מאוד. בית הספר התחיל להתרוקן מילדים. יום אחד הם היו חלק מהכיתה שלי, ולמחרת נעלמו. כילדה את לא מבינה לאן, את רק יודעת שהם לא פה ואין לך מושג אם תפגשי אותם שוב.
"כמה חודשים לפני הפינוי ערכו בבית הספר מסיבת פרידה גדולה, ואחר כך בית הספר נסגר. לא היה טעם להמשיך להפעיל אותו עבור כל כך מעט תלמידים. במבנה עברו להתגורר חיילים, וזה כבר לא היה בית הספר שלי. בגלל שאבא שלי היה ממובילי המאבק, אנחנו היינו בין האחרונים שיצאו מימית".
מה הרגשת באותם הימים?
"יש לי הרבה מאוד חורים בזיכרון, אבל אחד הדברים שצרובים בי עמוק זה תחושת ה'אין'. העיר הפכה לעיר רפאים. כמו בסרט אימה. כמו אחרי שואה גרעינית. הכל נראה ריק ושומם, ורק חפצים שהמשפחות השאירו מאחור היו כמו עדות אילמת לעובדה שפעם גרו פה אנשים שניהלו חיים שמחים ומאושרים.
"הייתי מסתובבת שעות בבתים הנטושים, רואה מה כל משפחה בחרה להשאיר מאחור. זאת היתה חוויה מכאיבה במיוחד. מצאתי בובה שהיינו משחקים בה או את המחברות שלנו מבית הספר, וזהו, הבן אדם נעלם ואני נשארתי עם המחברת. לפעמים הייתי נכנסת לבתים של החברות שלי, ופשוט מסדרת את המחברות ואת הצעצועים במקום, כאילו מנסה בכוח לשמר את החיים שהיו בבית הזה, ואז עוברת לבית הבא.
"זאת תחושה מפחידה, שאני לא יודעת אם אני מצליחה להמחיש אותה. כמו תמונת פאזל שלמה ויפה של מקום שמח, שכל יום לוקחים ממנו עוד חתיכה ועוד חתיכה, ויוצרים בו חורים. בוקר אחד הרסו את גן המשחקים ששיחקנו בו, יום אחר העלימו את מגרש הכדורסל. התחילו לפרק מדרכות ועקרו את הבריכה שאהבתי לשחות בה. ימית התמלאה בטרקטורים צהובים ענקיים, שקדחו בקירות והרסו את כל מה שבנו פה. עד היום אני מתכווצת כשאני שומעת קידוח של כלים כאלה".
ההורים שלכם לא הסבירו לכם כלום?
"זאת היתה הפעם הראשונה שבה פינו יישובים במדינת ישראל, ואף אחד לא באמת ידע איך להתמודד עם המצב. ההורים שלי היו עסוקים במאבק על הבית. אני זוכרת שהיתה בי תחושת כעס מאוד גדולה. היינו הולכים לשער בית הספר, שהחיילים נעלו, צועקים וזורקים עליהם אבנים. כשאבא שלי שמע על כך, הוא מאוד כעס והסביר לנו שזאת לא אשמתם של החיילים, שהם רק עושים את מה שאמרו להם. זה עדיין לא מנע ממני את תחושות הכעס.
"עד היום אני שואלת את ההורים שלי למה הם השאירו אותנו שם בבלאגן הזה עד הסוף. כשהתחילו להרוס, היה ברור שאין יותר ימית. למה היינו צריכים להישאר שם עד הדקה האחרונה? היום הם מבינים מה עבר עלינו. אז הם לא היו יכולים להבין.
"שתביני, אנחנו משפחה לוחמת. כשהגיעו לפנות אותנו, ההורים שלי היו עם צחי הנגבי בכיכר העיר, במקום שבו הקימו את אנדרטת עוצבת הפלדה לזכר חללי אוגדה 84 שנהרגו במלחמת ששת הימים. רק אנחנו, הבנות, היינו בבית. נעמדנו שלושתנו על הדשא וצעקנו לחיילים, 'אתם לא תיכנסו, זה הבית שלנו!'
"מסביב לבית היתה חומת בטון בגובה של חצי מטר, שמבוגר היה עובר אותה בקלות. אף אחד מהחיילים לא העז לעבור אותה. אחותי הקטנה, שהיא אדם עם חוש דרמטי, נעמדה על החומה ואמרה לחיילים, 'אני אעשה לכם הופעה כדי שלא תפנו את הבית שלנו', והיא נעמדה שם ושרה את 'שיר הפרחה'. את מבינה באיזו תחושת ניתוק היינו?
"כשההורים שלנו הגיעו, התחילו צעקות. אמא שלי צרחה, אני רציתי להרביץ לחייל. פתאום הבנו שזה נורא, שזה תכף קורה. אבא שלי אמר שהוא יתפנה ללא אלימות, אבל שהוא לא מתכוון לארוז כלום. כשהצבא התחיל לארוז לנו את הבית, לקחו אותי ואת האחיות שלי משם. לפחות המראות האלו נחסכו מאיתנו.
"היום אני יודעת שהאחיות שלי לא חוו את הפינוי באותה עוצמה כמוני, אז כנראה זאת חוויה אישית. למזלו של אחי הוא היה רק בן שנה בזמן הפינוי, כך שאין לו זיכרונות. לא עבור כולם זה היה פצע כמו עבורי. מבחינתי, פינוי ימית היה שבר אישי עצום".
לאן עברתם אחרי הפינוי?
"ההורים שלי היו עסוקים בצעדת המחאה הגדולה, שבה המוני תושבים צעדו ברגל מימית אל ירושלים, אז פשוט החליטו לפצל אותנו. אם אני זוכרת נכון, אחי הקטן נשלח לסבתא, אחותי הקטנה עברה לתל אביב, ואחותי הגדולה נשארה עם ההורים לצעדה. אני נשלחתי למשפחה של חבר של אבא ביישוב עפרה.
"התקופה בעפרה היתה קשה. אנחנו לא דתיים, ושם הייתי צריכה להתלבש כחרדית וזה היה סיוט. החבר של אבא השתדל, אני זוכרת שהוא היה לוקח אותי לטיולים באזור. אבל הפרידה מההורים, הלבוש, הכל היה קשה כל כך. הרגשתי שם אחרת ומוזרה, ובעיקר הייתי מושא לסקרנות של כולם".
כחודש אחרי הפינוי התאחדה משפחת פרחן וחזרה לנווה שרת בתל אביב. "מבחינתי היה בזה משהו יציב", אומרת גנית. "היינו מוקפים במשפחה, דודים, דודות, ובעיקר היינו במקום שהכרתי טוב, שהלכתי בו ברחובות בביטחון, שהרגשתי בו בבית.
"אבל מהר מאוד גם זה השתנה. הילדים החלו ללעוג לנו, קראו לנו 'סרטן בלב המדינה', אמרו שסחטנו את המדינה כלכלית. זה היה קשה, במיוחד לאור העובדה שההורים שלי סירבו לכל פיצוי מבחינה אידיאולוגית. אבא שלי אמר ששום סכום לא יפצה אותו על מה שלקחו ממנו, כך שגם בתל אביב כבר לא היה כזה כיף, ואני שקעתי בדיכאון. מתלמידה מצטיינת צללתי לבור שהיה קשה לצאת ממנו".
"כמו מחנה פליטים"
בספטמבר 1982, כמה חודשים בלבד לאחר פינוי ימית, החליט אביה של גנית להקים את היישוב אלי סיני שבצפון רצועת עזה. "התכנון המקורי של אבא שלי היה להקים מחנה פליטים של המפונים במחסום ארז, כדי לייצר לחץ שאולי יחזיר אותנו לסיני. אבל אריק שרון, שהיה אז שר הביטחון והכיר את אבא שלי כשהוא עבד במשרד החקלאות, שכנע אותו להקים את אלי סיני. מבחינה טופוגרפית, השטח דמה מאוד לאזור של ימית".
בקיץ 1983 מצאה משפחת פרחן את עצמה מיטלטלת שוב, הפעם ליישוב שהיה בשלבי הקמה ראשוניים. "המעבר לאלי סיני היה קשה, בעיקר כי לא היו תנאים בכלל", משחזרת גנית. "לא היה חשמל, גרנו באוהלים ללא מקלחת ושירותים. את הצרכים היינו עושים מתחת לעץ השיטה, ופעמיים בשבוע היינו הולכים להתקלח. כשהגנרטור היה נופל, אני ואחותי היינו הולכות להפעיל אותו. זה הרגיש כמו לחיות במחנה פליטים.
"היום אני יודעת שהחיים שעברנו בימית ובאלי סיני הם לא בדיוק חיים שמתאימים לילדה בת 10. מי שולח ילדה בגיל כזה להדליק גנרטור לבד? מה חשבתם לעצמכם? אבל לקח לי המון שנים והרבה טיפולים ללמוד לחיות עם החוויות האלה בשלום".
ואז, כשהגיעה תוכנית ההתנתקות ב־2005, נאלצת שוב להיעקר מביתך.
"את פינוי אלי סיני עברתי כבר כאישה בוגרת, בת 33. הייתי בהליכי גירושים ואמא לשתי בנות, הגדולה היתה בת 7 והקטנה בת שנה וחצי. ההבדל העיקרי עבורי בין פינוי סיני לגוש קטיף היה הידיעה שיש חיים אחרי הפינוי, שאפשר לעמוד בזה.
"בניגוד להורים שלי, אני פעלתי עם המערכת. עברתי את הגיהינום של להתמודד עם כל המנהלות, אבל לפחות ידעתי מה אני עושה. דאגתי להסביר לבת הגדולה שלי בדיוק מה עומד להתרחש, דאגתי למקום מגורים מסודר עוד טרם הפינוי כדי שהיא לא תחווה תחושת תלישות, וכדי שסדר היום שלה יישמר.
"לאחר הפינוי גרנו במושב כרמיה, ורק אחרי חמש שנים עברנו לנווה ים. היום אני מרגישה ישראלית מפוכחת, ולא בכדי. אני מבינה שהמדינה יכולה להעביר אותך מקום אם היא מחליטה. זה לא באמת משנה באיזה צד אתה של המפה. אני יודעת שאם תהיה החלטה, אני אצטרך לארוז שוב".
"חור שחור בחיים"
בניגוד לגנית פרחן, שחר קמאי, שהיה בן כיתתה, לא ממש זוכר את הפינוי. "כל החיים שלי עד הפינוי נמחקו", הוא אומר, "וכל מה שנשאר מהם אלה חלקי תמונות בתוך סיפור שלם.
"אני זוכר שהיתה לי פעם מריבה עם המורה בבית הספר, ולקחתי את התיק והלכתי הביתה. אני זוכר שאמא שלי כעסה עלי בגלל זה. אני זוכר את מגרש הכדורסל, ואת תחנת הדלק. אבל אין לי רצף של אירועים כרונולוגיים, ואין לי זיכרונות מהנים. זה כאילו חור שחור בחיים שלי.
"אני יכול לספר לך לפרטי פרטים את החיים שלי מגיל 13 ועד היום, אבל אני כמעט לא יכול לספר לך כלום על החיים שלי לפני. הטראומה היתה כל כך גדולה, שיש לי בלקאאוט אחד גדול".
קמאי (49) הוא בעליה של האקדמיה לקרקס ונשוי לאינס, רקדנית לשעבר בלהקת בת שבע והיום שותפה באקדמיה. הוא אביהם של לורי (19) וערבה (17) מנישואיו הקודמים, ושל אלמו (6) מנישואיו לאינס.
היום הוא מתגורר בחדרה, אבל עבר במהלך חייו מספר רב של מקומות מגורים. "זה חלק מתחושת התלישות והקושי להכות שורשים", הוא אומר. "ב־15 השנים האחרונות, מאז שאני עם אינס, עברנו כבר שבעה מקומות מגורים. גרתי בירושלים, בגבעת אולגה, בחיבת ציון, באליכין ובחדרה. בימים אלו אנחנו שוקלים לעבור לצרפת, משם אינס עלתה בשנת 2005. תסכימי איתי שזה לא נורמלי".
הוא נולד באוקטובר 1972 בקיבוץ יפתח שבצפון, לדני דיין ולרונית קמאי. אביו החורג, שלמה ברוך ("מלצר"), הגיע לקיבוץ כבן גרעין, שם פגש את אמו. הוריו נפרדו, ובשנת 1975, כשהיה בן 3, עבר שחר עם אמו ובן זוגה לימית. שני אחיו הקטנים, דורון (43) וענר (41), כבר נולדו בסיני.
מה אתה זוכר מהפינוי?
"אני זוכר בעיקר כאוס אחד גדול. ידעתי אז מה קורה, אבל היום זה נעלם. אני זוכר שכחלק מהמחאה הציבו בובה של מנחם בגין בשער העיר, ואנחנו, הילדים, היינו הולכים לשם ויורקים על הבובה. זה היה אקט אלים מאוד, ואני מניח שהוא שיקף את מה שהרגשנו באותה תקופה, או שכך ביטאנו את מה שספגנו מהמבוגרים".
"בימית היתה למשפחה שלי תחנת דלק, שהיתה אמורה להיות חלק מהנמל שתוכנן לקום בפאתי העיר. קצת לפני הפינוי, כשאנשים כבר התחילו לעזוב, תחנת הדלק בקושי התקיימה. המדינה היתה מטפטפת להורים כל פעם קצת כסף, כדי שימשיכו להפעיל אותה. כשהגיעו הפינוי והתשלום של הפיצויים, אמרו להורים שלי שהם כבר קיבלו חלק לטובת תחנת הדלק, אז לא מגיע להם כמו לכולם.
"אחרי הפינוי עברנו לרמת השרון. לא היה לנו כסף, היו חובות גדולים והיו פעמים שאפילו לא היה כסף ללכת למכולת. הבית התפרק. היו הרבה מתח וריבים, וכשנתיים לאחר הפינוי אמא שלי ומלצר נפרדו. כמה שנים מאוחר יותר הוא התאבד. השבר של הפינוי היה כל כך גדול אצלו, שהוא לא הצליח לשרוד אותו. אני לא הצלחתי להתמיד בבית הספר. כשהייתי בן 13 בלבד החלטתי שאני עוזב את הבית ועובר להתגורר בחזרה בקיבוץ עם אבא שלי".
בסוף כיתה ח' החל שחר לעבוד בגידולי שדה בקיבוץ. בגיל 14 החליט לעזוב שוב, ונדד ברחבי הארץ. "הייתי ילד תלוש עם נובלס בפה, ג'ינס קרוע ועגילים באוזניים. ילד מוזנח, ילד שמרגיש לא שייך לשום מקום. הקשר עם ההורים שלי היה כמו רכבת הרים, ולא מצאתי את מקומי. הסתובבתי בעמק הירדן, בקיבוצים באזור, ואפילו לסיני נסעתי לבד כמה פעמים. תחשבי איזה הזוי זה שילד בן 14 עובר את מעבר הגבול לגמרי לבדו".
כשהגיע זמנו להתגייס, הצבא רצה להעניק לו פטור בשל קשיי הסתגלות. שחר לא ויתר, וקיווה שבצבא יוכל סוף־סוף להרגיש שייך. הוא התגייס ליחידת יהלום, אך לאחר שנה בלבד נאלץ לעבור ניתוח להוצאת גידול שפיר בגבו ושוחרר מהצבא.
"חודש אחרי השחרור טסתי לדרום אפריקה. הגעתי למדינה זרה, עם 100 דולר בלבד, ובמשך שנה שלמה עבדתי שם בכל מיני עבודות מזדמנות: מכירת תמונות, מכירת בגדים, הפקה של מסיבות. אחרי שנה חזרתי לארץ. עברתי להתגורר קצת עם אמא שלי בתל אביב, ועבדתי כשליח".
באפריל 1995 הכל נעצר. בעת שרכב על האופנוע שלו, באחת השליחויות שביצע, עבר שחר תאונת דרכים. ברך ימין שלו התרסקה, וגם כף ידו השמאלית. "אפשר להגיד שתאונת הדרכים הזאת היתה נקודת מפנה חיובית בחיים שלי. הייתי בן 23, ובעקבות התאונה עברתי מקללה להודיה. כלומר, במקום כל הזמן להתמרמר על החיים שלי, הבנתי שהכל קרה לטובה".
איך זה?
"חבר שלי, גיל בן אוליד, הגיע לבקר אותי בבית החולים. בלי להבין את המשמעות של מה שהוא עשה, ובלי לדעת איזו מתנה לחיים הוא העניק לי, הוא פשוט זרק לי ליד שלושה כדורי ג'אגלינג ואמר לי, 'אתה יותר מדי היפראקטיבי בשביל פיזיותרפיה, אז תתאמן קצת עם הכדורים'. בדיעבד, אני יודע לומר שג'אגלינג עושה במוח את אותה הפעולה שעושה ריטלין. הוא מחדד רשתות עצביות במוח ולא נותן לך להתפזר. הוא מרכז אותך".
את ענת, אשתו הראשונה ואם שני ילדיו הגדולים, הכיר דרך חבר. הם התגוררו בקיבוץ גבעת חיים מאוחד שליד חדרה, אך מהר מאוד התעורר בשחר שוב יצר הנדודים. "עברנו לדרום, עבדנו באילת. אני בתחנת דלק וענת במצפה התת־ימי, ואז טסנו יחד לדרום אפריקה לשנה. כשחזרנו לא מצאתי את עצמי, וב־1997 החלטתי לנסוע שוב לשנה, לארה"ב, כדי ללמוד את כל נושא הג'אגלינג. ענת נשארה בארץ. בארה"ב פתאום ראיתי אנשים שעושים ג'אגלינג כתרפיה, ושם נוצר אצלי החיבור הטיפולי לתחום הקרקס".
שחר וענת נישאו ב־2001, והקימו בית ספר לאמנויות הקרקס. ב־2006, אחרי חמש שנות נישואים ושני ילדים, נפרדו. את אינס פגש שנה לאחר מכן. "סיפור ההיכרות שלי עם אינס הוא מטורף לגמרי. בתקופה של הגירושים הוזמנתי להשתתף בתוכנית 'הכרישים', וניסיתי לשווק להם את הרעיון של בית ספר לקרקס. לילה לפני הצילומים נסעתי לישון אצל חבר בתל אביב, ואינס היתה השותפה שלו בדירה. ישבתי איתה, ובמשך שעתיים דיברנו על החזון של בית הספר. כשאחד המשקיעים החליט להמר עלי, וכל ההפקה קפצה עלי, כל מה שעבר לי בראש זה שהרגע פגשתי את אהבת חיי.
"למעשה, מאותו לילה בדירה ועד היום לא נפרדנו. את בית הספר לקרקס הקמנו בסוף ללא עזרת המשקיע, והיום אני מתמקד גם בצד הטיפולי ועובד עם ילדים ובני נוער היפראקטיביים ועם הפרעות למידה שעברו משבר או טראומה בחיים שלהם.
"לא בחרתי במקצוע הזה במודע, אבל כנראה זה מה שהיה צריך לקרות ואני כל יום בהודיה על כך. אין לי ספק שאני מבין מצוין מה זו טראומה ומה זה משבר, ואני מאמין שכולנו מרוויחים מזה. כל השנים טיפלתי בעצמי. גם היום אני מטפל בעצמי, אבל היום יש לי גם את שלושת הילדים שלי ואת אינס, שמחזקים אותי ועוזרים לי".
אתה כועס?
"היום אני לא מוכן להתמקד באנרגיה השלילית של כעס, תסכול ומרמור. אני רוצה להתמקד בהודיה על מה שיש לי. אני יודע שאני עושה כל מה שאני יכול כדי שהילדים שלי לא יחוו טראומות כמו שאני עברתי. גם כשאנחנו עוברים דירות, זה תמיד נעשה לאחר שיחות איתם ובהסכמתם. היו בעבר מקרים שלא עברנו מקום כי הם לא רצו, ואני לא הייתי מוכן לכפות עליהם את המעבר".
"אבל על אובדן הבית"
למרכיב הכפייה, מתברר, יש השפעה רבה מאוד על יצירה של אירוע טראומטי. ד"ר שי חן גל, פסיכולוג קליני, מנהל תחום בריאות הנפש בחברת "עמל ומעבר" ומי שעסק רבות בהשפעת הפינוי על ילדים, מדגיש: "במהלך פינוי מתרחשים שני תהליכים מרכזיים על ציר הזמן. הציר הראשון הוא ציר הטראומה, ציר של ימים וחודשים אחרי האירוע שנובע מחוויית הכפייה של הפינוי, גם אם הוא עובר ללא אלימות. תחושות של דופק מהיר, הפרעות אכילה, קושי ללמוד והפרעות בשינה נחשבות לתגובות נורמליות לאירוע לא נורמלי שהתרחש.
"ההתמודדות עם האירוע הטראומטי אמורה להסתיים בתוך כמה חודשים. מעבר לזה, כבר מתפתחת פוסט־טראומה. הציר השני הוא ציר של אבל, הוא לא נמדד בימים או בשבועות ויכול להימשך אפילו שנים רבות מאוד".
על מה תחושת האבל שהם חווים?
"האבל הוא על אובדן הבית ועל כל החיים שהיו להם. על החברים שהתנתקו, ועל אובדן הקהילה ותחושת השייכות. לאחר תחושת האבל אמור להתקיים שלב ההצפה הרגשית, שבו המפונה חש רגשות כעס וחוסר אונים. אחריו יתחיל שלב של עיבוד חוויית הטראומה, שבסופו אמורות להגיע השלמה ופרידה. תהליך זה יכול להימשך שנים רבות".
יש דרך למנוע את הטראומה, או לצמצם את הממדים שלה?
"עם הכנה נכונה ואיתור מוקדם של הילדים שעשויים לחוות אירוע טראומטי קשה, ניתן בהחלט לצמצם את הנזק. כשחקרנו את פינוי ימית, גילינו שילדים שהשתתפו במאבק ולא היו פסיביים התמודדו בצורה טובה יותר. אלה שלא לקחו חלק ולא נתנו ביטוי לרגשות שלהם בעקבות הפינוי הכפוי, לא סגרו את המעגל כמו שצריך. ראינו גם שבמשפחות שבהן היחסים לא היו כל כך טובים או שהיו גירושים, הילדים הפגינו יותר מצוקה. ילדים שאפשרו להם להתאבל ולהפגין רגשות, הצליחו יותר להתמודד עם הטראומה".
האם למעבר יחד עם הקהילה יש השפעה על ההתמודדות?
"חד־משמעית כן. אם הילדים יודעים לאן הם עוברים, ואם המנהיגות הקהילתית נשמרת וכולם או רובם עוברים יחד, הדבר בהחלט עשוי להפחית את המצוקה הנפשית. זה נכון גם לגבי משפחות שבהן ההורים הצליחו למצוא מקום עבודה חלופי, ובכל בוקר היו יוצאים לעבודה. חשוב להבין שכלל בסיסי של ילדים במצבי לחץ הוא החוסן של ההורים. אם ההורים חזקים גם הילד יחווה חוזק, ואם ההורים מתמוטטים, זה ישפיע באופן ישיר על הילדים".
פרופ' אמריטה שפרה שגיא, ראשת מרכז מרטין ספרינגר לחקר סכסוכים באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, חקרה את השפעת הפינוי על ילדי ימית כחלק מעבודת התזה שלה בתואר שני. במסגרת המחקר היא נפגשה עם בני נוער בכיתות ט'-י"ב מיישובי פתחת רפיח בסמוך לפינוי ואחריו, וגם עם חבריהם שלא התגוררו באזור.
ממצאי המחקר שלה הראו רמות כעס וחרדה גבוהות מאוד גם אצל הילדים שעמדו בפני פינוי, וגם אצל הילדים שלמדו איתם בכיתה והזדהו עם המצוקה שלהם. "למעשה, כולם הרגישו חלק מהקהילה והגיבו כפי שציפו מהם", היא מסבירה. "דבר מעניין שראיתי במחקר, בניגוד למה שד"ר חן גל אמר, הוא שבאופן שנוגד כל היגיון - דווקא הילדים שידעו לאן הם הולכים אחרי הפינוי חוו חרדה גדולה יותר. ההסבר לכך הוא בתחושת הבוגדנות. הילדים שההורים שלהם לקחו את כספי הפיצויים וסידרו לעצמם מקום מגורים, הרגישו כאילו הם בוגדים בקהילה.
"אין ספק שמדובר בנקודת משבר בחיים של אותם נערות ונערים. חלקם הצליחו להמשיך, ועבור אחרים המעבר נשאר כחוויה פוסט־טראומטית שהם סוחבים איתם עד היום".
"חוסר ודאות"
הטראומה שחווה גונן שדה הביאה אותו לנסות לשחזר את החיים שהכיר בימית, ובכך לעשות תיקון למשבר הגדול שעבר כשהיה רק בן 12. בדיוק כמו הוריו, הוא בוחר לעבוד את האדמה ולהמשיך את המשק החקלאי שהקימו הוריו בעין הבשור לאחר הפינוי.
"לפני שהפכתי לחקלאי הסתובבתי בעולם, ובין השאר הקמתי גן אירועים בבאר שבע. אבל בסוף, החקלאות בחרה בי. חקלאות עושים עם הרבה נשמה. כשאבא שלי שאל אותי למה אני צריך להיות חקלאי, הרי זאת עבודה סיזיפית, עניתי לו שזה מה שלמדתי ממנו".
שדה (51) נולד בבאר שבע. בנם האמצעי של גדעון ויוכי, זוג מורים שהיו חלוצים בכל נים בנפשם, ואח לגלעד (53) ולליאב (46). הוא אב לשלושה ילדים מנישואיו הראשונים, וכיום נמצא בזוגיות עם חדווה, שממנה נולד בנו בן ה־3.
כשהיה בן שנתיים החליטו הוריו לעבור למושב נתיב העשרה שבפתחת רפיח, כ־15 דקות נסיעה ממעבר כרם שלום. "המעבר של ההורים שלי היה אידיאולוגי. הם מאוד רצו לעסוק בחקלאות, והתאכזבו מאופן ההתנהלות של משרד החינוך מבחינת הגישה החינוכית, כך שהמעבר הגיע מבחינתם בדיוק בזמן.
"בנתיב העשרה הם הקימו משק חקלאי ממש מאפס. היו לנו מטעים של אפרסקים, כרם ענבים, שטח שלם עם פרחי גיבסנית ומטעי מנגו. כילד עבדתי לא מעט במטעים האלו ועזרתי לאבא שלי. עד היום אני זוכר את הטעם של האפרסק הראשון או המנגו הראשון שאכלתי".
את החיים בנתיב העשרה הוא זוכר כגן עדן עלי אדמות. "אין דרך לתאר את כמות החול והדיונות שהיו שם. עבור ילד זה ארגז חול אחד גדול שלא רוצים לצאת ממנו. אני זוכר איך בכל פעם כבשו עוד דיונה ויישרו אותה לטובת חקלאות. גרנו מרחק 15 דקות נסיעה מהים, והיינו מבלים שם המון. גם החיים לצד הבדואים זכורים לי כחוויה נעימה. היינו נוסעים לחושות שלהם די הרבה. בחוץ הסתובבו תרנגולות".
מה אתה זוכר מהפינוי?
"תחושת חוסר ודאות והלם שהיכו בכולם. בזיכרון שלי זה התחיל מהביקור של סאדאת בישראל, בשנת 1977. אני זוכר שראינו אותו בטלוויזיה בשחור־לבן, ועוד לא הבנתי שהמשוואה היא פינוי תמורת שלום. לאט־לאט התחילו לדבר על כך שנצטרך לעבור לגור במקום אחר".
כשהיה בן 6 נולדה אחותו הקטנה, ליאב שדה בק, כיום מנהלת תחום בקרת ניהול ההון האנושי בנציבות שירות המדינה, ובעברה רכזת תחום חברתי במינהלת תנופה לטיפול במפוני גוש קטיף. היא נשואה ואמא לשניים, ומתגוררת גם כן במושב עין הבשור.
בזמן הפינוי היתה ליאב בכיתה א', והיא זוכרת את המראות של המושב שהולך ומתרוקן, את תחושת הלחץ והחרדה. "הכפייה שיחקה תפקיד מרכזי בתפיסה של רבים מאיתנו" היא מספרת, "והמאבק של המבוגרים בניסיונות מניעת הנסיגה עבר גם אלינו. אמא שלנו היתה דוברת התנועה למניעת הנסיגה, כך שהקולות נגד הנסיגה היו מאוד חזקים".
ביום הפינוי וההרס של ביתם, בחרו הוריהם שלא לחשוף אותם למראות והשאירו אותם במושב עין הבשור, שאליו עברו יומיים לפני הפינוי הסופי.
"גם אחרי 40 שנה אני לא יכול לשחרר את המבט של ההורים שלי ביום שהרסו לנו את הבית", קולו של גונן נחנק מדמעות. "הם נראו כאילו הם חזרו מהלוויה כואבת במיוחד. ראו עליהם לא רק את העצב התהומי שהם הרגישו, אלא גם את העלבון. מאנשים חלוצים עם תחושת שליחות, הפכו אותם לאנשים נצלנים שסוחטים כספים מהמדינה. באותו הרגע נדרתי נדר שאם תהיה לי אפשרות, אחזור לסיני ואבנה מחדש את כל מה שלקחו להם".
ליאב: "גם בלי המראות, המעבר לא היה קל. עין הבשור היה בראשית הבנייה שלו. מבית ענקי של שתי קומות עברנו לקרוואן בלי חשמל, עם מלא נחשים ועקרבים מסביב. אני זוכרת איך היינו מפעילים את הגנרטור כדי לראות חדשות. הצפיפות היתה גדולה והתחושה היתה של סיר לחץ. הרגשתי את תחושת העלבון של ההורים. היום אני יודעת להגיד שהיא נבעה מפגיעה ישירה בסולם הערכים שלהם. קראו אותם לדגל והם התייצבו, וכשהגיע השלום השליכו אותם. 'הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת', זאת היתה הפגיעה הקשה".
את מרגישה שהפינוי הפך אותך למי שאת היום?
"אני מאמינה שכן. בחרתי במקצוע של טיפול ונתינה. בלימודי התואר השני שלי במדעי ההתנהגות חזרתי אל חברי הקהילה שלי כדי לבדוק איך הם תפסו את התהליך. זה הוליד תוכנית עבודה לקראת הפינוי הבא, ובגוש קטיף קראו לי ליישם את התוכנית. המסקנות שלי זכו להקשבה. הגענו עם מעטפת שלמה של תמיכה רגשית והכוונה, מה שלא היה בסיני.
"אני יודעת מה חושבים המפונים, אני יודעת מה המחיר שהם שילמו, למרות המעטפת. בסופו של דבר, בכל מקום שבו יש התיישבות מתוך אידיאולוגיה - פינוי בכפייה יגרום לפצע שלא ניתן יהיה למנוע. אפשר לעטוף אותו, להכיל אותו, להסביר אותו, אבל לא ניתן למנוע אותו ולא את הטראומה שנוצרת בעקבותיו, ולכן חשוב מאוד ללמוד מן העבר. במדינה שלנו אין שום הבטחה שפינוי כזה לא יתרחש פעם נוספת".
Michali100@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו