חפש באנטרקטיקה

אני יורד מהספינה ומתקדם לעבר מושבה ענקית של פינגווינים מהמין המלכותי, עם החזה הצהוב־כתום. הולך ביניהם אחוז התרגשות, מסתכל להם בלבן של העיניים, ולא מפסיק לצלם. יש כאן אולי מיליון.

ואז, תוך כדי צילום נלהב, אני מחליק עם התיק והמצלמות, ונוחת על לשלשת פינגווינים. המכנסיים שלי נצבעים באדום ורדרד, גם הניחוח לא מלהיב, אבל זה לא מה שיפריע לי להמשיך לתעד את אחד המחזות המרהיבים שיש לעולם להציע. אז מה אם האנשים סביבי יעדיפו היום לשמור ממני מרחק. 

המסע שלי לאנטארקטיקה התחיל בבוקר אחד לפני כמה חודשים, כשגיליתי שיש יבשת אחת שעוד לא הגעתי אליה. היבשת השביעית. הגילוי הזה, ביחד עם שתי תובנות ותיקות יותר - שחיים רק פעם אחת, ושהחיים קצרים - גרמו לי לצלצל לחבר שמתמחה בתכנון טיולים אקזוטיים. בניגוד לכל מקום אחר בעולם, אנטארקטיקה היא לא מקום שאפשר להגיע אליו באופן עצמאי.

הדרך כוללת טיסות שנמשכות במצטבר 23 שעות, ועוברת דרך מדריד, בואנוס איירס עד אֹושוּאָיה שבדרום ארגנטינה, העיר הדרומית ביותר בעולם. משם יוצאים באוניית טיולים לשיט של 19 יום, במסלול של 6,200 קילומטר - תחילה לאורך תעלת ביגל, שמפרידה בין ארגנטינה לצ'ילה, ואז מזרחה, לעבר איי פוקלנד וג'ורג'יה הדרומית, דרומה לאנטארקטיקה, ומאנטארקטיקה חוזרים לנקודה שממנה הפלגנו באושואיה. 

*  *  *

מראה האוקיינוס האינסופי, כשלהקת אלבטרוסים מלווים במעופם את מסלול השיט, כל כך ממכר, עד שהקור מפסיק להטריד. אנחנו שטים בתעלת ביגל לעבר איי פוקלנד, מושבה בריטית שהתפרסמה בגלל המלחמה בין בריטניה לארגנטינה במאי 1982. החונטה הארגנטינאית השתלטה לזמן קצר על האי, שהיה תחת שלטון בריטי, ואז שלחו הבריטים כוחות צבא שהשתלטו על האי בכוח. במשאל עם שנערך כאן בשנת 2013 הצביעו 99.8 אחוזים מתוך 1,518 התושבים בעד שלטון בריטי.

תושבי פוקלנד הם בעיקר בעלי חוות שמתפרנסים מגידול בקר וכבשים, וחיים בבדידות עצומה, או בעיר הבירה סטנלי. על האי מושבות של אלפי אלבטרוסים המקננים על החוף ומגדלים את גוזליהם, והפינגווינים שמקדמים את פנינו רק מבשרים על מה שמחכה לנו בהמשך הדרך.

הרוח הארקטית מצניחה את הטמפרטורה. מטייל מתמודד עם הקור // צילומים: משה שי

היעד הבא הוא האי ג'ורג'יה הדרומית, שאליו מגיעים בתום יומיים נוספים של שיט. למעשה, מדובר באי הגדול בקבוצת איים שנושאת את אותו השם. היישוב הגדול באי, הנחשב ל"עיר הבירה", הוא גריטוויקן, ומתגוררים בו שישה תושבים בלבד. יש כאן חנות אחת, דואר, כנסייה, מוזיאון ומפעל ענק חלוד ונטוש, שבו עיבדו פעם בשר לווייתנים.

המספרים מדברים על יותר ממיליון לווייתנים שנשחטו במקום במשך עשרות שנים. הציד הופסק בשנות ה־60, אבל לא מתוך מחשבה על בעלי החיים או ממניעים אקולוגיים, אלא מפני שכמעט לא נותרו לווייתנים בסביבה. בסיור באי עדיין ניתן למצוא על החוף עצמות וגולגולות של היונקים הענקיים.

*  *  *

אחת התחנות שהוקמו באי, במפרץ סטרומְנֶס, שימשה את ציידי הלווייתנים בתחילת המאה הקודמת. מכאן יצא בדצמבר 1914 מגלה הארצות הבריטי, סר ארנסט שקלטון, בראש משלחת חקר לאנטארקטיקה, בספינה "אנדיורנס". כעבור כחודש וחצי נתקעה הספינה בין קרחונים, שסגרו עליה לאיטם.

הספינה היתה לכודה בקרח במשך חודשים, עד שבנובמבר 1915 יצאו ממנה שקלטון ואנשיו בשלוש סירות הצלה, עם אספקה שהצליחו לחלץ. לאחר מכן התרסקה הספינה וטבעה. 28 אנשי המשלחת הצליחו להגיע לאי הפיל, ומשם יצאו שקלטון וחמישה מאנשיו לאיי ג'ורג'יה הדרומית כדי להזעיק עזרה. בתום מסע הרואי של כמה חודשים, הצליחו להגיע ליעדם. 22 הנותרים חולצו באוגוסט 1916 על ידי ספינה צ'יליאנית.

ב־1921 יצא שקלטון למסע מחקר אחרון לאנטארקטיקה, שממנו לא שב. הוא מת מדום לב בינואר 1922, בגיל 47. לבקשת אשתו נקבר בגריטוויקן, וקברו הפך למוקד עלייה לרגל לכל מי שפוקדים את האי.

גם קבוצת המטיילים שאיתה הגעתי לעיר מקיימת טקס לזכרו. איש צוות של הספינה אומר כמה מילים על שקלטון, ולכוסות נמזג וויסקי משובח ויקר במיוחד. אנחנו לוגמים מחצית הכוס, ואת המחצית השנייה שופכים על הקבר, כמיטב המסורת המקומית.

פיל ים. זכר בוגר עשוי להגיע למשקל ארבע טונות 

אחרי ארבעה ימים בין המפרצים של איי ג'ורג'יה הדרומית יוצאים לעבר אנטארקטיקה. חוצים את קו הרוחב 66 דרום, הקו של החוג הארקטי, שדרומה ממנו כבר לא גדלים צמחים, ולפחות פעם אחת בשנה השמש לא זורחת, ופעם אחת בשנה השמש לא שוקעת.

בניגוד לקוטב הצפוני, שהוא ים מוקף יבשות, הקוטב הדרומי הוא יבשת מוקפת ים. בשעה 6 בבוקר, המראה מהסיפון מרהיב: קרחוני ענק, שהתנתקו מהיבשת ופוסלו ביד הטבע, שטים במים שצבעם כחול כהה, על רקע של שלג רך שצונח מהשמיים לאיטו.

הקרחונים לידנו הם שמאיצים בשנים האחרונות את עליית המפלס של מי הים בעולם. בשונה מקרחון שנוצר מקיפאון של מי ים, שהפשרתו לא תגרום לעלייה במפלס הים - קרחוני יבשה, כמו באנטארקטיקה, עלולים להעלות את המפלס בעשרות מטרים ולגרום להיעלמות של אזורים נרחבים בעולם.

קשה מאוד לאמוד את אורכם ורוחבם של הקרחונים, כי אין שום דבר בסביבה שייתן קנה מידה. על פי מכשירי המדידה שעל הספינה, אורכו של הקרחון העצום שמולנו הוא חמישה קילומטרים, וגובהו כ־100 מטר מעל פני המים. אם היו שולפים אותו מהים ומניחים אותו על הקרקע, הוא היה בגובה של כקילומטר.

על הקרחונים השבורים ניתן לראות את שכבות ההיסטוריה של העולם. קרחון בצבע טורקיז הוא קרחון הדוק מאוד, ששוכב כאן מיליוני שנים. שכבה בצבע חום, אדום או שחור מעידה על אפר וולקני, שנדבק לקרחון בעת התפרצות געשית במשך שנים רבות.

אנטארקטיקה היא היבשת הכי גבוהה והכי קרה בעולם. במרכזה נמדדו בעבר טמפרטורות של מינוס 89.2 מעלות, אבל הטמפרטורה הנמוכה ביותר נמדדה מהחלל, ועמדה על 92.3 מעלות מתחת לאפס.

החוף הוא מקום המפלט שלהם. מושבה של פינגווינים מלכותיים באי ג'ורג'יה הדרומית

חודשי הקיץ הם נובמבר עד פברואר, ובהם נעות הטמפרטורות בין פלוס 4 למינוס 10 בלבד, אם כי הן משתנות במהירות רבה, ולעיתים בקיצוניות - משב רוח אחד יכול להצניח אותן מייד. כמות המשקעים דומה לזו שבמדבר סהרה, דבר ההופך את המקום לסוג של מדבר קפוא.

אין כאן שדות תעופה, אין כבישים ואין בתי מלון. כשמגיעים, אף אחד לא יחתים לכם את הדרכון. אנטארקטיקה שייכת לכולם, ולא שייכת לאף אחד. אף על פי שמעולם לא התגוררה בה אוכלוסייה ילידת המקום - מדינות כמו צ'ילה, ארגנטינה, אוסטרליה וניו זילנד טוענות לבעלות חלקית עליה. היבשת עשירה באורניום, בזהב, בפחם ובנפט.

בדצמבר 1959 חתמו 46 מדינות על אמנה, שבה התחייבו שהמקום יישאר שמורה מדעית, עם חופש מחקר ואיסור על פעילות צבאית, על חציבה ועל הוצאת משאבים טבעיים שיתגלו. לכאורה, כל תחנות המחקר שפועלות שם היום עוסקות במחקר אקולוגי, אבל ברור לחלוטין שכל המדינות מחכות ליום שבו יופר ההסכם, ואז יוכלו לשים את ידיהן על המשאבים הללו.

אין כאן מינים רבים של בעלי חיים. לווייתן גדול־הסנפיר

באחד מימי השיט עצרנו ליד תחנת מחקר ארגנטינאית. התחנה מאכלסת 18 חוקרים, מהם ארבע נשים, ששוהים במקום במשך שנה. המבנים צבועים כולם בצבעי אדום־כתום, כדי לבלוט על משטחי הקרח הלבן. נוסף על מבני המגורים, יש מבנה המשמש כספרייה, אחד כמועדון לשעות הפנאי, אחד כחנות ואחד כמרפאה.

אין מעברים מוסדרים בין המבנים, כך שבמקרה של סופת שלגים, אי אפשר לעבור ממבנה למבנה במשך ימים שלמים. בגלל תנאי מזג האוויר הקשים במהלך החורף, שלא מאפשרים יציאה מהיבשת, משלחות המחקר מביאות איתן אספקה לשנה שלמה, ולעיתים יותר, לכל צרה שלא תבוא. יש להן חשמל, מים חמים, אוכל, וכל מה שדרוש כדי להתקיים. ראיתי שם הרבה מאוד חביות של סולר וכמה גנרטורים, ובניגוד להתחייבות באמנה, ראיתי גם חיילים.

אף על פי שמדובר ב־18 איש, השהות בתחנת המחקר כרוכה בבידוד מן העולם וגם בבדידות גדולה. אחד הדברים המפתיעים, שלא ציפיתי למצוא במקום כזה, הוא מקרר. מצד שני, יש בזה הרבה היגיון: הרי אי אפשר לשמור יוגורט בטמפרטורה של מינוס 40.

*  *  *

אנטארקטיקה נחשבת לשמורת הטבע הגדולה ביותר בעולם. בניגוד לקוטב הצפוני, כאן אין הרבה מינים של בעלי חיים, אבל מכל מין יש כמויות עצומות של פרטים. אין דובי קוטב לבנים, אבל יש מיליוני פינגווינים, שחיים רק בחצי הכדור הדרומי.

ראיתי סרטי טבע רבים על אנטארקטיקה. סרטים שצולמו ונערכו היטב, עם קריינות מקצועית ומדויקת. אבל שום דבר לא משתווה בעוצמתו לעמידה על הקרח בקור מקפיא עצמות, מול נוף בראשיתי, מטר אחד מפינגווין נינוח.

זה עוף מוזר שלא יודע לעוף, גם בהליכה הוא לא משהו, אבל הוא שחיין נפלא. עד עכשיו אני לא יודע לומר אם זה עוף שהפך לדג, או דג שהפך לעוף. בעולם יש, על פי ההערכות, כ־30 מיליון פינגווינים מ־17 סוגים; רק ארבעה סוגים נמצאים כאן, ובהם הפינגווין המלכותי, שמגיע לגובה של עד מטר ומתהדר בחזה צהוב־כתום.

מרתק לראות את הפינגווינים הזכרים יורדים לים להביא אוכל לצאצאים שלהם, ובשובם לחוף, יודעים למצוא אותם בין מיליון הפינגווינים, ללא שום בעיה - אף על פי שכולם נראים בדיוק אותו הדבר. ההסבר התגלה במחקרים שנעשו בעבר, ולפיהם יש הבדל בקול שמשמיע כל פינגווין. 

פינגווינים מלכותיים. לא חוששים מבני אדם

הפינגווינים לא חוששים מבני אדם, כי אינם מתמודדים עם טורפים יבשתיים. ועדיין, אחד הכללים הלא כתובים הוא שאסור לעמוד בינם לבין המים, כי זה מלחיץ אותם. החוף הוא מקום המפלט שלהם מפני כלב הים הנמרי, שטורף אותם בתוך המים.

האויב של כלבי הים הוא הלווייתן מסוג קטלן (אֹורְקָה), הטורף הכי גדול בים, שאוכל גם את הכריש האימתני עמלץ לבן. האורקות הם אינטליגנטיים במיוחד ומסתובבים בלהקות, כשכל להקה מדברת בשפה שונה וצדה בצורה שונה. יש ביניהם כאלה שצדים גם על החוף: עולים עם חצי גוף ליבשה וטורפים את כל מה שנמצא בטווח שלהם. מהצד זה יכול להיראות כמו ניסיון התאבדות כושל.

אחת השיטות של האורקות לצוד כלבי ים היא להגיע מולם בלהקה, לצלול ממש לפני הקרחון, וכך ליצור גל שהופך את כלב הים אל המים. מרגע שהוא נופל למים, כבר אין לו שום סיכוי לשרוד.

תחנת מחקר ארגנטינאית באנטארקטיקה. 18 איש שוהים כאן במשך שנה

באחת הפעמים, כשירדנו לסירות הזודיאק, צללה מתחתינו להקה של לווייתנים כאלה. ידעתי שנפנוף קל בסנפיר יספיק להם כדי להעיף את סירת הגומי הקטנה לגובה בלי מאמץ, אבל האורקות אינם טורפים בני אדם.

ויש באנטארקטיקה גם דובי ים, אריות ים ופילי ים. פיל ים הוא בעל חיים ענקי עם פרצוף שמזכיר חדק של פיל, ומשם נגזר שמו. הזכר עשוי להגיע למשקל של עד ארבע טונות, הנקבה שוקלת כשליש ממשקל הזכר. גור של פיל ים נולד במשקל 50 ק"ג, אבל בתוך כמה חודשים כבר מגיע למאות קילוגרמים. 

רוב השנה הם בים, אבל בתקופת הרבייה הם שורצים על החוף במספרים גדולים כמו גושי שומן ענקיים או כמו סלעים, והם די אדישים. למרות גודלם הם מתקדמים בזחילה כמו תולעת, בקצב מהיר, וכשחוקרים הצמידו להם מכשיר שמודד עומק, גילו שהם צוללים עד לעומק של 1,700 מטר כדי לאכול בשקט, ולמנוע מהאורקות לצוד אותם.

אריה ים שואג. מגיב בתוקפנות לקרבה אנושית

באחד החופים, רגע לפני החזרה לספינה, אני שומע פתאום שאגה רמה שהשמיע ראש הלהקה, שהוא גם הגדול ביותר בשכונה. אני מפנה את הראש לכיוונו ורואה אותו דוהר בזחילה לעבר זוג פילי ים, שמתנים אהבים על החוף לעיני כולם.

פיל הים המבוהל, שנתפס במערומיו, בורח מייד למים. אחד אחר נבהל גם הוא ונמלט ברברס, בלי להסתכל לאחור, כשהוא מבהיל חבורת פינגווינים שלובי ידיים, שהיו בשיחת רכילות של אחר הצהריים על החוף. למזלם, הם מצליחים לברוח בשנייה האחרונה.

סצנת הקנאה מסתיימת בעוד שאגה של ראש הלהקה, שאם הצלחתי להבין אותה, אומרת משהו כמו "חכה חכה, יא פושטק, אתה עוד תראה מה אעשה לך כשתחזור לחוף".

*  *  *

השהייה באנטארקטיקה מתקצרת בחצי יום, בעקבות התרעות על סופה שאמורה לפקוד את האזור. אנחנו ממהרים להפליג בחזרה אל עבר אושואיה.

הדרך הארוכה הביתה מתחילה, וכל יום של שיט מרחיק אותנו עוד קצת מהיבשת הנפלאה הזאת. ענני שכבות מהפנטים, שנראים כמו ציור קוסמי, מלווים אותנו, ביחד עם להקת לווייתנים ולהקת אלבטרוסים, שדואה על זרמי הרוחות הארקטיות.

הייתי בכל היבשות, ראיתי מראות רבים של "פעם בחיים", ומבחינתי זו היבשת השביעית והאחרונה שלי. בדרך הדהד בראשי המשפט שכתב נתן אלתרמן בהקשר אחר לגמרי, אבל נכון גם כאן: "ישנן יפות ממנה, אך אין יפה כמוה".

mosheshai5@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו