לוכדי המחבלים: לוחמי הימ"מ נחשפים

בסיס הימ"מ במרכז הארץ היה די שומם בימים האחרונים. את השבוע הזה פתחו לוחמי היחידה המשטרתית המיוחדת בהתרוממות רוח, בעקבות לכידתו של מונתסר שלבי, המחבל שרצח ביריות את תלמיד הישיבה יהודה גואטה ופצע את שני חבריו. אבל אז באו האירועים בירושלים וההתלקחות ברחבי הארץ, והם הוקפצו למרדף אחר פעילי טרור, שמנצלים את המצב הנפיץ כדי להפוך אותו לצונאמי של פיגועים.

שלבי ידע שזמנו קצוב. הוא הוא הסתתר בחווה חקלאית בכפר עקרבה שליד שכם, משם נמלט לכפר סילואד ליד רמאללה. גם אחרי שבנו ואשתו נעצרו על ידי הימ"מ, הוא המשיך להתחבא. ב־6 במאי בחצות, שלושה ימים לאחר הפיגוע, הגיעו הלוחמים למקום המסתור שלו, בעקבות מידע שהגיע מהשב"כ. הם הקיפו את המבנה וקראו לשלבי ברמקול. המחבל לא ניסה להתנגד: הוא יצא מהמחבוא רועד, בידיים מורמות.

בניגוד לשלבי, הרוצח של אסתר הורגן לא ציפה שייתפס. ב־24 בדצמבר, ארבעה ימים לאחר הרצח ביער ריחן שבצפון השומרון, בשעת ערב מוקדמת, ישב מחמוד כבהא בשלווה בסלון ביתו בכפר טורא אל־ערבייה שבנחל עירון, ממערב לג'נין. שלושת ילדיו הקטנים שיחקו לידו, ואשתו החלה להכין ארוחת ערב במטבח. הם לא שיערו שעל גרם המדרגות המוביל לבית מטפסים בדממה לוחמי הימ"מ, פניהם עטופות ברעלות כהות ובידיהם רובים עם משתיקי קול.

רס"מ ש', הראשון בטור, החזיק בידו מגן ירי גדול. "הדלת היתה פתוחה", הוא משחזר, "פתאום ראיתי ראש של ילד מבצבץ מבעדה. במקרה כזה ההוראות אומרות להימנע מקרב יריות. נכנסנו לבית וראינו את המחבל עומד במרכז הסלון ומצמיד לגופו שניים מילדיו, כמעין מגן אנושי.

"אשתו עמדה לא רחוק מאיתנו, צרחה מבהלה והחזיקה בידיה סיר עם מים רותחים. חששתי שהיא תעיף עלינו את המים, אז דחפתי אותה הצידה עם המגן. היא הניחה את הסיר על השיש".

"אחד הלוחמים פנה למחבל בערבית והורה לו לשכב על הקרקע. כבהא סירב. "רק אחרי שלוחם תפס אותו בחוזקה בכתף, הוא נבהל ונשכב על הרצפה במהירות", מספר פקד י', שפיקד על צוות החוד, "הילדים הועברו לאמם, ואנחנו סרקנו את כל החדרים, לוודא שלא מתחבא שם סייען ושאין שם נשק. אחר כך כיסינו לו את העיניים ולקחנו אותו. מרגע שהתחלנו את הפעולה ועד שיצאנו עברו ארבע דקות".

בימ"מ מתגאים שזמן הלכידה של כבהא היה המהיר ביותר ביחידה זה שנים. בניגוד למשימות אחרות, הפעם לא נאלצו הלוחמים להתמודד עם הפרות סדר קשות, כמו במעצר המחבל שרצח את אוֹרי אנסבכר לפני כשנתיים, וגם לא נכנסו לקרב מסכן חיים, כמו בחיסול המחבל מצומת אריאל. עכשיו הם חושפים, לראשונה, כיצד נלכדו המחבלים שהיו אחראים לכמה מהפיגועים הקשים בשנים האחרונות.

הדרך המובילה לבסיס הימ"מ שבמרכז הארץ משופעת בשדות ירוקים ובעצים צפופים. המתחם מבודד, ולאורך הגדרות הגבוהות מותקנות מצלמות אבטחה רבות. כשהשער החשמלי נפתח, מתגלים משרדים הבנויים מאבן ירושלמית בהירה. ליד הכניסה חונים ג'יפים ממוגנים מסוג קרקל, ולידם רכבי שטח אזרחיים שונים, מכוניות מסחריות וסוואנות עם סולמות פריצה.

הרחק מעבר למשרדים ממוקמים המטווחים, ולידם קיר טיפוס גבוה ושני שקי איגרוף גדולים. אחריהם, מכוּלות המדמות לחימה בשטח בנוי. בקצה הבסיס מתנשא מבנה חום, שעליו נכתב בגדול "מגדל הקופים" - מתקן אימונים בגובה 20 מטרים, המשמש את ה"קופים", הצוותים המתמחים בטיפוס, בגלישת חבלים ובסנפלינג. אלה מפתיעים מבוקשים בבתיהם תוך טיפוס או השתלשלות למרפסת או לחלונות.

בצד אחר של המתחם, ליד עצי איקליפטוס גבוהים, נמצא מתקן נינג'ה עצום, זהה לזה שמופיע ב"נינג'ה ישראל", רק בלי בריכת המים מתחת. זהו מגרש המשחקים של הלוחמים, שאליו הם באים בשעות הפנאי. רובם מספרים שצלחו את המכשולים כבר בניסיון הראשון.

אף שהימ"מ נחשבת למעשה לזרוע המבצעית של השב"כ, היא שייכת למשטרת ישראל וכפופה למג"ב. היחידה הוקמה לפני 47 שנים והוגדרה כיחידת השתלטות, שנועדה לטפל באירועי מיקוח ותפיסת בני ערובה. במהלך השנים, בגלל המצב הביטחוני, מתמקדת הפעילות באירועים על רקע לאומני ומעט במישור הפלילי. שמה יצא בעולם כאחת היחידות המקצועיות, המנוסות והטובות ביותר ללוחמה בטרור.

ביחידה כמה פלגות. שתיים מהן, א' וב', עושות שבועיים אימונים ושבועיים כוננות, לסירוגין. בכל פלגה ארבעה צוותים: צוות חוד, שעומד בראש הכוח וכולל כלבּנים; צוות פריצה, המתמחה בפתיחת דלתות ובאמצעי חבלה; צוות ממוכן, ובו נהגים מיומנים במגוון כלי רכב משודרגים; וצוות קופים. שלוש פלגות נוספות, הנותנות סיוע תמידי, הן פלגת הצלפים; פלגה שלוחמיה מפעילים אמצעים טכנולוגיים מיוחדים, ובה גם כוח מסתערבים; ופלגת ההדרכה וההכשרה.

בשיחה שלנו משתתפים כמה מהלוחמים ומפקדיהם:

סנ"צ א' (45), מפקד פלגה, שמשרת ביחידה 21 שנים, נשוי למי שהיתה קצינת המודיעין של הימ"מ ואב לשתי בנות;

רפ"ק ר' (42), מפקד פלגת הצלפים, שמשרת ביחידה 13 שנים, גרוש ללא ילדים;

פקד ס' (32), מפקד צוות פריצה, שמשרת ביחידה תשע שנים, נשוי ואב לתינוקת;

פקד י' (33), מפקד צוות החוד באחת הפלגות, שמשרת ביחידה חמש שנים, קיבוצניק, נשוי ואב לשני בנים קטנים;

פקד נ' (32), מפקד הצוות הממוכן, שמשרת ביחידה שבע שנים;

רס"מ ל' (32), סגנו של נ', שמשרת ביחידה שש שנים וחצי, נשוי ואב לילד;

מפקח מ' (30), סגן מפקד צוות קופים, שמשרת ביחידה שמונה שנים, נמצא בזוגיות;

רס"מ ד' (33), לוחם בצוות הממוכן, שמשרת ביחידה שמונה שנים, נשוי, ללא ילדים;

רס"מ ש' (33), לוחם בצוות החוד, שהגיע לימ"מ לפני שנתיים וחצי לאחר שנים רבות ביחידת העיקוב של המשטרה, נשוי ואב לשלושה.

רוב לוחמי הימ"מ הם בוגרי סיירות ויחידות מסתערבים של צה"ל. המשימות החשאיות, הפעילות האינטנסיבית והעובדה שהם נמצאים יחד יותר מאשר עם משפחותיהם מעמעמות את הבדלי הדרגות. גם כך הן אינן מעטרות את המדים: לכל אחד יש מספר תפור לשרוול החולצה, ולפיו הם מכנים זה את זה בעת משימה. כשהם על אזרחי, הם פונים לחבריהם ולמפקדים בשם המשפחה.

ב־20 בדצמבר 2020, בשעות הצהריים, יצאה אסתר הורגן (52) מהיישוב טל מנשה שבשומרון לריצה ביער ריחן הסמוך. כשלא חזרה לביתה כעבור כמה שעות, דיווחה המשפחה על היעדרה למשטרה. החיפושים נמשכו יותר מיממה, עד שגופתה של הורגן נמצאה ביער, כשגולגולתה מנותצת.

שש שעות אחר כך הוקפצו הלוחמים מאחת הפלגות ביחידה על ידי מפקדם, א'. "האינדיקציה הראשונית מהשב"כ הצביעה על חשוד ספציפי, שמסתתר באום אל־פחם", הוא מספר, "קיבלנו את התמונה שלו. יצאתי עם לוחמים וצלפים לנקודת הכינוס בוואדי ערה, רובנו בבגדים אזרחיים ובמכוניות סמויות, וכמה לוחמים במדים.

"בצהריים נכנסנו לעיר. נסענו לכיוון הבית שלו, ואז הוא פתאום הופיע מולנו בג'יפ שברולט. התחלנו לעקוב אחריו וחיפשנו מקום מתאים לעצור אותו. פתאום הוא פנה לכיוון יער ריחן. מאחר שהיינו על אזרחי, הוא לא חשד בנו, אלא עצר בצד וסימן לנו לעקוף. יצאנו אליו עם נשקים שלופים. הוא היה המום ולא התנגד.

"בזמן שהלוחמים אזקו אותו, ראיתי ממול חיילים שבאו לאסוף ראיות נוספות ממקום הרצח. על הקרקע היתה אבן גדולה עם דם. שיערנו שהרוצח חזר לזירה, אבל לא ידענו למה. אחרי חקירת שב"כ התברר שזה היה מישהו שרק בא לשתות אלכוהול בחשאי".

יומיים אחר כך, ביום שלישי, בעת שהלוחמים שהו ברמאללה במבצע אחר, הודיע השב"כ כי עלה על זהותו של החשוד האמיתי ברצח, מחמוד כבהא. סנ"צ א': "היו לנו שמו ומקום מגוריו, אבל לא ידענו היכן הוא מסתתר. גם בלי הנתון הזה, אנחנו מכינים תרחישים פוטנציאליים לתפיסת המחבל, מה שמכונה 'יום ציד'. בדקנו תצלומי אוויר של הכפרים מסביב, את דרכי ההגעה, הכנו תוכניות השתלטות לפי תוואי השטח, בחנו מיקום של שכנים וחיפשנו נקודות תורפה, כמו פרצות בגדר. נערכנו גם לאפשרות של מעצר תוך כדי נסיעה.

"שהינו בשטח יותר מ־40 שעות. באמצע הוקפצנו לצומת גולני, בגלל מידע שהמחבל נמצא שם, אבל חזרנו אחרי שהתברר שהמידע שגוי. זה לא חריג, בפעולות קורים אירועים בלתי צפויים. עד למעצר יש המון מתח וסימני שאלה. לא פלא שהרבה לוחמים סובלים מבעיות לחץ דם בגיל צעיר".

ביום חמישי אחר הצהריים הגיעה האינדיקציה הסופית: כבהא נמצא בדירתו, שמעל בית הוריו.
"נכנסנו לכפר במכוניות סמויות וכיתרנו את הבית. שכנים ראו אותנו, אבל לא היו הפרות סדר".

פקד י': "התלבטנו אם לשלוח קודם כלב, פעולה שמתבצעת כשהמחבל חמוש. בסוף החלטנו לוותר, למרות שמדובר בסיכון חייהם של הלוחמים. עשינו את זה כי ידענו שיש בבית ילדים ולא רצינו שהכלב יתנפל עליהם בטעות.

"כשהגענו, ראיתי בחצר אדם מבוגר. הוא היה בהלם כשראה אותנו. פתחתי את בריח השער מבפנים, וא' ניגש אל האיש ותשאל אותו. בינתיים, שאר הכוח נכנס לבית וסרק את הקומה הראשונה".

א': "לקחתי אותו הצידה ושאלתי איפה הבן שלו. הוא ענה 'לא יודע'. ניערתי אותו קצת, ואז הוא הצביע על גרם מדרגות שמוביל לקומה השנייה. שם כבהא נעצר".

העובדה שאתם רודפים אחרי מחבל שביצע רצח אכזרי כל כך משפיעה עליכם?

רס"מ ד': "אישית, אני לא אוהב לצפות בסרטונים של זירת הפיגוע. אין בזה חשיבות. אני מעדיף להגיע למשימה בראש שקט. האמוציות פורצות רק אחרי המעצר או החיסול.

"לא מעט מחבלים שנתפסו בשנים האחרונות ביצעו פיגועים מכוערים בצורה קיצונית, כמו בפיגוע בברקן ב־2018, שבו קשרו לקורבנות את הידיים. כך היה גם עם אסתר הורגן ועם אוֹרי אנסבכר. אלה לא פיגועים מיליטנטיים או אידיאולוגיים, אלא אכזריות טהורה. הם רוצים להשחית, להשפיל ולהתעלל. את הפגיעה באנסבכר אני סוחב איתי עד היום, כי בסופו של דבר, עצרנו את המחבל כשהוא בחיים".

לפני כשלושה חודשים הוגש נגד כבהא כתב אישום בגין גרימת מוות בכוונה. הדיונים בבית המשפט הצבאי שומרון ייפתחו בסוף חודש מאי.

אוֹרי אנסבכר (19), מתנדבת שירות לאומי במרכז לטיפול בנוער בסיכון בירושלים, יצאה ב־7 בפברואר 2019 להתבודד בחורשת עין יעל, הסמוכה למקום עבודתה. פלשתיני ששהה בחורשה כדי לבצע פיגוע, תפס אותה, תקף אותה ואז דקר אותה מספר רב של פעמים, עד למותה.

גופתה של אורי אותרה ב־7 בערב. המשטרה מצאה בזירה את הדנ"א של המחבל, ולפיו זיהתה שמדובר בערפאת ערפאעיה, בן 29 מחברון, שישב פעמיים בכלא הישראלי לאחר שהחזיק סכינים ושהה בשטחי ישראל שלא כחוק.

למחרת הוקפצה פלגת הימ"מ בפיקודו של א' לאזור הרי בנימין, בעקבות מידע מודיעיני שהתקבל מהשב"כ.

"היו לנו שמו ותמונתו של המחבל. הבחנו שיש לו צלקת גדולה מתחת לעין שמאל ואוזניים מחודדות. המודיעין היה מורכב ודינמי, לא היה קל לעקוב אחריו כי הוא פעל לבד, אף אחד לא רצה לתת לו מחסה. רגע אחד הוא הסתובב ברחוב מסוים, אחר כך ברחוב אחר, פתאום עצר במכולת. הוא היה רעב ועייף, ולא היה לו איפה לישון. זה לא שיחק לטובתנו. אם הוא היה שוהה אצל משפחה, היה קל לאתר אותו.

"רגע לפני התדריך, התקשר אלי מפקד הימ"מ ואמר לי: 'תהיו מקצועיים. תראה שללוחמים אין יותר מדי אמוציות'. לא היה לי ספק שהלוחמים יהיו מקצועיים, אבל אנחנו לא רובוטים נטולי רגשות. ידענו שהרצח היה אכזרי במיוחד, והיה ברור לכולם מה אמור להיות הדין של המחבל. אבל זה לעולם לא יבוא על חשבון המקצועיות".

הלוחמים המתינו באזור הכינוס במשך ארבע שעות מותחות. ב־7 בערב התברר כי ערפאעיה שוהה במסגד עבד אל־נאסר בשכונת אל־בירה.

"יצאנו לשם בכוח מצומצם, ברכבים סמויים. נכנסתי למסגד עם כמה לוחמים על אזרחי. הכוח במדים נותר ברכב המסחרי שלנו, שחנה בחוץ. במקום מרוחק יותר המתינו לקריאה ג'יפים צבאיים, ובהם לוחמים של הימ"מ.

"המסגד היה ריק כי התפילה הסתיימה. כדי להיראות כמו המקומיים ולא למשוך תשומת לב, חלק מהלוחמים הסירו את הנעליים. אחד מהם ניגש לאב הבית ושאל היכן השירותים. זה אפשר לנו לערוך סריקה שקטה.

"בשלב מסוים אב הבית חשד בנו, והתפתח ויכוח בינו לבין שני לוחמים. כשהם הושיבו אותו על הרצפה, העוזר שלו הגיע מחדר אחר וחמק החוצה. החלטנו לא לרדוף אחריו, כדי לא לעורר מהומה.
"כנראה העוזר סיפר לצעירים בסביבה שהצבא נמצא במסגד, והם התחילו להתקהל מסביב. הצצתי מהחלון וראיתי שהרחוב מתחיל להידלק. שריקות, צעקות, ואפילו אנשים שהחזיקו אבנים. עשיתי הערכת מצב מהירה והחלטתי לקרוא ללוחמים במכוניות הסמויות ובג'יפים. היה ברור שהסיטואציה לא מאפשרת לנו להישאר שם לאורך זמן.

"הלוחמים מהרכב הסמוי נכנסו פנימה, והג'יפים הקיפו את המסגד וחצצו בינינו לבין ההמון. זו היתה מהומה חריגה, אחת הסוערות שנתקלנו בהן, אבל הייתי טרוד רק בדבר אחד: איך אני מביא את המחבל. השתגעתי שאנחנו לא מוצאים אותו".

ד', שישב ברכב הסמוי, נזכר: "התושבים לא שמו לב אלינו, כי הרכב נראה מקומי. דרך מצלמות המותקנות ברכב הבחנו במהומה. נכנסנו למסגד בדלת צדדית, וראיתי הול גדול, המון עמודים, חדרים בצד ומדרגות שמובילות למטה. סרקנו את הקומה הראשונה, פתחנו את הדלתות באמצעים הידראוליים, אבל לא מצאנו כלום. ירדתי למטה עם לוחם נוסף. היו שם ספרייה גדולה וחדרי לימוד, אבל לא מחבל.

"אחר כך עלינו לצריח. כשחזרנו, המפקדים הביטו במצלמות האבטחה של המסגד וראו שהמחבל חמק מהמסגד זמן קצר לפני הפשיטה".

מפקח מ' מכוח הקופים, שהצטרף למבצע למרות שכישוריו המיוחדים לא היו דרושים בו, המתין באחד הג'יפים. "בהתחלה זרקו עלינו אבנים בודדות, ולא הגבנו. כל עוד לא פוגעים בנו, אנחנו לא מסלימים את השטח. יצאנו החוצה מהג'יפים ועמדנו בחוץ עם הרובים ביד. בכל פעם שאבן התקרבה ללוחמים, כיוונו לתושבים את ציין הלייזר, כאזהרה. הם התרחקו, ושוב התקרבו.

"אחרי כמה דקות המצב החריף. היו סביבנו מאות אנשים. היו להם זיקוקים, אחר כך הביאו בקבוקי תבערה, ואז נזרקו מהגגות בלוקים. ברקע שמענו יריות, אבל הן לא כוונו אלינו. הם יודעים שאם יפגעו בלוחם, הקערה תתהפך עליהם.

"כשהירי התגבר, הוריתי לחוליה לעבור לירי באוויר, ובמידת הצורך - לכיוון הרגליים".

בזמן שמ' התמודד עם ההמון הזועם, א' ואנשיו היו בדרכם מהמסגד אל המכוניות הסמויות. "בחוץ היה בלאגן אטומי", הוא מספר, "נכנסתי לרכב הראשון, והנהג סימן לג'יפים הצבאיים לזוז, כאילו הוא לא מכיר אותם. רוב האנשים בהמון לא קלטו שאנחנו ישראלים, אבל מישהו חשד בנו והרים אבן גדולה כדי לזרוק עלינו. הנהג לא איבד קור רוח, ועשה לו תנועה עצבנית בידיים, כאילו שואל, 'אחי, מה נסגר?'. האיש הוריד את האבן וסימן לנו שאנחנו יכולים לעבור. גם שאר המכוניות הסמויות עברו".

נלחצתם?

"לא, אנחנו אוהבים אדרנלין", א' מחייך, "אחרי דקה כבר היינו באזור אחר של רמאללה, עצרנו בצד והמתנו להוראות".

מ' ואנשיו נשארו בשטח. "זו היתה פאודה מטורפת", הוא מספר, "אחרי שא' והצוותים נסעו, סימנתי ללוחמים שלי להביא את הג'יפ הצבאי הממוגן, כדי שנתקפל גם אנחנו. הושלכה עלינו כמות עצומה של אבנים.

"הנהג עצר ליד בניין, ושני לוחמים נכנסו למושב האחורי. הדלתות שלהם היו פתוחות, והקנים של הנשקים בלטו החוצה כדי לתת לי גיבוי. צעדתי לאחור, התיישבתי על המושב הקדמי, ואז נשמע רעש אדיר. הג'יפ רעד כולו.

"סגרנו מייד את הדלתות ואמרתי לנהג לטוס משם. בדרך ראינו שמהגג של הרכב עפים שברים גדולים של שיש. רק כשיצאנו מרמאללה, הבנו שפלטת שיש ענקית פגעה ברכב. למזלנו, הגגון הגן עלינו. אם היו זורקים אותה שנייה לפני, לא הייתי מדבר איתך היום".

אז זה היה מזל?

"זאת מיומנות, כי יש גבול למזל. הרגשנו את השטח. אני מניח שמי שזרק את השיש כיוון לטיימינג ספציפי. הוא פספס".

י': "אצלנו ראשי התיבות של מזל הם: מקום, זמן, לעשות. מ' היה במקום הנכון ובזמן הנכון, ועשה את הדבר הנכון".

בינתיים, העביר השב"כ מידע שהמחבל נמצא קילומטר מהמסגד. ההערכה היתה שהוא נכנס לבניין שנמצא בבנייה, בן חמש קומות.

א': "הוא ידע כנראה שאנחנו בעקבותיו, ולכן לא חזר לחברון, אבל לא נראה לי שהבין שאנחנו כל כך קרובים. לקראת 21:30 היינו מול המבנה. כוח אחד הקיף אותו עם נשקים שלופים, ושאר הלוחמים נכנסו פנימה, ואני אחריהם. היה חצץ על הרצפה, ונזהרנו לא לעשות רעש".

פקד ס', מפקד צוות הפריצה: "כשנכנסנו, הבחנתי שחוץ מגרם המדרגות המרכזי, יש עוד אחד צדדי, והוריתי לשני לוחמים לשמור שאף אחד לא יורד משם".

א': "הם סרקו את הקומה הראשונה, אחר כך את השנייה, ואז נשמע רעש חזק של כלי רכב. הג'יפים שלנו, שנחלצו מהמסגד, הגיעו לתגבר אותנו. שניות אחר כך שמענו שריקות. ככה התושבים מזהירים אחד את השני שהצבא הישראלי הגיע".

מפקח מ', שישב באחד הג'יפים, שוב נקלע למרכזן של המהומות. "אנשים זרקו זיקוקים, קראו אחד לשני להגיע וקיללו אותנו. התפקיד שלנו היה ליצור מעגל רחב ולמנוע מהם להתקרב לבניין".
א: "בינתיים סרקנו את הקומה השלישית, והגענו לרביעית. התחלתי לחשוש שגם הפעם לא נמצא את המחבל. לא הבנתי לאן הוא נעלם".

י': "הכוח שלי הקיף את הבניין, וכל הזמן שמעתי את הלוחמים מדווחים בקשר על עוד קומה ועוד קומה שהם עוברים, ואתה אומר לעצמך: 'נו, מה קורה כאן?'. אנחנו כמו כלבי תקיפה: אם אין משהו לנשוך, נעשה לנו לא נעים".

חששתם שהמידע לא מדויק?

י': "לא. חששתי רק שהמחבל הצליח לעבור מקום לפני שהגענו".

כשהגיעו לקומה החמישית, הבחין ס' בצללית זזה. "ראיתי אותו מציץ מחדר אחורי, והארנו עם הפנסים. שלחתי כלב ללא זמם, ושמעתי קולות של היאבקות. התקרבנו, וראינו שהמחבל יושב באמבטיה, והכלב מעליו. הוא לא הוציא מילה. הוצאנו אותו, השכבנו אותו על הרצפה ואזקנו אותו".
"בדרך כלל, מבוקשים צועקים כשהם רואים את הכלב", אומר רפ"ק ר', שהיה אז סגנו של א', "אבל ערפאעיה היה מוזר. הוא נראה כמי שהשלים עם העובדה שתפסו אותו".

ס': "כבעל וכאבא, הייתי מתוסכל בסיום הפעולה. אני לא שופט ולא דיין, אבל המחבל הזה היה אכזרי כלפי אוֹרי, ויצא מאיתנו רק עם פצע קטן בפנים".

ביוני 2020 הודה המחבל בהאשמות שיוחסו לו בבית המשפט המחוזי בירושלים. גזר דינו צפוי להינתן בקרוב.

כשהלוחמים נכנסים הביתה, הם משאירים את האדרנלין מחוץ לדלת. "נו, אז חיסלת מחבל בלילה", אומר י', "בצהריים עדיין צריך לאסוף את הילד הקטן מהגן. אני נותן לו חיבוק, שואל אותו איך עבר עליו היום ועם מי הוא שיחק, וממשיך את היום כמו כל אבא אחר.

"הילדים יודעים רק שאני במשטרה ועוצר אנשים רעים. לפעמים הם מתעניינים בעבודה, ותמיד אני אומר שהכל בסדר, גם אם היה יום פחות מוצלח - כמו במעצר של מחבלים. אין לי ספק שחלק ממשפחות הקורבנות מצפות לתוצאה אחרת, אבל אין סיכוי שנתפקד כמו צוות חיסול".

א': "הקונטרסט בין העבודה לחיים האישיים הוא אחד הדברים הכי קשים. אתה חוזר הביתה אחרי עשייה אינטנסיבית, אחרי שפעלת על 200 קמ"ש, ואז צריך לעשות סוויץ' במוח. הילד שלך רוצה שתקנה לו ארטיק, שתכין איתו שיעורים, שתראה איזה ציור הוא צייר. הוא לא מבין שאבא צריך להתעסק עם סיכומי אירוע".

י': "כשאני חוזר מפעילות, אשתי שואלת רק שאלה אחת: 'תפסתם אותו?'. לפעמים אני עונה: 'לצערי, כן', והיא מבינה למה אני מתכוון. אני תמיד שמח שסגרנו מעגל למשפחת הקורבן. קל לי להזדהות איתם, כי גם אני איבדתי בני משפחה בפיגוע התאבדות גדול לפני כמה שנים".

אתם מצליחים להירדם אחרי פעילות?

מ': "בלי בעיה. לא משנה באיזו שעה נחזור, אני תמיד עוצר ביחידה, מתקלח, מחליף בגדים, ואז יוצא הביתה. זה מאפשר לי להתאפס על עצמי ולהשאיר את הפעולה מאחוריי. ההפרדה חשובה לי. אם מתפרסמת אחר כך כתבה על מה שעשינו, אני מרפרף בה קצת. אני לא בודק גם מה קרה במשפט, או כמה שנים קיבל המחבל".

י' צוחק: "בבית אין הנחות. גם אם אני מגיע לקיבוץ באמצע הלילה, עדיין צריך להוציא את הכלבים לטיול ולרוקן את הפח".

א': "אני יושב על הספה בסלון, מוריד נעליים ולוקח לעצמי כמה דקות של שקט לפני השינה. אני עושה את העבודה הזאת יותר מ־20 שנה, וכל מעצר שונה מקודמו. לכן, בתוך הכאוס, צריך לשמור גם על קמצוץ של שגרה".

בבוקר יום ראשון, 17 במארס 2019, חודש לאחר תפיסתו הדרמטית של המחבל שרצח את אוֹרי אנסבכר, אירע פיגוע ירי משולב בשומרון. מחבל הגיע לצומת אריאל עם סכין בידו והתנפל על לוחם התותחנים, סמ"ר גל קיידאן. הוא דקר אותו, הצליח לחטוף את נשקו וירה בו למוות. לאחר מכן עמד המחבל במרכז הכיכר ופתח באש לעבר מכוניות חולפות. הרב אחיעד אטינגר מהיישוב עלי, ראש ישיבה ואב ל־12 ילדים, עצר את רכבו, ירה באקדחו לעבר המחבל, אולם זה השיב אש ופצע אותו באורח אנוש. למחרת הוא נפטר.

אחר כך איים המחבל על אחד הנהגים, לקח את מכוניתו ונסע מערבה לצומת גיתי אבישר, שם פצע קשה חייל נוסף. הוא נטש את הרכב בעיירה הפלשתינית בורוקין.

"מהמידע הראשוני שהגיע מהשטח לא היה ברור אם צה"ל תפס או חיסל את המחבל", אומר פקד נ', מפקד הצוות הממוכן, שהיה באותה שעה בבסיס הימ"מ לאחר כוננות שבת, עם כוח מצומצם. "קצין האג"ם ביחידה הורה לי להגיע לצומת אריאל. עלינו על הקרקלים ונסענו לשם".

א' יצא באותה שעה מביתו לעבר היחידה. "הבנתי שמדובר באירוע מורכב יותר ממה שחשבתי בהתחלה, והקפצתי את כל הצוותים. נקודת הכינוס שלנו היתה ליד אחד היישובים בשומרון.

המודיעין מהשב"כ זרם כל הזמן, בזמן שהכנו תרחישים. מה יקרה אם הוא יהיה בכפר כזה או אחר, איך נגיע לשם, היכן יהיה כל לוחם. נשארנו בשטח כל הלילה".

נ': "הכנו את סל האופציות של יום ציד. הקמנו חפ"קים בשטח ועיבדנו את כל המידע על מחשבים. ידענו כבר מי המחבל, עמר אמין אבו ליילא, בן 19 מהעיירה הפלשתינית זאוויה. בדקנו מי המשפחה שלו, איפה הם גרים, מי החברים שלו, אשתו, המשפחה שלה".

מ': "המתח היה אדיר. חיכינו לידיעת הזהב".

הלוחמים נותרו בשטח גם למחרת. ביום שלישי בערב התקבל מידע מהשב"כ כי המחבל נמצא בכפר הפלשתיני עבוין, שבצפון נפת רמאללה.

"עד אותו רגע לא שמעתי על הכפר הזה", מודה א', "מדובר במקום קטן, חלק מרכס יפהפה. הוא לא היה חלק מהתרחישים שלנו, אז זרקנו הכל והכנו תוכנית חדשה. לפי המידע שקיבלנו, הוא קיבל מחסה בתוך בית בודד, בלי שכנים.

"התקדמנו אל הכפר ברכבים סמויים. לא רחוק משם המתינו הג'יפים עם לוחמים שלנו. רגע לפני שפרקנו מהרכבים, הגיע מידע שהוא עבר למבנה אחר, 400 מטר משם. היינו צריכים לתכנן מבצע חדש תוך כדי נסיעה, על בית שאנחנו לא מכירים".

רפ"ק ר': "זמן התגובה שלנו כאן היה חריג בכל קנה מידה. לא היו לנו שעות או ימים, בקושי דקה. מייד בדקנו את תצלומי האוויר של הכפר ואיתרנו את הבית".

א': "תנאי השטח של המסתור החדש היו שונים. אם קודם המחבל הסתתר בבית מבודד בוואדי, עכשיו זה היה בית על כיפת ההר, בתוך קומפלקס צפוף של בתים. היה צריך להיזהר לא לפגוע בחפים מפשע. התוכנית היתה מורכבת בהרבה, סגרנו אותה בעל פה".

ר': "אנחנו עובדים תמיד על פי תכנון שנראה כמו שעון. חזית הבית זה 6. משמאל, 9. מאחור, 12, ומימין זה 3. ופתאום, אתה לא יודע היכן החזית, היכן ממקמים את צוות הפריצה, ואיפה יעמדו האנשים של צד 9. תוך כדי תנועה צריך להסביר ללוחמים, עד לאחרון בהם, היכן כל אחד עומד עכשיו. ומעל לכל, ברור שהמחבל חמוש. הוא לקח את האם-16 של החייל, ואולי הספיק להתחמש עוד".

סמוך ל־11 בלילה הקיפו לוחמי הימ"מ את הבית. כוח הפריצה, בפיקודו של נ', היה מוכן בחזית, יחד עם רובוט, כלב וארטילריה מגוונת.

א': "הפעלנו עליו נוהל 'סיר לחץ'. בהתחלה קראנו לו בערבית בכריזה. אמרנו, 'כאן הצבא, תצא החוצה', לא קרה כלום. ירינו גם כמה יריות על קיר הבית, ולא היתה תגובה. היה ברור לנו שהוא בפנים, כי היה אור וראינו דמויות זזות".

ר': "פתאום יצאו מהבית שני אנשים בידיים מורמות. ראינו מייד שאף אחד מהם הוא לא המחבל. אלה היו הסייענים שלו".

ידעתם כמה אנשים נותרו בפנים?

ר': "לא. ביקשתי מלוחם בחזית הבית לזרוק פנימה רימון הלם, דרך חלון שהיה מעל לדלת. בשלב הזה אנשים בדרך כלל יוצאים החוצה עם ידיים למעלה, או שמתחיל קרב יריות.

"ראינו דרך החלונות שיש תזוזה בחדר המדרגות הפנימי, ואז נפתחה לעברנו אש. לא ראינו מי יורה, רק את הרשף מהרובה. הוא עבר מחלון לחלון, וירה צרורות. גם אנחנו ירינו. אחרי כמה דקות, הלוחמים שעמדו משמאל אמרו שהצליחו לפגוע בו דרך אחד החלונות, כי ראו דמות נופלת. קצת אחר כך נשמע עוד צרור יריות, אז לא היינו בטוחים".

א': "ביקשתי מהלוחמים שיירו לחלונות 'סיימונים' (אמצעי פריצה הנראים כצינורות דקים, ובתוכם חומר נפץ; ט"א), ושוב קראנו לו בכריזה. אבל לא קרה כלום".

ס': "ליתר ביטחון, ירינו על קירות הבית גם עם רקטה נגד מבנים, כדי לנטרל את מי שבפנים, אם הוא עדיין חי".

ר': "כשגם אחרי זה היה שקט, החלטנו להיכנס לבית".

א': "מבחינתי, המחבל עדיין חי, וצריך לתפוס אותו".

רס"מ ל' היה אחד הלוחמים בכוח הקדמי שפרץ פנימה. "היינו מול הכניסה לבית", הוא משחזר, "לידי היו נ', מגניסט (לוחם עם מגן ירי; ט"א) וכלבן. זרקתי רימון רסס, ולא היתה תגובה. הצוות של ס' שם על הדלת חומר נפץ ופוצץ אותה.

"שלחתי פנימה רובוט עם מצלמה, וכיוונתי אותו למדרגות מימין, שירדו חצי קומה. ראינו שם מטבח ושירותים. העליתי את הרובוט חזרה, אבל בגלל הבלאגן מפיצוץ הרימון, הוא נתקע על סורג של אחד החלונות. אז שלחנו שני כלבים עם מצלמות. אחד מהם ניסה לטפס על משהו ולא התנהג כרגיל. יצאנו מנקודת הנחה שהמחבל שם, ושהוא מת.

"נכנסנו פנימה בשני כוחות. המגניסט עלה עם נ' וחבלן למעלה, ד' ואני סרקנו את החלל התחתון. פתאום שמעתי ירי".

נ': "המגניסט ירה, כי זיהה את המחבל על הרצפה, ולא היה ברור אם הוא חי או מת. הייתי מאחוריו וזזתי ימינה. יריתי בו כדור אחד נוסף, כדי לוודא שהוא מנוטרל. החדר היה מבולגן, והמחבל היה מאובק. התקרבתי אליו, וראיתי לידו את האם-16 הצה"לי. החבלן בדק שאין עליו מטען ופרק לו את הנשק".

היה משהו סמלי במציאת הנשק שנלקח מגל קיידאן?

ר': "אחרי שנים שאתה עושה את העבודה הרגש זז הצידה, אבל בהחלט היה סיפוק".

הכוחות יצאו מהכפר. הג'יפים הצבאיים היו ראשונים בשיירה, ואחריהם המכוניות הסמויות. למרגלות הכפר, כשחשבו שהמשימה כבר מאחוריהם, נזרק לעברם בקבוק תבערה, שפגע בג'יפ הראשון.
א': "האש כמעט נכנסה לתוך הג'יפ. כל השיירה נעצרה, וחלק מהלוחמים סייעו לכבות את האש. באותו רגע חטפנו מלמעלה מטר של אבנים".

ר': "שנייה אחר כך הצעירים המקומיים הבינו שעשו טעות. א' הורה לכל הלוחמים לצאת מהרכבים, וכולנו יצאנו והתחלנו לרדוף אחרי הצעירים שזרקו את בקבוקי התבערה. רוב התושבים הסתגרו בבתים. אחר כך חזרנו לג'יפים, קשרנו את הג'יפ הפגוע לג'יפ אחר, ויצאנו משם". 

tala@israelhayom.co.il