האנטומיה של סלאם: מנתחת מוח עם חיג'אב

אני אוהבת את המוח, את איך שמשהו קטן מפעיל ומסדר את כל הגוף", אומרת ד"ר סלאם שקיר, "למדתי רפואה כי חלמתי מגיל צעיר להיות נוירוכירורגית".

את מנתחות המוח בארץ אפשר לספור על אצבעות יד אחת. זאת לא מטאפורה: יש חמש כאלו. אף אחת מהן לא מכוסה בחיג'אב. שקיר, בת 27, רוצה להיות הראשונה.

בוקר במחלקה הנוירוכירורגית בביה"ח שערי צדק. הרופאים עוברים בין החולים שיצאו מניתוח וצלקת מקשטת את ראשם, לבין אלה שעומדים להיכנס היום לחדר הניתוח ומתח רב ניכר על פניהם. צריך להתאמץ לאתר את סלאם, צנומה ונמוכת קומה, בתוך החומה הגברית הגבוהה שמקיפים אותה. באנו בשבילה, אבל בשלב הזה היא רק שולחת לעברנו חיוך קטן וממשיכה בעבודתה. כל תשומת ליבה מופנית אל המטופלים.

בעוד רגע נראה אותה בפעולה בחדר הניתוח, פותחת את ראשו של גבר שסובל מהתקפי אפילפסיה קשים בגלל גידול במוחו. אנחנו יורדים אל חדר הניתוח שבקומה 2, עוצרים קודם אצל האחות הראשית של חדרי הניתוח, יהודית גבאי. מתאמצים למלא את כל הוראותיה בקפדנות - בגדים של חדר הניתוח, כובע, מסיכה, עיטוף נעליים, חיטוי קפדני של הידיים ושל המצלמות. למרות ההשתדלות, אורן הצלם יזכה לנזיפה, על שהעז ללבוש את בגדי חדר הניתוח על החולצה שלבש.

"טוב שיש בבית החולים מישהו שמקפיד כך על הנהלים", תאמר לנו סלאם מאוחר יותר בחיוך, "אל תתרגשו. גם עלי יהודית צעקה, היא לא רצתה שאכנס עם החיג'אב לחדר הניתוח. לא ידעתי מה לעשות, החיג'אב הוא חלק ממני, כמו איבר בגוף. אני לא יכולה להסתובב בלעדיו. בסוף מצאתי פתרון: אני מכסה את החיג'אב בשני כובעים סטריליים - אחד על הראש, והשני מכסה את הצוואר, גזור. כשיהודית ראתה את זה, היא הפסיקה לצעוק".

• • •

סלאם, שהחלה את ההתמחות שלה במארס, מתכוננת לניתוח. היא רוחצת את הזרועות במשך דקות ארוכות ומבקשת שלא נצלם אותה בעת הקרצוף, מטעמי צניעות. בביטחון ובשלווה היא נכנסת לחדר הניתוח בידיים רטובות מורמות כלפי מעלה. האחות עונדת לה שתי שכבות של כפפות על הידיים ומסייעת לה ללבוש את החלוק.

היא נעמדת סמוך לראשו של החולה ומתחילה את ניקוי הראש. בעוד רגע תבצע הליך ניתוחי, שלא עשתה עד היום. לצידה ד"ר ליאור גונן, נוירוכירורג בכיר, שמלמד אותה בסבלנות את המלאכה המאתגרת, שלב אחרי שלב.

סלאם משדרת נינוחות ורוגע. היא לא מביטה ימינה ושמאלה. ידיה היציבות פותחות בעדינות את שכבת העור הראשונה ומקפלות אותה. אחר כך היא מנסרת את הגולגולת עצמה ביד בוטחת. הרופא המתמחה הנוסף, שזו לו שנתו הרביעית והוא שהיה אמור לעשות את הפעולות האלו, מביט בה בעיניים כלות. זה לא מטריד במיוחד את הרופאה הצעירה והשאפתנית, שהלחשושים מאחורי גבה מתארים אותה כמבריקה.

"בזכותכם נתנו לסלאם לבצע משהו שרק מתמחים מנוסים מקבלים לעשות", אומר ד"ר נבו מרגלית, ראש המחלקה הנוירוכירורגית, לפני שהוא ניגש להסרת הגידול, "עכשיו היא צריכה להביא לפחות שבוע בורקסים לכל צוות המחלקה".

רק כשהיא יוצאת מחדר הניתוח, לוקחת סלאם נשימה עמוקה ומשחררת אנחת רווחה. עכשיו אנחנו מגלים את צחוק הפעמונים שלה, את העיניים המאירות ואת החיוך הכובש.

היא גדלה במשפחה מוסלמית דתית בשכונת ג'בל מוכבר שבמזרח ירושלים, לצד שבע אחיות ואח. אביה, מחמוד, עסק בבנייה עד שיצא לפנסיה. אמה, עזיזה, היתה כל השנים עקרת בית ועודדה את בנותיה לרכוש השכלה. ארבע מהן שמעו לעצתה: אחת למדה מנהל עסקים, השנייה מורה למתמטיקה והשלישית מתכוונת ללמוד משפטים. סלאם בחרה ברפואה.

אחרי שסיימה בהצלחה את לימודי התיכון, כולל בגרות פלשתינית כמקובל במזרח ירושלים, היא החלה ב־2013 ללמוד רפואה באוניברסיטת א־נג'אח בשכם. זו אוניברסיטה פלשתינית לא ממשלתית, ובה פקולטה לרפואה ולמדעי הבריאות, הכוללת 4,000 סטודנטים.

"בגיל 18 כבר הייתי צריכה לשכור דירה בשכם", היא מספרת, "מצאתי חברות מהאוניברסיטה, ושכרנו דירה ביחד, חמש בנות. אני הראשונה בין האחיות שלי שעשתה את זה. זה היה ממש לא פשוט, הייתי צריכה לקחת את כל האחריות על עצמי, לעשות דברים שלא עשיתי קודם בבית, כמו לבשל ולכבס, וגם להתעסק בכספים ובחשבונות.

"הייתי חוזרת הביתה רק אחת לשבועיים. בהתחלה אמא בכתה בכל פעם שהלכתי ובכל פעם שחזרתי, אבל לאט־לאט היא ואבא שלי התרגלו".

א־נג'אח היתה ידועה במהלך השנים כמוקד של לאומיות פלשתינית. היא נסגרה במהלך האינתיפאדה הראשונה והוכרזה שטח צבאי סגור. ב־1991 נפתחה מחדש. גם באינתיפאדה השנייה נשמעו טענות שמדובר במעוז של חמאס.

"אני קיבלתי מהמקום הזה רק דבר אחד: לימודי רפואה", אומרת סלאם, "הלימודים הם באנגלית, והרמה גבוהה מאוד. במעבר בין שנה לשנה ניגשים לבחינות בינלאומיות של הארגון האמריקני NBME".

אחרי שש שנות לימוד ניגשה סלאם למבחן הרפואה בישראל, שנדרשים לעבור סטודנטים שהוכשרו בחו"ל. מדובר במבחן שמתקיים בבנייני האומה, ורק רבע מהניגשים אליו מצליחים לעבור. סלאם עברה אותו בהצלחה כבר בניסיון הראשון, והחלה לחפש מקום התמחות. במקביל, למדה עברית במשך ארבעה חודשים באולפן במזרח ירושלים.

"אחרי הרבה בירורים החלטתי לעשות את שנת הסטאז' בשערי צדק, כי ידעתי שיש פה מחלקה נוירוכירורגית טובה מאוד. במהלך הסטאז' ניגשתי לד"ר מרגלית ואמרתי לו שאני אהיה נוירוכירורגית".

מרגלית נזכר ברגע ההוא בחיוך. "אמרתי לה: 'רגע, מה? מי? מתי?'. והיא שוב הכריזה, בביטחון: 'אני אהיה נוירוכירורגית'. זה מאוד מצא חן בעיניי. אני הרבה שנים במקצוע הזה, שנחשב מאצ'ואיסטי. סלאם היא אישה שבאה מרקע מיוחד, וגם מישהי מאוד נחושה וחזקה. היא לא מוותרת על שום דבר ולא מפספסת שום דבר".

סלאם: "לבכירים כאן חשוב שתהיה אישה במחלקה. כל הרופאים כאן גברים, ויש אפילו עובד סוציאלי. אז היה ממש חיוני לראות פה אישה".

מרגלית: "אני מנסה לשלב במחלקה נשים מתמחות, כי אני חושב שהוספה של דמויות נשיות מתאימה ורצויה ומשפרת עניינים. אבל זה מקצוע קשה מאוד, גם לנשים וגם לגברים. מי שהולך לעסוק בו יודע שהוא מתחייב למסלול לא קל, ורבים נרתעים מהקושי.

"לאורך השנים מעט מאוד נשים באו לנסות, ולא רבות שרדו שש שנות התמחות. אנחנו מאוד אופטימיים לגבי סלאם, כי יש לה נחישות יוצאת דופן ורצון של פלדה. היכולות שלה הולכות ומתגלות כל הזמן.

"אישית, אני מאוד אוהב את הערבוב הרב־תרבותי פה. הוא מחויב המציאות במקום שבו אנחנו חיים. ההתאמה של הצוות המטפל לצוות המטופל, שיש בו חולים ערבים ויהודים, היא אך טבעית".
הידיים של סלאם לא רעדו בניתוח, למרות שעשתה דברים מורכבים, לראשונה.

"אצל מנתחי מוח, ככל שמתקרבים למוח, כך הידיים רועדות יותר. אבל סלאם בהחלט מראה יציבות. היא אמנם עוד צעירה, אבל בינתיים, מה שהיא עושה נראה טוב מאוד".

• • •

אני שואלת אותה איך לא רעדו לה הידיים בעת הניתוח.

"אני באמת לא יודעת", היא מחייכת, "אולי נולדתי בשביל זה. את כל הרגשות והמחשבות בזמן הניתוח אני שומרת בפנים, אני מתרכזת רק בחולה ובמה שאני עושה. כנראה גם אללה איתי, מחזיק לי את הידיים בניתוח".

אללה נכנס איתך לחדר הניתוח? הוא קיבל אישור מיהודית, האחות הראשית?

"בטח שהוא נכנס איתי", היא צוחקת, "הוא איתי כל הזמן, גם בקבלה של חולים לקראת ניתוח, גם בכל ההתלבטויות. אני תמיד מרגישה שאללה מולי, ושהוא ישאל אותי מה עשיתי עבור החולים. אני לא עושה משהו לחולה לפני שאני שואלת את עצמי אם אללה מסכים לזה. כשאני מתלבטת, אני ממשיכה לחשוב פעמיים ושלוש לפני שאני עושה משהו, כדי לא לגרום נזק".

לקוראן יש בעיה עם זה שאישה תהיה רופאה?

"הקוראן מאפשר לך להיות מה שאת רוצה, אבל לשמור על הגבולות. למשל, את יכולה להיות רופאה, אבל לא לחבק את החולים או להיות קרובה לגברים שלא כחלק מהעבודה, זה אסור".

ביקשת שלא נצלם אותך כשאת מקרצפת את הזרועות.

"נכון, כי הזרועות שלי לא צריכות להיות מול כל העולם. בגלל העבודה שלי מותר לי לשטוף את הזרועות לפני גברים, אבל בכל מקום אחר, זה אסור".

מאיזה גיל את לובשת חיג'אב?

"אמא השאירה לנו את ההחלטה אם ללבוש או לא. כל אחת מהאחיות שלי החליטה ללבוש אותו בגיל אחר, אני החלטתי בגיל 15.

"אנחנו בחרנו בזה לבד, בלי שאף אחד יגיד לנו. כמו שהשיער הוא חלק ממני בבית, כך החיג'אב הוא חלק ממני בחוץ. אני כבר לא יכולה לראות את עצמי בלעדיו".

אילו תגובות את שומעת בבית החולים למראה שלך?

"בהתחלה חשבו שאני לא רופאה, אולי בגלל שאני נראית קצת קטנה. קיבלתי הרבה תגובות לא מאמינות: 'את רופאה? רופאה ממש?'. אנשים חושבים שאני אחת מהחולים, או מקסימום אחות. פעם אחת לא התאפקתי ושאלתי את אחד החולים: 'למה אתה חושב שאני לא רופאה?'. הוא אמר: 'איך תהיי רופאה? לא נראה לי שערבייה מוסלמית עם חיג'אב יכולה להיות רופאה'.

"את הסטאז' עשיתי במחלקה אחרת. מישהו שראה אותי אמר שהוא לא מוכן שאטפל בו, בגלל החיג'אב. לא עניתי לו, פשוט קמתי ויצאתי. ביקשתי בשקט מרופא אחר שיטפל בו. לא עשיתי מזה רעש, ולא דיווחתי. בהמשך, בכל פעם שאמרו לי לטפל בו, ביקשתי מרופא אחר לעשות זאת. היה גם מישהו שאמר שהוא לא רוצה לראות מישהי עם חיג'אב בבית חולים ישראלי".

נפגעת מהם?

"בהתחלה כן, ממש. בפעם הראשונה הייתי נסערת. אחר כך נרגעתי. לא כולם חושבים כמו האנשים האלה. מדובר בשלושה־ארבעה אנשים מתוך מאות, אז למה להתרגש?

"היום, כשמעירים לי, אני עונה. אומרת שהחיג'אב לא מגביל אותי בשום דבר, ושזה משהו שאני בחרתי בו. במחלקה הנוירוכירורגית אני מסתדרת עם כולם. גם עם הרופאים הבכירים, גם עם האחיות וגם עם החולים".

לפני שבחרה בנוירוכירורגיה הזהירו אותה רבים, בעולם הרפואה ומחוצה לו, שזה לא מסלול המתאים לאישה. "אמרו לי, 'איך תגדלי ילדים עם תורנויות לילה ועם יום שמתחיל בשבע בבוקר ומסתיים במקרה הטוב בשבע בערב', 'איך תמצאי גבר שיסכים להתחתן איתך'.

אמא שלי היתה כמעט היחידה שתמכה בי ואמרה לי ללכת עם החלום. היא אמרה, 'אם הצלחת לסיים את לימודי הרפואה, תצליחי גם להיות מנתחת מוח'".

ואבא שלך?

"לא תומך, אבל גם לא מתנגד".

הזוגיות, היא אומרת לא הטרידה אותה. "חתונה לא היתה חלק מהתוכניות שלי, חשבתי שהיא רק תבלבל אותי ותפריע לי לעבודה. לא רציתי עלי עוד אחריות. לכל גבר שביקש מהמשפחה שלי להתחתן איתי, אמרתי שאני לא רוצה בכלל. עד שהכרתי את הארוס שלי".

הם נפגשו בספטמבר 2020 בתורנות במחלקת כירורגיה כללית, שבה היו שניהם סטאז'רים. גם הוא תושב מזרח ירושלים, וגדל בכפר צור באהר.

"כבר במשמרת המשותפת הראשונה שלנו אמרתי לו שזוגיות ממש לא בראש שלי. הבנתי ממנו שהוא מעשן, ואמרתי לו שאני לא אוהבת אנשים מעשנים. למחרת הוא הודיע לי שהפסיק לעשן. אהבתי את זה.

"בדרך כלל אני מציבה מחסום ביני לבין גברים, אבל לידו הרגשתי נוח. התנהגתי טבעי, כמו בבית, לא כמו שאני מתנהגת ליד גברים בחוץ. גם הוא היה טבעי איתי, למרות שהוא מוסלמי אדוק ויש לו גבולות עם בנות. אחרי כמה חודשים הוא החליט להציע לי נישואים.

"כשאמרתי לו שאני ממש רוצה להתמחות בנוירוכירורגיה, הוא תמך בי. אמר שאין לו בעיה עם זה, למרות הקשיים שיש בעבודה הזאת לאישה נשואה עם ילדים. בקרוב הוא יתחיל להתמחות

בהרדמה, ובשנה הבאה נתחתן", היא מציגה בגאווה את טבעת האירוסים.

מי יגדל את הילדים של מרדים ונוירוכירורגית?

"כנראה האימהות שלנו. כבר שאלתי את אמא שלי, והיא הסכימה. אבל למדתי בכל מקרה לא לדאוג לעתיד, אלא להתרכז בהווה. בהתחלה היו לי המון חששות איך אצליח ללמוד רפואה, והצלחתי. כשסיימתי, דאגתי איך אצליח ללמוד עברית ולעשות סטאז' בבית חולים בישראל, וגם זה הסתדר בסוף".

מאיזה גיל את רוצה לשחק לאנשים במוח?

"מכיתה ו'".

וכילדה בג'בל מוכבר היו לך תחביבים?

"כמעט לא, בעיקר למדתי. קצת צילמתי וציירתי, וקצת עשיתי קפיצות לונג ג'אמפינג".

ראית הרבה "האנטומיה של גריי"?

"בטח. 'האנטומיה', 'האוס', וגם סרט בשם 'Gifted Hands' ('מחונן: סיפורו של בן קרסון'), שאולי הוא זה שגרם לי לחלום על נוירוכירורגיה".

• • •

אילו תכונות אופי נדרשות ממי שרוצה להיות מנתח מוח?

"לפני הכל, הוא צריך לרצות את זה. אם הוא לא מאוד רוצה, הוא לא יכול להצליח. הוא צריך להיות בפוקוס, וגם בטוח בעצמו. לפני שאת פותחת ראש של מישהו, את צריכה להיות בטוחה במה שאת עושה".

יש לך רגעי משבר?

"כן, כשאני לבד במחלקה ויש הרבה עבודה, שחרורים ואשפוזים, הכנות לניתוח וטלפונים מהמיון עם בקשות דחופות, ואז צריך פשוט לרוץ לשם. לפעמים אני שמה את הידיים על הראש ואומרת לעצמי, 'את צריכה רגע לנוח'. בחודש הרמדאן הייתי בצום במשך כל היום, וזה הכביד עלי עוד יותר.

"אבל כל הקושי נשכח כשאני מביטה בפלא, איך הגיע למחלקה אדם שלא היה יכול להזיז את הרגליים, והוא יוצא ממנה צועד על רגליו. כשאת מסיימת את כל העבודה ומשחררת את החולה, הוא מחבק אותך ואומר לך: 'תודה, תודה על הכל, אני אוהב אתכם'. זה מרגש. ממש מרגש".

אין הרבה אנשים שמכירים את כל העולמות, גם את הרחובות בשכם וגם את ירושלים במזרח ובמערב. יש לך תובנות על העתיד שלנו כאן?

"אני לא חושבת על הדברים האלה. למרות שיש הבדלים בין הרחובות בשכם לרחובות בישראל, אני מרגישה שזה אותו מקום. אני מרגישה שייכת גם לשם וגם לפה. בסוף כולם בני אדם".

מה חשבת כששמעת על המהומות בירושלים השבוע?

"שמעתי על זה רק באיחור של כמה ימים, אין לי בכלל זמן לצפות בחדשות. אני חושבת שהמהומות יעברו בסוף" .

כשישראלים שומעים את השם "ג'בל מוכבר", הם חושבים על כפר של מחבלים.

"כי זה מה שמראים בטלוויזיה ומשמיעים ברדיו. צריך להכיר את האנשים עצמם, ולא להאמין למה שאומרים עליהם. בג'בל מוכבר יש הרבה אנשים חמודים עם מקצועות חשובים כמו רופאים ומהנדסים. יש הרבה אנשים שחיים בשלום".

מה הזהות שלך? איך את מגדירה את עצמך?

"איך אני מגדירה את עצמי? לא יודעת".

ובכל זאת - ערבייה ישראלית? פלשתינית? אישה?

"תראי, אני מהאנשים שלא רוצים להגדיר את עצמם במשהו. אני רק סלאם, זהו. אני אפילו לא אוהבת שמישהו מכנה אותי דוקטור. רק סלאם. זהו".

וסלאם זה שלום.

"כן, זה בדיוק מה שאני רוצה". 

yifater1@gmail.com