ביום חמישי האחרון אסף אותי אלי גוטמן מתחנת הרכבת חוף הכרמל בחיפה, ויחד עלינו למקום הראיון איתו. הדרך לכרמל התפתלה ברחוב דרך הים, ורגע לפני שעברנו ליד בניין מספר 160, היתה שתיקה. פה גר בזמנו אבי רן, השוער האגדי של מכבי חיפה, עד שנהרג ביולי 1987 בתאונת אופנוע ים בכנרת.
הוריו של גוטמן גרו בבניין ממול, דרך הים 165. הוא היה אז בן 29, עדיין מאמן ליגות נמוכות בבית"ר חיפה, אבל מחובר היטב לכל ברנז'ת הכדורגל בעיר, כולל למשפחת רן ולאב המשפחה, משה. בשבועות שלפני האסון ניהל רן משא ומתן עם אודינזה האיטלקית, ומשה רן נפגש עם גוטמן כמה פעמים לדבר על הדילמה - אם אבי צריך לעזוב לאיטליה מייד, או לחכות לסוף העונה ולגמר הגביע שחיכה למכבי חיפה מול מכבי ת"א.
בשבת ההיא של 11 ביולי, גוטמן ואשתו סמדר באו לארוחת צהריים בבית הוריו. "ברחוב היתה תכונה מוזרה", משחזר גוטמן. "כשהחניתי את האוטו, ילד עם שיער ג'ינג'י התקרב אלי ושאל, 'אלי גוטמן, שמעת מה קרה לאבי רן?'
"כשנכנסתי לבית המשפחה, קידמה אותי צעקה קורעת לב של משה, 'אלי, נגמרה הדילמה'..."
אנחנו מתחילים לדבר על השנה הקשה שעבר גוטמן ומתעכבים על אבא שלו, שנפטר השנה. אבא לא פשוט היה צבי גוטמן. קשה, סגור ומלא כעסים. לפני שנתיים עבר אירוע מוחי, ואז החליטו אלי ואחיו הצעיר גילי לשנות כיוון, להתפייס עם אביהם, לחפש ולמצוא אצלו אמפתיה. הם ניהלו איתו שיחות ארוכות וסעדו אותו עד רגעיו האחרונים.
"כשהוא מת, הרגשתי שהחמצתי אותו. אבל קיבלתי אז החלטה עם אחי, שאנחנו כבר נתנהל אחרת בינינו, שנדבר ונהיה פתוחים בינינו, ועם הילדים. אני מרגיש שעשינו שינוי גם בזכות אבא שלי. הוא אהד את מכבי חיפה. השחקן שהוא הכי אהב בעולם היה אהרון עמר".
אמו של גוטמן, אסתר (84), נולדה ברומניה. היא כבר עמדה עם משפחתה לפני כיתת יורים נאצית, אבל מכיוון שאביה היה רוקח, והגרמנים נזקקו לשירותיהם של רופאים ורוקחים, הוא הצליח להוציא את עצמו ואת משפחתו משורת המוצאים להורג. כשעלתה המשפחה ארצה, אסתר הפכה כאן לגננת ולרוקחת.
איך השואה נכנסה אליכם הביתה?
"היא לא ממש נכנסה, אבל היו כל מיני דברים קטנים. למשל, לאבא שלי, שגדל בבוקובינה שברומניה, היה תמיד חשוב שנגמור הכל מהצלחת. שלא נשאיר אוכל".
מתי דבק בך הכינוי "גרמני"?
"לדעתי באליפות עם הפועל חיפה לפני 20 שנה. כולם סביב הקבוצה דיברו על השיגעון שלי לסדר ומשמעת ועל קבלת ההחלטות המושכלת שלי. עד שהתקשורת המציאה לי את הכינוי 'גרמני'".
חמישה חודשים ושבוע עברו מאז נפל הגרזן, שכרת בִן־לילה קריירת אימון מוצלחת, והוא בקושי בן 61. גוטמן נראה מצוין, רזה וספורטיבי כפי שנראה לאורך העשור האחרון, מאז התקף הלב של ינואר 2011. אחריו שינה סדרי עולם והתחיל להקשיב לגוף. לפני שבועיים, הוא מספר, עבר מבדקים בבית החולים כרמל, שהראו תוצאות טובות.
במשחקו האחרון כמאמן הפסיד עם מכבי חיפה 3:1 בדרבי. למחרת, יום ראשון, ישב מול הטלוויזיה, ובצד שמאל שלה חשב שהוא רואה זכוכית שבורה. מתורגל מהשנים האחרונות, הוא הבין שמשהו לא בסדר ומדד את לחץ הדם. התוצאה היתה 177 על 103.
"סמדר לקחה אותי לבית החולים, ואחרי שטיפלו בי והמדדים התייצבו, שחררו אותי הביתה. בדרך התקשרתי ליענקל'ה שחר ועדכנתי אותו. אמרתי לו שלמחרת יש לי פגישה אצל הקרדיולוג שלי, ד"ר קרן זיסמן, שצנתר אותי עם פרופ' יפה לפני שמונה שנים".
כל הדרמה הזאת לא היתה מתרחשת אילולא ההיסטוריה הרפואית של גוטמן. כשהיה בן 42, בתקופה שבה אימן את בית"ר ירושלים, אבחנו אצלו לחץ דם גבוה. עשור לאחר מכן, בשבת, 29 בינואר 2011, הוא הרגיש פתאום צרבת חזקה, שלא הרגיש מעולם. סמדר התעשתה מהר, ובתוך חמש דקות הם היו ברכב, דוהרים לבית החולים כרמל, שנמצא שלוש דקות מהבית שלהם. באותו ערב היה אמור גוטמן להוביל את הפועל ת"א למשחק מול מכבי נתניה.
"בבית החולים קיבלתי כדור נגד צרבת, לא עשו לי אק"ג. הרגשתי בסדר, אבל רגע לפני השחרור קיבלתי את הבומבה. כאילו סלע יושב לי על הלב.
"סמדי צעקה לרופא, 'תראו איזה לבן הוא'. הרגשתי מחנק ושאני מתערפל. עשו לי אק"ג, ואני זוכר את עצמי שוכב על המיטה בדרך לחדר ניתוח, רואה את המנורות של התקרה, כמו בסדרה 'ER'. אני שומע את הרופאים אומרים, 'אין זמן, הוא בתוך אירוע לב'.
"קיבלתי כדור להרחבת עורקים, ופתחו שתי סתימות בצנתור. הייתי ער. אני זוכר שאחרי שפתחו את הראשונה, עדיין הרגשתי לחץ. כשפתחו את השנייה הרגשתי אוויר, שאני נושם".
בשעות שלפני ההתקף הרגשת שזה מתקרב?
"ישבנו ביום שישי בערב ועשינו קידוש. היה שחקן זר שמאוד רציתי להביא, והבנתי שהוא לא יבוא. נכנסתי לסחרור, הייתי עצבני, וזה כבר קלקל לי את הארוחה עם המשפחה. בתחושה הזאת הלכתי לישון.
"זה היה האסון שלי באותן שנים - שלא ידעתי לעשות הפרדה בין חיים של כדורגל לחיים אישיים. הכל התמקד בניצחון של הקבוצה".
ובמקרה האחרון לפני חמישה חודשים, כשאתה נכנס לקרדיולוג שלך, אתה מעלה בדעתך שתצא מהחדר כמאמן לשעבר?
"אני יושב ב־11 בבוקר אצל הרופא, קורא את הנתונים. הוא עושה לי בדיקה ולא מרוצה מהמספרים. כותב מכתב שהוא ממליץ באופן קטגורי להפסיק לאמן, כי להמשך העבודה שלי יכולות להיות השלכות מסכנות חיים. הרגשתי שאני לא יכול לקבל את ההחלטה לבד. זה משקל כבד. יש לי שותפים, והם שלושת הילדים שלי, אורי, טל וגל, ואשתי. אורי, הבן שלי, אמר לי, 'אבא, אני לא רוצה לשבת ביציע ולראות שקורה לך משהו על הדשא'. סמדי אמרה, 'אני לא רוצה לראות אותך נופל ליד הספסל'".
"היא היתה ספקנית לגבי החזרה למכבי חיפה. היא דאגה". גוטמן עם רעייתו סמדר // צילומים: כפיר זיו
גוטמן יצא מבית החולים וצלצל לשחר, שהגיע בבהילות למתקן האימונים של מכבי בכפר גלים. היו שם גם אור שחר, בנו של יענקל'ה, ויד ימינו של הבוס, עוזי מור.
"בשלב מסוים נשארתי לבד בחדר עם יענקל'ה. הראיתי לו את המכתב של הקרדיולוג, והוא שתק. בסוף אמר, 'מאוד מצער, אבל הבריאות לפני הכל'.
"בשלושת השבועות שלי במכבי חיפה שכחתי את הכללים שניסיתי ללמוד, שצריך לעשות הפרדה בין העבודה לבין החיים עצמם. זה היה טירוף. הרגשתי שאני בן 40, ובכל אימון דאגתי שרפי (מנהל הקבוצה רפי אוסמו; א"פ) ירוץ איתי מסביב למגרש. הייתי שם כל היום, לא נחתי בראש לרגע.
"היתה פגרת נבחרת, ועשינו משחק נגד הנוער. ירד גשם מטורף, ואני עומד על הקו ולא עושה חשבון, נרטב לגמרי. אחר כך סיפרו לי שיענקל'ה, שעמד למעלה, אמר לאנשים, 'מה הוא בטירוף כזה?'"
איפה היתה אשתך, שומרת הסף שלך?
"היא אולי היחידה שהיתה ספקנית לגבי כל החזרה הזאת למכבי חיפה. היא דאגה".
אתה יודע שהיו אנשים שלא קנו את העניין הבריאותי. אמרו שברחת, שנבהלת, שלא עמדת בלחצי המשבר של מכבי חיפה, ושההפסד בדרבי היה הקש ששבר את גב הגמל.
"מישהו אמר פעם ש'ויתור הוא זן נדיר של אומץ'. זאת ההחלטה הכי אמיצה וקשה שיש בחיים. ביום שישבתי אצל הקרדיולוג, משהו נכבה לי בחיים. בא רופא ומוריד אותך מהכביש עם מכתב המלצה, שאין לו פרשנות.
"אז שאני אתעצבן מביקורת של מישהו שכותב שברחתי? ויתרתי על הדבר שהכי אהבתי לעשות בחיים. כדורגל הביא אותי לדמעות של אושר וכאב".
מאז שעזבת את מכבי חיפה, מרקו בלבול ייצב את המערכת והחזיר את הקבוצה לצמרת. הוא סיפור הצלחה?
"כשבאתי לחיפה, אמרתי שהיעד העונה הוא להגיע לאירופה, ובעונה הבאה להתמודד על אליפות. כן, מרקו עושה תוצאות טובות מאוד. לא הייתי משיג תוצאות טובות יותר".
אתה באת מלמטה. אימנת בליגות נמוכות, בבית"ר חיפה, בטמרה, בבית שאן. לקחת את הפועל ת"א רגע לפני ירידת ליגה והבאת אותה לשלב הבתים בליגת האלופות. עשית אליפות עם הפועל חיפה, גביע היסטורי בבאר שבע. איך לא קיבלת עבודה בקבוצה גדולה באירופה?
"תמיד הייתי כמעט. אני לא יודע לדבר ספרדית ואיטלקית, וידעתי ששם לא אאמן. כשאימנתי את הנבחרת, לקחתי את פיני זהבי שיהיה הסוכן שלי. אחרי ה־3:3 מול פורטוגל עם כריסטיאנו רונאלדו באצטדיון רמת גן, פיני ירד לחדר ההלבשה, חיבק אותי ואמר שידאג שאאמן באירופה. הוא ניסה ולא הצליח".
• • •
וככה מוצא את עצמו גוטמן, בגיל צעיר יחסית, מנוטרל ממה שהוא יודע לעשות הכי טוב. בשבועות האחרונים פורסם שהוא נפגש עם המנהל הטכני של נבחרת ישראל, האוסטרי ווילי רוטנשטיינר, וייקח על עצמו את מערך ההדרכה בהתאחדות לכדורגל.
"היו לי שתי פגישות איתו", אומר גוטמן. "הוא רצה שאקח את אימון הנבחרת הצעירה, ושאחליט מה צריך לעשות בנבחרות הצעירות יותר. אמרתי לו, 'סורי, אני לא יכול'.
"הוא גם רצה שאני והוא נייצר מערך הדרכה חדש למאמנים כאן. לייצר בסיס שיעזור למאמנים צעירים להתקדם ולקבל את הידע הנדרש, כדי שיתאימו לעידן המודרני. סוכם שבגדול נלך על זה, אבל בינתיים ההתאחדות ממתינה לאישור משרד הספורט".
איך רוטנשטיינר?
"האיש הנכון במקום הנכון. בזמן קצר יחסית הוא למד מי נגד מי פה, וזה שאפו גדול. הוא הבין מה אנחנו צריכים, ומרגע שהבין, הוא לא בוחל באמצעים. נתנו לו את הכוח, והוא משתמש בו לקידום הכדורגל פה".
מה היית משנה בהכשרת המאמנים?
"צריך שינוי משמעותי גם ברמת החוק, וגם ברמת התקציבים. רוטנשטיינר יודע שאני בקשר עם יוגי לב (מאמן נבחרת גרמניה; א"פ), והוא יודע מה ההבדל בין ההכשרה של מאמן גרמני לישראלי, גם בקורס הפרו. למאמנים ישראלים אין מספיק מטען וידע כשהם מסיימים את קורס הפרו שלהם. מאמן שרוצה להצליח פה, חייב לחפש כל הזמן השתלמויות באירופה.
"חלק מהשינוי צריך להיות גם בצמצום מספר הקבוצות. האיכות לא מספיקה ל־16 קבוצות. צריכה להיות כאן ליגת על של 10 קבוצות, מקסימום 12. כך גם בליגה הלאומית".
אמרת שמחכים לתשובה של משרד הספורט על כסף והשקעה. אבל הרי זה כל הסיפור. לא יביאו את הכסף לעשות מהפכה בכדורגל פה.
"צריך בישראל שר ספורט עם מחויבות, עוצמות והשפעה. אחד שמבין בספורט ויודע להזיז הרים, לבנות תשתיות, להביא כסף, לדפוק על השולחן אצל ראש הממשלה".
היה אחד כזה. אהוד אולמרט.
"אולמרט זה בינגו. יש לו הכל. הבנה, ידע, גישה, השפעה, כוח".
אולי אברם גרנט?
"אברם זה מאמן שאני מאוד מחזיק ממנו. השילוב בינו לבין שלמה שרף זה המאמן הישראלי הטוב בכל הזמנים".
לא עמנואל שפר?
"את שפר לא באמת הכרתי. לשלמה אני חייב את הקריירה. הייתי עוזר שלו במכבי חיפה בעונת הדאבל. חיית משחק, שנוטע בשחקנים שלו את האמונה שהכל אפשרי. הוא הפך את מכבי חיפה למפלצת. גרנט מבין את המשחק, והגדולה שלו היא שהוא מביא את השחקנים שלו לניצחון דרך הרגש".
גם גיורא שפיגל הוא גאון כדורגל שהחמיצו כאן.
"מסכים. הוא ישב בחוץ יותר מדי שנים. הייתי עוזר שלו. הוא הביא לישראל את המודרניזציה של תורת האימון מאריגו סאקי. בחור אינטליגנטי, ידען".
• • •
הדאבל עם הפועל ת"א ב־2010 היה ההישג הגדול האחרון של גוטמן. אחריו קיבל את נבחרת ישראל, שאליה הגיע עם חותמת של המאמן המוביל בארץ באותם ימים. אבל ארבע השנים שלו בנבחרת, שני קמפיינים, לא הוכתרו בהצלחה.
מה השתבש?
"בקמפיין הראשון היינו עם רוסיה ופורטוגל. לא יכולנו לסיים לפניהן, וסיימנו מקום שלישי, לפני צפון אירלנד ואזרבייג'ן, שכולנו רואים איזו התקדמות הן עושות. הקמפיין השני כבר היה פספוס.
"בבית שלנו היו בלגיה, בוסניה, וויילס, קפריסין ואנדורה. התחלנו עם 9 נקודות מתוך 9 בשלושה משחקים. בין הניצחון 3:0 על בוסניה לבין המשחק עם וויילס בבית עברו כמה חודשים. חמישה־שישה שחקנים, ששיחקו מול בוסניה, לא היו כשירים. לעומר דמארי היתה מחלת הנשיקה, גילי ורמוט היה פצוע.
"דאגתי שיהיה מישהו באימון של וויילס ויצלם שם. כשהוא חזר משם, הבנתי שהם ישחקו 2־3־5. כל הלילה התלבטתי אם לקום בבוקר ולשנות את השיטה שלנו בהתאם לשיטה שלהם. הייתי שמרן וטעיתי. הם פירקו אותנו 0:3".
מה אתה חושב על הנבחרת תחת אנדי הרצוג? מה הוא עשה שאתה לא ידעת לעשות?
"הנבחרת איתו במצב טוב. הוא עבר לשיטת שלושת הבלמים. אני עשיתי את זה מאוחר מדי, ב־0:0 מול וויילס, בחוץ. בשיטה הזאת הוא נתן למגינים שלו להיות יותר חופשיים, כי יש שלושה בלמים שמחפים.
"הרצוג לא הפתיע אותי, אבל בוא נמתין עם ההגדרה של הצלחה, כי אתה יודע איך זה פה. יש לו אינטליגנציה רגשית גבוהה, הוא צנוע, בלי פוזה, למרות שבא עם עבר של שחקן גדול".
ה־4:2 על אוסטריה זו הצלחה יפה. אוסטריה היא נבחרת בהתקדמות.
"אין ספק שזו חתיכת הישג. התוצאה הזאת לא נופלת מה־3:0 שלי עם הנבחרת על בוסניה".
בחודש הבא משחק עם פולין בוורשה. זה יהיה סיפור אחר, עם שחקן כמו לבנדובסקי.
"בגלל הגישה של הרצוג, אני מרגיש שהלחץ של התקשורת על הנבחרת ירד, ואפשר לעשות תוצאה טובה. אבל ברור לך שאם הם לא יעלו, ידברו על כישלון".
אתה חושב שזה יהיה כישלון?
"הבית הזה, עם פולין, אוסטריה, סלובניה, לטביה - יש לי הרגשה שהנבחרת תלך עד הסוף".
מה היתרון שיש למאמן זר על ישראלי?
"כשאימנתי את הנבחרת, העדפתי בהרכב את ורמוט על ליאור רפאלוב, שהיה בתקופה מדהימה בברוז'. התקשורת לחצה שישחק. מה שעבר עלי, לא עובר על הרצוג. בסוף ורמוט שיחק, ובמבחן התוצאה הצלחנו, אז התקשורת ירדה מזה".
יש גם הרגשה שלמאמן זר קל יותר לשלב בהרכב שחקנים ערבים בלי להתחשבן.
"לא קונה את זה. עשינו ליל סדר בצפון אירלנד. ישבנו סביב השולחן ושרנו שירי חג, ובשולחן ישבו ראדי, כיאל, נאתכו".
אז יש צוות מקצועי טוב. הבעיה נשארה עם השחקנים?
"מבחינה מקצועית, יש התפתחות גדולה מאוד גם אצל השחקן פה. יש שיפור בעבודה, בהתמדה ובגישה, וגם רמות השכר השתפרו. אתה יודע איזה שחקן ברוך ממן היה? אבל הוא הרוויח גרושים, כי הוא נולד בשנתון הלא נכון".
מדברים הרבה על שחקן של מאמן, כמו שגילי ורמוט היה אצלך בהפועל ובנבחרת. תגדיר לי שחקן של מאמן.
"אחד השחקנים הגדולים בנבחרת זה שרן ייני. האינטליגנציה שלו הביאה את הנבחרת למשחק מושלם מול פורטוגל, כולל הכיסוי שלו על רונאלדו. הוא מזכיר לי את דני בלינד, ששיחק באייאקס. אומרים שאין לו את זה ואין לו את זה, ואני אומר שיש לו הכל, כולל טכניקה נהדרת".
וערן זהבי?
"ערן זה שחקן שלא רואה בעיניים, ובגלל הראש שלו, הוא יגיע להתמודדות מול כריסטיאנו רונאלדו בלי רגשי נחיתות, וינצח גם אותו. הכדורגל הישראלי צריך יותר ערן זהבים, חוצפנים במובן החיובי.
"מאמן שרוצה להצליח פה, חייב לחפש השתלמויות באירופה". גוטמן במשחק הנבחרת // צילום: אודי ציטיאט
"חיים רביבו אולי היה יותר כישרוני מזהבי, אבל זהבי עשה דברים שאף אחד לא עושה. למחרת הניצחון 0:3 של הפועל ת"א על בנפיקה, באנו לאימון התאוששות. השחקנים ששיחקו קיבלו הוראה לרדת לאימון שחרור. פתאום אני רואה את זהבי יורד עם נעלי כדורגל ומגיני עצם, והוא בא אלי ואומר שהוא רוצה להשתתף בשלוש על שלוש, שעשו המחליפים. ושלוש על שלוש זה פיצוצים.
"אתה מבין? זאת התשוקה שלו, שאין באחרים. היו לי ויכוחים איתו. הוא לא הבין למה אני הולך לשחק בוויילס עם שלושה בלמים. רצה לבוא לשם ולנצח, ולא לחשבן להם. אמרתי לו, 'ערן, דחילק, זה משחק העלייה של וויילס ליורו, עם 60 אלף צופים ומישל פלאטיני (נשיא אופ"א דאז; א"פ) ביציע".
מה היתה דעתך בוויכוח הגדול לאן זהבי צריך ללכת - לכסף של סין או לאירופה?
"שהוא צריך ללכת לסין, כי הוא כל הזמן צריך להיות בטופ. אם היה הולך לאברטון, למשל, לא בטוח שהוא היה שם בטופ, ובטופ הוא משפיע. עדיף לו להיות ראש לשועלים מאשר זנב לאריות.
"אתה יודע שזהבי הגיע למכבי ת"א בגללי? הוא צלצל אלי מפלרמו ואמר לי שהפועל ת"א לא רוצה אותו, וגם נותנים לאנשים במכבי להבין שהוא בחור בעייתי. הרמתי טלפון לג'ורדי ואמרתי לו, 'קחו אותו, עלי. אני אחראי שאין שום בעיות איתו'. כל סוף עונה היו מתקשרים אלי ממכבי להודות לי".
אחרי סיפור המכות עם אוהד הפועל פואד, זהבי אמר שלא התקשרת אליו.
"השארתי לו הודעה במכשיר, והוא כנראה לא ראה. אבל התקשרתי אליו ואמרתי לו שאחרי מה שהוא אמר, הוא ינוח מול בוסניה. שחקנים, ואת זה תדע, תמיד צריך ליישר אותם".
• • •
עד שדברים בכדורגל המקומי יזוזו, אם בכלל, גוטמן כותב. הוא מכין הרצאה שבכוונתו להציע לחברות ולארגונים, שכותרתה "כדורגל כדרך חיים", ובה יספר את התובנות שלו מסיפור חייו, האורות והצללים.
בנוסף, הוא בונה סדנה של יומיים למאמנים, שהוא מתכנן להעביר שלוש פעמים בשנה - בכל פעם, באזור אחר של הארץ. "יהיו שם כל הידע והניסיון שאספתי מכל השנים ומכל ההשתלמויות והסימפוזיונים אצל אלכס פרגוסון, אנטוניו קונטה, לורן בלאן, יוהאן קרויף, ארסן ונגר ויוגי לב. אני רוצה שהסדנה הזאת תתאים גם למאמנים בליגות נמוכות, משם התחלתי, וגם למאמנים בכירים. להפנים את המתודיקה".
יש משהו שיחזיר אותך לאימון? בכל זאת, זה כל העולם שלך.
צוחק. "אין מצב. ראית את ההמלצה של ד"ר זיסמן? אני טוטאלי, לא יודע לווסת ולעשות הפרדה. הבנתי את זה. די".
יכול להיות שזה קרה לך בזמן. תראה מה קורה עם מעמד המאמן כאן. כמעט כל המאמנים בגילך כבר מזמן בבית.
"השתנו הזמנים בכדורגל העולמי. היום מחפשים מאמנים צעירים, שגדלו לתוך הטכנולוגיה של המשחק. להופנהיים מהבונדסליגה יש מאמן, עוד לא בן 32, בשם יוליאן נגלסמן. קיבל שם את התפקיד כשהיה בן 29.
"כשבאיירן העסיקה את יופ היינקס, שהיום הוא בן 73, או כשדורטמונד מעסיקה מאמן בן 61, הן היוצאות מן הכלל. השיא של מאמן הוא בגילאי 55-40. אלה השנים שבהן אתה מרגיש בשל, מנוסה, חד, עם ידע ואנרגיה. אדם מוכשר בן 60, בריא, מוצא את עצמו בבית.
"כל כוכבי הכדורגל בישראל, ששיחקו כאן לפני 60-50 שנה, הפכו למאמנים גדולים. קשטן, שניאור, גרונדמן, שווייצר, ניסים בכר, שרף, מרימוביץ', זלצר. למה הכוכבים מלפני 20 שנה ויתרו על אימון? רביבו, נמני, אוחנה, בנאדו, חרזי, סיני, מלמיליאן? כי הם קלטו את ההבדל בין להיות כוכב כדורגל למאמן. הם הבינו כמה קשה יצטרכו לעבוד כדי להגיע למעמד שהיה להם כשחקנים, והחליטו לוותר.
"אם כל אלה היו היום המאמנים, הכדורגל הישראלי היה במקום אחר. הפסדנו דור של מאמנים שאין להם תחליף" .
מה שמביא אותי לאחד שפירק פה את המאמנים אחד־אחד. אלי טביב.
"כשעבדתי אצל טביב, הוא בחיים לא דיבר איתי כמו שאומרים שדיבר עם מאמנים אחרים. הוא באמת מבין כדורגל, אבל להבין זה קל. זו לא חוכמה גדולה. מי שחי שנים ארוכות בכדורגל, מבין כדורגל. החוכמה הגדולה היא מה אתה עושה עם ההבנה. לדעת לאמן ולהעביר מסרים לשחקנים.
"תשמע סיפור עם טביב. לפני הנסיעה שלנו עם הפועל ת"א למשחק ברוסיה נגד קזאן, טביב מודיע שזהבי לא ייסע למשחק, כי הוא לא מוכן לחתום על החוזה. שאלתי מה הקשר, וטביב אמר, 'ככה אני רוצה'. ניגשתי למוני הראל, ואני כבר לא אימפולסיבי אלא מחפש דרך חכמה להגיע לטביב. בסוף זהבי יצא, והרווחתי אותו גם רגשית".
אבל טביב בטח לא שכח לך.
"טביב לא שכח, אבל זה לא הפריע לו לרוץ עם דגל ישראל גדול בטדי כשזהבי הבקיע את שער האליפות.
"היה לנו משחק על עלייה לשלב הבתים בצ'מפיונס ליג מול רד בול זלצבורג. ניצחנו במשחק הראשון בחוץ 3:2, ובבלומפילד הם הובילו עלינו 0:1, והיינו על סף הדחה. במחצית השנייה הכנסתי את שי אבוטבול, שהיה סדין אדום עבור טביב. הוא לא סבל אותו, לא יודע למה.
"אני אומר לשי, 'אל תחפשו את השער, תניעו ותחזירו את השליטה באמצע'. שי שינה את המשחק, עשינו 1:1 ועלינו. בתוך כל החגיגות הענקיות ניגש אלי העוזר שלי יוסי אבוקסיס ואמר לי, 'דבר כזה עוד לא ראיתי'. שאלתי אותו מה קרה, ויוסי אמר לי שטביב שאל אותו למה הכנסתי את אבוטבול".
לפני מכבי חיפה עבדת בשנים האחרונות כפרשן בערוץ הספורט. אתה מתגעגע?
"מאוד אהבתי להיות שם. אנשים מקצוענים. אני מתאר לעצמי שיום אחד עוד אחזור. היה כיף לעבוד עם מודי בראון, העורך חן לוינקרון, יונתן כהן, עמיחי שפיגלר, כולם".
על מה אתה הכי גאה בקריירה שלך?
"אני גאה שאימנתי במכבי נווה שאנן. כשעבדתי בבית"ר חיפה, לפני משחק עלייה נגד טמרה, בא היו"ר ורצה לקבוע לי את ההרכב. ניגשתי ללוח הטקטי וכתבתי עליו: 'חברים, להתראות'. הגעתי עד למעלה בלי להיות שחקן משמעותי, בלי קיצורי דרך, עם הרבה מהמורות".
מה היה רגע השפל שלך?
"בבית"ר ירושלים, כשהרגשתי שקיות של גרעינים עפות מהיציע ופוגעות לי ביד. בתקופה שלי בבית"ר לא ידעתי להתמודד עם משברים. אני מאוד אוהב את השיר 'שבחי ירושלים', ודמיינתי שאני מרים אותם עד הסוף".
סיימת איתה במקום השני, אבל האוהדים לא אהבו את הכדורגל הטקטי שלך.
"הייתי צריך להתחשב, לחפש את החוכמה והחיבור. לא הייתי בשל למועדון עם דנ"א כזה".
למה אתה הכי מתגעגע עכשיו?
"להכל. להכנה למשחק, להצגת השחקנים, לעלייה לדשא, לזה שאני מפעיל סטופר באימון. כדורגל זה כמו אמנות. לפעמים זה מופת, ולפעמים אתה מחרבן הכל".
ועכשיו מה? ריקנות?
"עד לפני חודש וחצי היתה ריקנות, טראומה. סוג של אבל. אבל אני כבר לא שם. אני עובד, מכין את עצמי קדימה".
עד מתי חשבת לאמן?
"עד גיל 65, אם לא יותר". •
"איל ברקוביץ' היה הכישרון הגדול ביותר בכדורגל שלנו"
על יוסי בניון: "שחקן ענק. הישראלי עם הקריירה המרשימה ביותר. ידע לעמוד על שלו כשחקן, וזה ישרת אותו בתפקיד הבא".
על ולדימיר איביץ': "מאמן ברמ"ח איבריו".
על ברק בכר: "אחרי עונות ענקיות בבאר שבע, ממליץ לו לקחת עונת התאווררות והשתלמות בחו"ל, מה שאני לא ידעתי לעשות".
על איל ברקוביץ': "הכישרון הגדול ביותר בכדורגל שלנו. כאדם עם זיכרון סלקטיבי, אזכור לו רק את ימינו היפים".
על ניר קלינגר: "ווינר. שחקן שהבין שחיי מאמן תלויים בסביבה שלו".
על אלי אוחנה: "מגדולי השחקנים. הבין שעמדת המאמן כפוית טובה והחליט שזה לא בשבילו".
על אלונה ברקת: "שאפו".
על ניסו אביטן: "ידע לבחור את הקבוצה הנכונה והמתאימה לו".
על אלישע לוי: "אוהב לאמן. כבוד לא מנהל אותו, וזו תכונה גדולה".
על יענקל'ה שחר: "הבעלים האולטימטיבי בכדורגל הישראלי".
על יוסי אבוקסיס: "חולה עליו. נאמן, חבר, מכיר תודה, ישר והגון. שחקן טוב ותלמיד טוב. יגיע רחוק".
על הפועל ת"א: "השארתי שם את הלב שלי, תרתי משמע".
על רון קופמן: "אוהב להקשיב לו. אינטליגנטי, ידען ונבחן".
על מערכת ה־VAR: "מוצר חשוב שמביא את האמת למשחק, ויסלח לי פפ גווארדיולה. הילדים שלי אמרו שאם היה קורה לי מצב דומה למצב של פפ בגול שנפסל מול טוטנהאם, לא הייתי מתרומם מזה".
על פוליטיקה: "הסתכלתי על הרביעייה המובילה של 'כחול לבן', ואני אומר להם שגם אם אתם מובילים 1:0 בדקה ה־89, אסור לחגוג".
על עינת קליש־רותם, ראש עיריית חיפה: "הגשר שהכי קשה לחצות הוא בין מה שאומרים לבין מה שעושים. מאחל לה לחצות אותו".
aviadp65@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו