בחדרי ההלבשה של תיאטרון "נא לגעת" לא תלויות מראות איפור ממוסגרות בנורות בוהקות. שום שחקן או שחקנית לא ינסו כאן להישיר מבט אל המראה. זה לא שלא אכפת להם איך הם נראים, להפך. אלא שמראה אינה רלוונטית במקום הזה.
רוב השחקנים שיעלו לבמה בעוד כמה דקות, לשחק בהצגה "מבעד לרוח", הם עיוורים וחירשים, רובם לוקים ב"תסמונת אשר", תסמונת גנטית שבה קיימת לקות שמיעה ראשונית, בצירוף מחלת עיניים שמתפתחת לקשיי ראייה חריפים. זו גם הסיבה שחדר ההלבשה כמעט ריק מחפצים, כדי למנוע מהשחקנים להיתקל בפריטים שונים.
הבגדים תלויים על קולבים במקומותיהם הקבועים, והשחקנים יודעים בדיוק היכן הם ממוקמים. הם גם יודעים לתאר לפרטים את צבע הנעליים והז'קט, את ההדפס על החולצה, את צורת הכובע ודוגמת המניפה.
כל מה שקורה סביבם, החל משלב החזרות ומדידות התלבושות, דרך העלייה לבמה ועד לביקור שלי - מתוּוך. זה נראה כאילו המתורגמנים עוברים על כל המתרחש עם מצלמת וידאו, מתעדים בכל רגע נתון את מה שנראה ונשמע, ומעבירים את כל המידע בזמן אמת ב"שפת הסימנים במגע", שהיא שפת סימנים לכל דבר, רק כזו שמיועדת גם לעיוורים, ודורשת מיומנויות גבוהות של ריכוז והבנה.
ידיהם של המתורגמנים מונחות על ידיהם של השחקנים העיוורים, והם מרגישים את הסימנים השונים במה שנראה כמו ריקוד משותף, סבלני ומכבד, ויזואלי ותיאטרלי. ריקוד שכולו הוויה תקשורתית.
כחצי שעה לפני העלייה לבמה, חדרי ההלבשה עתירי פעילות, אבל בשקט. מפתיע כמה שקט יכול להיות מלא חיים. המתורגמנים לבושים שחורים מכף רגל עד ראש, כדי לטשטש את נוכחותם על הבמה. הם משמשים לשחקנים מראָה, מוודאים שהכל מונח על הבמה כמו שצריך, מסבירים להם מתי תחל ההצגה, אם יצפו בה הפעם גם תיירים, וגם מי יישא דברים בסופה, כי הערב הוא ערב מיוחד, וכולם מסתובבים ברגשות מעורבים.
• • •
את עמותת "נא לגעת" להגברת המודעות לצורכי אוכלוסיית החירשים־עיוורים הקימו ב־2002 הבמאית עדינה טל וערן גור, שהיה המנכ"ל בפועל של העמותה בתחילת דרכה. השניים פתחו מרכז תרבות ייחודי בנמל יפו, והמופע הראשון של תיאטרון "נא לגעת", "אור שומעים בזיג זג" בבימויה של טל, הועלה בארץ וברחבי העולם וזכה לביקורות נלהבות. המופע השני, "לא על הלחם לבדו", מוצג במרכז מיום פתיחתו ועד היום.
ההצגה "מבעד לרוח" מועלית על במת המרכז זה ארבע שנים, וזוכה לתשבחות ממבקרי התיאטרון, שלא נותרו אדישים אליה. השחקנים העיוורים־חירשים הם מילה מטביינקו, ורד גלבוע, אמג'ד איברהים, שפיק אבראהים, איימן מוחנג'ר, מג'די ג'אזמאווי ודניאל פחימה, ולצידם גם שחקנים שומעים ורואים - איליה ציבולסקי, שירי שחר, גילי בית הלחמי ועידן שחר.
"העבודה עם השחקנים האלה היתה הרבה יותר משמעותית מאשר לעבוד עם שחקן סלב, שכאילו כבר יודע הכל". הקאסט הכפול על הבמה // צילומים: אפרת אשל
הערב עולה ההצגה בפעם האחרונה, בגלל היעדר תקציב. "קיבלתי את ההחלטה הזו בדמעות", אומר מנכ"ל "נא לגעת", אורן יצחקי. "לצערי הגדול, אני לא מצליח לגשר על הפערים בתקציב. כדי לחזור ולהעלות את ההצגה הזאת אני זקוק ל־200 אלף שקלים, שאין לי. וחבל לי, כל כך חבל".
"כדי להעלות את 'מבעד לרוח' היינו צריכים לעשות חזרות במשך חודשים ארוכים. זה לא כמו הצגה רגילה, רחוק מזה. השחקנים לא למדו בבית ספר למשחק, כי עד היום אין בארץ או בעולם בית ספר למשחק לעיוורים וחירשים, ולכן הם לא יודעים מה מצפים מהם.
"אחרי שאיתרנו אותם, התחלנו איתם מאפס. במשך חצי שנה הכשרנו אותם רק כדי שיוכלו לעמוד על הבמה, להבין תיאטרון, להביע את עצמם. ואז הקדשנו עוד חצי שנה של חזרות להצגה עצמה.
"בהצגה יש מתורגמן אחד על כל שחקן. אנסמבל השחקנים שלנו כולל שחקן מאבו־גוש, שחקנית מהקריות, שחקן מוואדי ערה. כדי שהם יגיעו לכאן אנחנו שולחים מונית שמגיעה עד פתח הדלת שלהם, ומחזירה אותם עד הדלת. ההוצאות הללו ענקיות.
"אין בעולם קבוצת תיאטרון ייחודית שכזו, בטח לא הצגה כמו 'מבעד לרוח', שמערבת גם שחקנים רגילים. לפני 15 שנה לא באמת חשבו שאפשר לעשות משהו אמנותי עם חבר'ה עם מגבלות חושיות כאלו והזדקקות לליווי של 24 שעות. השחקנים לא היו עושים הרבה במהלך היום, הם היו בחושך. חושך פיזי וחושך סימבולי".
• • •
מרכז "נא לגעת" ממוקם במקום שבו היה פעם מחסן סירות מעופש. "המרכז שלנו מאפשר את המפגש החשוב בין קהל שומע ורואה לבין אנשים עיוורים, חירשים ועיוורים־חירשים", אומר יצחקי. "זה מפגש שוויוני ומכבד, שמאפשר את הרחבת המודעות הציבורית וההכלה.
"מלבד התיאטרון אנחנו מפעילים גם את מסעדת 'בלקאאוט', מסעדת חושך עם צוות מלצרים עיוורים וכבדי ראייה, מרכז אירועים בשם 'קפיש', וסדנאות מגוונות לקהל הרחב. בסך הכל עובדים כאן כ־100 איש, שמהווים מודל לכור היתוך ישראלי נפלא ומיוחד: יהודים, ערבים, להט"בים, חירשים, עיוורים, שומעים, רואים.
"כעמותה שמייצרת חלק נכבד מההכנסות שלה, אין לנו אח ורע. ובכל זאת, אני חייב תמיכה ממשלתית, חייב תמיכה נוספת מעיריית תל אביב. אני יודע שאנחנו בית מיוחד שמתהדרים בו מול התיירים, אבל היינו שמחים לחיבוק הרבה יותר גדול".
עלילת המחזה נוקבת, ובמרכזה ממשלה שהחליטה לבצע מחקר מדעי, שבודק את יכולות העבודה והתפוקה של אנשים עם מוגבלויות. האם הם כשירים לעבודה שאינה מותאמת במיוחד עבורם? האם הם יכולים להשתלב במשק ולהגדיל את פריונו? וכמה חמלה טמונה בנו? תוצאות המחקר המפתיעות מביאות את הממשלה לבטל את הזכויות הניתנות לבעלי מוגבלויות, ומכשירה אותם לעבוד במפעל מבודד שהוקם במיוחד עבורם. שאלות קשות כמו "האם אנחנו חברה שמקדשת רק את הטובים?" מעלות לאורך כל ההצגה את ההשוואה המצמררת לתיאוריות הנאציות, וגורמות לצופה אי נוחות מכוונת.
את השחקנית ורד גלבוע (54) אני מראיינת בעזרת חֶפְצי שריד, המתורגמנית שאיתה. היא גבוהת קומה, בעלת שיער שחור ארוך ושפתיים צבועות בשפתון אדום. אי אפשר להסיר ממנה את העיניים, ואי אפשר שלא להיווכח עד כמה המשחק שלה מקצועי ומרשים.
כשמתווכים לה את נוכחותי בחדר, היא עונה לי בשפת הסימנים: "אני יודעת שאת פה. אני לא רואה ולא שומעת אותך, אבל מרגישה שאת פה".
"מגשימה את עצמי". השחקנית ורד גלבוע עם המתורגמנית חֶפְצי שריד // צילומים: אפרת אשל
הראיון מקבל קצב אחר, של המתנה לתרגום השאלות, ואז לתרגום התשובות ולהסבר למה בדיוק ורד מתכוונת, עד שחפצי בטוחה שהמסר עבר במלואו. קשר עין רגיל בין מראיין למרואיין לא מתקיים.
ורד גרושה וגרה בקריית ביאליק עם בן זוגה. יש לה בן שומע - אביב (26), ובת חירשת - עו"ד שירלי פינטו (30), פעילה חברתית לקידום זכויות חירשים ולקידום שפת הסימנים הישראלית. בבחירות לכנסת ה־21 היא שובצה במקום העשירי ברשימת הימין החדש. "לפני חודשיים הפכתי לסבתא, שירלי ילדה לי נכד ראשון", מסמנת ורד בהתרגשות.
עד לפני כמה שנים עבדה בחברת החשמל. כשראייתה הידרדרה, נאלצה לעזוב את עבודתה, ואז גם שמעה על קבוצת התיאטרון "נא לגעת".
"התיאטרון הוא מקום העבודה היחיד שלי", היא מספרת. "כל מה שאני רוצה וחולמת זה להמשיך לשחק. אני אוהבת את הבמה, אוהבת להיכנס לדמויות, מרגישה נהדר כשאני משחקת, מרגישה שאני מגשימה את עצמי".
איך את יודעת לאן לזוז על הבמה?
"בעזרת שרידי הראייה שלי אני מזהה את אלומות האור של התאורה. אני גם מצליחה לשמוע את הבאסים של המוזיקה, ולפעמים שומעת קצת את הדי מחיאות הכפיים. זה מאוד מרגש אותי.
"כל מה שהייתי רוצה זה להמשיך לשחק בהצגה, ושכולם יבואו לראות אותה. היא הצגה חשובה, ועצוב שהיא יורדת. העבודה היחידה שלי אבדה לי".
"הטקסט בהצגה נראה לי קצת קשוח בהתחלה, אפילו מבהיל", מספר מג'די ג'אזמאווי (54) מכפר קרע שבצפון. "לאט־לאט פירקנו עם הכותב והבמאי, משה מלכא, את מה שאנחנו רוצים להגיד, את המסרים החשובים. ההצגה נכתבה ביחד איתנו, דרך שפת הסימנים.
"ראית בחזרות איך אני צועק, נכון? אני משחק סוג של בוס קשוח, ועברתי הרבה תהפוכות עד שדייקתי את התפקיד שלי. כשאני עולה לבמה, אני מאושר. פשוט ככה. מאושר מכל מה שקורה פה".
המתורגמנית הצמודה שלו היא ליאורה דמטר, שמוכיחה בשפת הגוף שלה שמתורגמנית טובה היא בעצם שחקנית מוכשרת. "אבל ההצגה היא לא שלי", היא מבהירה מייד. "הבמה היא שלהם, ואנחנו פה רק בשבילם, כשהם צריכים אותנו".
מג'די, שלוקה גם הוא בתסמונת אשר, נשוי ואב לארבעה. הבכור בן 27, הצעיר בן 18. מדי יום הוא עובד עד הצהריים במפעל שיקומי באזור מגוריו, ואז נוסע למרכז "נא לגעת" ביפו. הוא כאן מאז 2013, כשהצטרף לסדנאות המשחק הראשונות שהעבירה עדינה טל.
"כשהשחקנים מגיעים לפה, כולם מחויכים, לא משנה מה עבר עליהם במהלך היום", הוא אומר. "המפגש בינינו הוא מרומם. יש בין השחקנים אחווה מאוד גדולה, אנחנו אוהבים אחד את השני".
• • •
השעה 20:30 והאולם המלא מוחשך. רבים בקהל משוחחים בשפת הסימנים. בצד ימין של האולם יושבת קבוצת אחיות מאיכילוב בערב גיבוש, משמאל קבוצת עובדים מהמרכז הישראלי לתעסוקה, שדואג לשילובם של אנשים עם מוגבלות בעבודה.
באמצע האולם קבוצת חברות טובות, שבאו לחגוג יום הולדת 60 של אחת מהן באופן מקורי. "חיפשנו משהו שירגש אותנו", אומרת אחת מהן. "לפני ההצגה עברנו פה סדנה מרתקת של שפת הסימנים, אנחנו חייבות לשכנע גם את הנכדים שלנו לבוא לסדנה כזו".
השחקנים עולים לבמה בזה אחר זה. המוזיקה המקורית של אלדד לידור יפה ומרגשת, ועלילת המחזה מתבהרת דרך שפת תיאטרון אלטרנטיבית, שילוב של ויזואליה חווייתית, וידאו ארט יפהפה ואמנויות הקרקס. השחקנים מדברים ביניהם בשפת הסימנים, וכתוביות מוקרנות לקהל, מזכירות קצת את הסרטים האילמים של צ'רלי צ'פלין.
המתורגמנים עטויי השחורים נבלעים על הבמה. תפקידם הוא למקם את השחקנים במקומותיהם, להזיז ולשנות את התפאורה, ולסמן להם בטפיחה על הכתף מה אמור לקרות. למשל, "עכשיו יוצאים".
מנכ"ל "נא לגעת", אורן יצחקי // צילום: אפרת אשל
בין המתורגמנים גם נועה ינאי וערן אבידן. ערן עושה כאן את השירות הלאומי שלו, נועה היתה בת שירות במרכז עד לפני כשנתיים, ונשארה בגלל הקסם. היא אמנם לא מתורגמנית מוסמכת, אבל שולטת בשפת הסימנים ובשפת הסימנים במגע. מאחורי הקלעים, הם אלה שיודיעו שההצגה החלה, ומתי תורו של מי להיכנס.
החוויה שלמה, מרגשת וייחודית. ככל שההצגה מתקדמת, נחשף הקהל גם לחלומות הפרטיים, האישיים, של השחקנים, ולבחירה שלהם בין מאבק לפשרה. מג'די נושא מונולוג שקט אך עוצמתי על ילדיו שעוד לא נולדו, "שיהיו רגילים, לא כמוני, שצריך לעבור את מסכת הייסורים הזו".
בצד הבמה צופה במתרחש אבי גז, מנהל מחלקת התיאטרון. גז הגיע למרכז אחרי 17 שנה בתיאטרון הבימה, והוא לא עושה הנחות לשחקנים בדרישותיו המקצועיות.
"ההכנות להצגה הן שונות לגמרי מאשר בתיאטרון רגיל", הוא אומר. "בתיאטרון רגיל שחקן מגיע חצי שעה לפני תחילת ההצגה, מתאפר, מתלבש, מציץ לראות עד כמה האולם מלא, וזהו, אפשר להרים את המסך. אצלנו הכל שונה. הכל צריך להיות מונגש. גם התאורן והסאונדמן צריכים להנגיש את העבודה שלהם, כי אם האור לא יידלק בזמן, השחקנים לא יידעו לאן ללכת ופשוט ייפלו מהבמה. יש כאלה שרואים רק אלומות אור, ומתניידים לפי זה.
"ברור שכל תהליך ההפקה לוקח הרבה יותר זמן. אני אחראי לא רק לשחקנים, אלא גם למתורגמנים. זה בעצם קאסט כפול. המתורגמנים שלנו הם בבחינת 'רגל רביעית בשולחן', אי אפשר לצאת לדרך בלעדיהם. לכולם יש אוריינטציה בימתית, הם לא חוששים מקהל, והם עוברים אצלנו הכשרה לעבודה נכונה על הבמה בתנאים האלה".
יוצר ההצגה והבמאי, משה מלכא, שלזכותו ניסיון ארוך בתיאטרון אלטרנטיבי, מתקשה להסתיר את ההתרגשות. "כשהגעתי לכאן, היתה לי מטרה אחת: ליצור שפת תיאטרון חדשה, שמדברת אל הקהל בכלים אמנותיים, כך שהקהל ישכח שמדובר באנשים עם מוגבלויות ופשוט ילך אחרי העלילה.
"היה חשוב לי שהצופים לא ירחמו על האנשים האלה, אלא יראו בהם סוג של משל עליהם עצמם, כל אחד והמוגבלות שלו. העבודה עם השחקנים המיוחדים האלה היתה הרבה יותר מרגשת ומשמעותית מאשר לעבוד עם שחקן סלב, שכאילו כבר יודע הכל".
• • •
ההצגה מסתיימת, כנהוג, בהשתחוויה. מחיאות כפיים סוערות נשמעות באולם, אבל גם סימן מחיאות הכפיים בשפת הסימנים ניבט מכל עבר, והמתורגמנים מסמנים לשחקנים את מה שמתרחש מולם. את הקהל שנעמד מרוב התפעלות, את האנשים שמוחים דמעות של התרגשות, את מחיאות הכפיים. החיוכים הרחבים שלהם מאשרים שהם מרגישים את כל האנרגיה הזאת.
כמו בכל סוף הצגה בתיאטרון המיוחד הזה, הקהל מוזמן לעלות לבמה ולתקשר עם השחקנים. המבקרים נפעמים מהחוויה, תוהים בקול "איך יכול להיות שאתם לא רואים ולא שומעים, אבל מצליחים לשחק בתיאום מושלם?". רבים חולקים מחמאות: "אתם שחקנים לכל דבר, העובדה שאתם לא רואים או שומעים היא זניחה לחלוטין".
"זו הצגה מאוד אמוציונלית, ואפילו מטלטלת", משתפת גנאל (30), עובדת סוציאלית מהמרכז לתעסוקה. "המשפט 'אני רוצה ילדים רגילים, לא כמוני', שבר אותי לגמרי. אין ספק שההצגה הזו תלך איתי עוד ימים רבים".
יעל בת ה־60, שבאה לחגוג את יום ההולדת עם החברות, נרגשת. "הנה, גם בגילי אני חווה חוויה שמשנה תפיסת עולם. החבר'ה האלה הורידו לי את כל החומות, גרמו לי לחשוב אחרת על עיוורים וחירשים. אני חושבת שהביקור במרכז הזה, ובהצגה הזאת בפרט, הוא חובה. כל כך חבל שההצגה יורדת".
השחקנים נרגשים לשמוע את הצופים. "תודה רבה", מודה ורד על המחמאות, "אני מודה לכם שבאתם".
חצי שעה אחרי סוף ההצגה, שורה של מוניות כבר ממתינה בחוץ כדי להחזיר את השחקנים לבתיהם. איליה ציבולסקי (31), שחקן רואה ושומע, שמשחק גם בתיאטראות אחרים ובסדרות טלוויזיה ("תאג"ד", "כיפת ברזל"), עולה על האופנוע שלו.
"כבר שלוש שנים אני משחק בהצגה הזאת", הוא מסדר את הקסדה על ראשו. "עד אז לא נתקלתי בלקות שנקראת תסמונת אשר. היום אני לגמרי יכול לנהל שיחת חולין בשפת הסימנים.
"ההשתתפות באנסמבל המיוחד הזה תרמה המון להתפתחות האישית שלי כאדם בוגר. החבר'ה האלה תפסו לי את הלב. כל מפגש איתם הופך אותי לבן אדם הרבה יותר טוב. אני הרבה יותר רגוע בזכותם, מקבל, מכיל, מודה על מה שיש לי, ולא לוקח שום דבר כמובן מאליו. מאז שאני כאן אני שם לב לשונה ולאחר, רואה אותם כמו שהם.
"בבית הספר למשחק לימדו אותי שמי שחשוב על הבמה הוא הפרטנר שמשחק איתך. בהצגה כזאת, זה מקבל משמעות הרבה יותר גדולה. כאן אני מרגיש שאני צריך לשמור על השחקנים האלה. מישהו צריך להודיע להם שמתחילה ההצגה, וגם על הבמה ההתנהלות היא אחרת. אם אני מניח מזוודה במקום הלא נכון, הם ימעדו או יפספסו תנועה חשובה, או חלילה ייתקלו אחד בשני.
"אני מאוד עצוב שההצגה הזו יורדת. אני אסתדר עם הצגות אחרות, יהיו לי עוד במות לעלות עליהן. אבל עבורם זו האופציה היחידה. ההצגה הזאת היא עולם ומלואו בשבילם. החיים שלהם התמלאו בכל כך הרבה צבעים מגוונים של אמנות, במה וקשר בין־אישי, צר לי שזה נלקח מהם. לא יכול להיות שאי אפשר לעשות משהו בנדון".
ורד ומג'די חולקים מונית בדרך חזרה הביתה, לצפון. "כולם קצת עצובים פה הערב", אומר מג'די בעזרתה של ליאורה המתורגמנית. "אנחנו הולכים הביתה, ואין לדעת מתי נחזור. אבל למרות הכל אני אופטימי, ושומר על חיוך. בשביל מה התאמצתי על הבמה הזו, אם לא כדי ללמד מהי אופטימיות?"
מעיריית תל אביב נמסר: "עיריית תל אביב־יפו מכירה בחשיבותו הרבה של מתחם 'נא לגעת', ותמשיך לעשות כמיטב יכולתה על מנת לסייע להמשך פעילותו. תיאטרון 'נא לגעת' נתמך על ידי העירייה במסגרת ועדת תמיכות כמרכז תרבות ייחודי בסך של 137,258 שקלים (95,000 שקלים תמיכה שוטפת, 42,258 שקלים - תמיכת ארנונה).
"השנה הגישה הנהלת התיאטרון בקשה לתמיכה חד־פעמית בפסטיבל 'נא לגעת' לאמנות פורצת גבולות. התמיכה טרם נדונה, ויוחלט עליה בחודשיים הקרובים".
ממשרד התרבות נמסר: "תיאטרון 'נא לגעת' המוערך נתמך בארבע השנים האחרונות בתקנת תרבות בקהילה. בהלימה למדיניות הצדק התרבותי, שמובילה השרה רגב, התיאטרון זכה לגידולים משמעותיים בתמיכה בו על ידי משרד התרבות בשנים אלה.
"בשנת 2015 קיבל התיאטרון תמיכה בסך כולל של 450,242 שקלים, ומאז גדלה התמיכה בתיאטרון מדי שנה, עד שב־2018 זכה לתמיכה של יותר מ־1.1 מיליון שקלים. הגידול נבע מכך, שניתנה תוספת ייעודית של חצי מיליון שקלים עבור פעילות תרבות של נשים ואנשים עם צרכים מיוחדים. גובה התמיכה בתיאטרון בשנת 2019 טרם הוכרע, אולם יודגש, כי עד כה קיבל התיאטרון מקדמות, כמקובל.
"משרד התרבות והשרה רגב מעריכים את פועלו המקצועי המצוין של התיאטרון, את תרומתו האדירה לעולם התרבות הישראלי ואת חשיבותו החברתית. המשרד פועל מול משרד האוצר לגידולים תקציביים בתקנת תרבות בקהילה, ואנו מקווים שהגידול בתמיכה בתיאטרון יישמר.
"לצד זאת, המשרד שוקד על מנגנון תמיכה ייעודי למוסדות ולפעולות תרבות של נשים ואנשים עם צרכים מיוחדים, דבר שעשוי להביא לפריחה נוספת בתחומים אלה".
hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו