צפוף: לוח השנה היהודי הוא חגיגה מטורפת של הליכה על הקצה

למה אוכלים אוזני המן? שאלה מוזרה. באופן כללי, לוח השנה היהודי כופר באמונה (התפלה) שאכילה רגשית היא עניין מפוקפק. כל מאכלי החגים שלנו הם קונצרט לאכילה רגשית. אנחנו עושים עניין ממה שאנחנו לא אוכלים וממה שאנחנו כן. אנחנו אוכלים כי שמח ואוכלים כי עצוב. אוכלים כי אוהבים ואוכלים כי שונאים. כדי לזכור וכדי לשכוח, כי זה מסמל וכי זה בגימטריה, ולעיתים גם סתם כי טעים.

לוח השנה היהודי הוא חגיגה מטורפת של הליכה על הקצה. אבל מכל המנהגים המוזרים, אלו שבילדות הציקו עד שיגעון ומאוחר יותר הפכו לגעגוע, החיבור ההוא שבין פורים לבין ההכנות לפסח הוא ללא ספק שיא השיאים. תמצית הרעיון הוא שפרופורציה היא רעיון מאוד־מאוד לא יהודי. מידתיות? לא אצלנו. בטח לא בחגים.

לכן, עם בוא פורים המשימה תמיד היתה למלא את הבית בכמה שיותר חמץ, כמה שיותר דביק. רק כדי שבבוקר למחרת אפשר יהיה להתנפל עליו בחמת זעם, להשתומם בקול מה הוא מחפש בכלל בבית שלנו, לחפש פירורים בלתי נראים בפינות שלא באמת קיימות ולהכריז על הקמח כאויב מר ועל השפיות עצמה כאישיות בלתי רצויה.

בילדותי זה קרה מדי שנה. כמו שעון. אבל שעון שאיבד את זה. ברגע שאמא סיימה לעבוד על התחפושות, היא פצחה בחגיגת הקמח־שמן־סוכר. כולנו ידענו שאנחנו מארחים בביתנו היום את האויב של מחר. אך היה ברור שאין מה לעשות עם זה. יש לנו תפקיד למלא, ויש גם שואו שצריך להרים.

רוב החברים שהיו אמורים לקבל מאיתנו משלוחי מנות היו אנשים הגונים וסאחים עד העצם, שניהלו משפחות אשכנזיות זעיר־בורגניות שמשלוחי המנות שהגיחו מביתם היו למעשה צלחת נייר חד"פ מוצפת בתפזורת של בייגלה ובמבה שעליהם הונחו אי אלו אוזני המן תעשייתיות - שכבר אז חשבתי שהן הדרך הנלוזה ביותר בעולם לבזבז קמח. לפעמים הונחו שם גם חטיפים קנויים או בקבוקון יין קטן, שללא ספק עברו אי אלו משלוחי מנות לפני שנחתו אצלנו.

אבל משלוחי מנות אינם עסקה משתלמת או הגונה. כולם ידעו שהמוצא התוניסאי של אמא, שהיה רדום עד מודחק רוב ימות השנה, מתפרץ כמו הר געש עם בוא חג הפורים. פתאום לא היה דבר דחוף יותר בעולם מלייצר את כל סוגי העוגיות האקזוטיות שאי פעם נאפו בצפון אפריקה. אלו שיש להן שם מוזר ואלו שלא. עוגיות מיוחסות שישבו משובצות סוכריות בגביעוני "מאנז'ט" אלגנטיים, וגושי בצק סתמיים שנערמו בסבבה שלהם ובלי חוכמות בתוך איזו גיגית כביסה.

היו שם מאפים שאפשר להתגבר עליהם רק באמצעות קנקן של תה, והיו יצירות קטנות, אנינות ומתוחכמות להפליא שכל הטועם אותן מצטער שאין לו שפם דקיק. אבל מעל הכל היה העניין עם שושני הבצק המטוגנות האלה, שאמא טענה בתוקף שהן הגרסה שלנו לאוזני המן. כששאלנו מתי לאחרונה היא ראתה מישהו שסובל מאוזניים דביקות בצורת ספירלה, היא ענתה בצדק שגם אוזניים משולשות עם הצטברות של פרג מאחורי הקפלים, הן לא בדיוק תופעה מוכרת למדע.

• • •

במשפחה שלנו קראו להן מאניקוטי. שם שמהדהד ככל הנראה משהו מהרקע האיטלקי של חלק מיהדות תוניסיה. אחרים קראו להן שבאקיה, או פאזואלוס, ואף על פי שמדובר בעוגייה די פשוטה בסך הכל - כל מי שהכיר אותנו, רצה שנזכור אותו בפורים ונשלח גם אליו כמה מהמסולסלות המתקתקות האלה. ההורים שלי לא התכוונו לאכזב אף אחד, ולכן היה איזה רגע שבו הבית כולו נראה כמו מפעל קטן לייצור בצק מטוגן.

הבצק עצמו, תכלס, היה בצק של פסטה. אותו היינו צריכים לרדד לרצועות צרות, דקות וארוכות כמו פסטה, שנתלו ברחבי הבית כך שלא יידבקו זו לזו. בניגוד לפסטה, הן לא היו מתבשלות במים אלא נכנסות לשמן רותח תוך כדי סיבובים סבלניים של מזלג או כף שהעניקו להן את הצורה שבגללה כולנו קראנו להן נייר טואלט.

"איך אתם מסוגלים לאכול משהו שאתם קוראים לו נייר טואלט", שאל אבא שאהב להקניט כל מנהג תוניסאי. ואנחנו הזכרנו לו שמי שמסוגל לאכול צמר גפן מתוק, יכול גם נייר טואלט. ובכלל, מאכלי הילדות המרוקאיים שהוא עצמו התרפק עליהם נקראו בשמות מפוקפקים כמו "ח'לאע". אז בוא.

כשהגענו לשלב הטיגון של המאניקוטי, השתלשלו רצועות בצק דקות על כל משענת של כל כיסא. על ידיות של דלתות. ואיפה לא. ואנחנו הבטנו בהן וידענו שמחר יהיה טעים, אבל בעוד יום־יומיים אנחנו נקלל את הרגע. כל משענת וידית יעברו קרצוף ומירוק, ואף אחד לא יוכל לשאול: "למה שחמץ יגיע לכאן בכלל?" בשבוע הראשון נאכל רק בפינת המטבח. בשבוע השני נצא לכרסם משהו במרפסת. ובשבוע שלקראת פסח נצטופף בארון החשמל ונתהה מה הקשר ליציאת מצרים.

מחשבות שבועיות בנוגע לאוקראינה

1. קיימת מחלוקת בנוגע למשמעות המילה "יהודית" בהגדרה העצמית של ישראל. צד אחד מאמין ש"יהודית" הוא בעיקר עניין דמוגרפי. הצד השני מאמין שיהודית הוא עניין עקרוני ומוסרי. המלחמה גורמת לצד אחד לחשוש מהצפה של פליטים. הצד השני חושש שמא לא נעשה ככל יכולתנו כדי להציל נפשות. מעט מדי בינינו מאמינים ששתי הפרשנויות חשובות.
2. מאז החלה התקיפה הרוסית, אני מקפיד לשמוע גם קולות אחרים. אנשים שדווקא מבינים את הצד של פוטין. שמגנים את הצביעות של אמריקה והמערב, שדרשו מקייב להתפרק מהגרעין, וברגע האמת לא מקבלים אחריות. אנשים שמזכירים את הטילים שרוסיה הציבה בעבר בקובה. אם בזמנו ארה"ב ראתה את עצמה מותקפת, למה שרוסיה לא תרגיש כך עכשיו?

חשבתי שצריך להקשיב לקולות האלה, ותמיד נכון לזכור שלמטבע יש שני צדדים, אבל עד כאן. תמונות קברי האחים במריופול, החורבן הנורא וחסר הפשר, התקיפות המתמשכות של שיירות פליטים וסתם מטרות אזרחיות. כל אלו שוללים כל צידוק לתקיפה האיומה והרצחנית שמאיימת כרגע על העולם כולו. הרושם הכללי הוא שאין קו אדום כלשהו. אין אסון הומניטרי או תמונה קשה שיגרמו לצבא הרוסי לעצור ולבדוק את עצמו. כמו שאין צעד, מפלצתי ככל שיהיה, שיגרום לביידן לעשות משהו שהוא לא חרם על קוויאר או וודקה.

כשהחלה התקיפה הזכירו לנו כולם שאין סכסוך בין העם הרוסי לבין העם האוקראיני. כולם קרובי משפחה, ולמעשה מדובר בתרבות דומה ושמות כמעט זהים. אבל גם זה כבר לא נכון. כרגע יש שנאה והסכסוך עמוק, ואת מה שחוללו השבועות האחרונים לא ימחו עשרות שנים של הצטדקות והיתממות.

קשה להאמין שכאן, בישראל, היו ימים שבהם דיברנו בעברית על "אמא רוסיה", ושרנו בעברית שירים רוסיים. רבים כל כך האמינו בלב שלם שהתרבות הרוסית היא לא רק מולדתם של גאונים כמו פושקין וגורקי, צ'כוב וסטניסלבסקי, דוסטויבסקי ופרוקופייב, אלא גם מולדת התקווה לאחוות עמים ואנושיות. בכל תנועות הנוער, וגם אצלנו בישיבת כפר הרא"ה, הצלילים של מארש רוסי צלצלו פעם כמו משהו נכון וצעיר שרוצה לשנות את העולם. לא עוד.

shishabat@israelhayom.co.il