חמישה גברים חרדים מקיפים אישה חסידית אחת. כל אחד בתורו פונה אליה ביראת כבוד, שוטח את הסבריו על עשייתו ועל חייו. הם גבוהים ורחבים, בניגוד מוחלט למידותיה הזעירות, 150 סנטימטרים המכוסים בקפידה בבגדים כהים ובפאה. קשה לנחש שהיא בת 53, אם לשישה וסבתא לנכדים, שאת מספרם היא לא חושפת מחשש לעינא בישא.
"כבוד השופטת פרייר", קורא גבר חרדי נוסף המצטרף לשיחה, "תודה שאת מכבדת אותנו בביקור". פאותיו אדמוניות וכך גם פניו הנרגשות, והוא גולש מאנגלית ליידיש בעודו מספר לה על מכרה משותפת משכונת בורו פארק החרדית בברוקלין, שבה היא מתגוררת.
רחל פרייר, שופטת בית המשפט הפלילי של מחוז קינגס, ברוקלין, היא האישה החסידית הראשונה שמכהנת במשרה הציבורית החשובה, וגם בישראל, מתברר, היא נתפסת כמקור השראה. בסיור שנערך לה בשעת צהריים בביזמקס, מתחם עבודה משותף לגברים חרדים בירושלים, שמפעילה קרן ק.מ.ח (קידום מקצועי חרדי), כמעט כל החולפים על פניה מבינים במי מדובר.
פרייר פרצה דרכים וניפצה תקרות רבות. החל מעבודתה כעורכת דין חסידית ועד לבחירתה בדצמבר 2016 לשופטת האמריקנית־חסידית הראשונה. גם עשייתה החברתית שברה מוסכמות ואיימה על רבים.
בשעת ערב מאוחרת במלון במגרש הרוסים שבירושלים, היא עדיין ערנית ומלאת אנרגיה. מכינה לעצמה כוס תה צמחים בפינת הקפה שבלובי ומספרת על תקרית שחוותה לפני כמה שבועות.
"נכנסתי למונית וביקשתי מהנהג, באנגלית, אם הוא יכול לכבות את הרדיו למשך הנסיעה שלי, כי אלה היו ימי ספירת העומר, ולא יכולתי להאזין למוזיקה. הוא הסתכל עלי דרך המראה ואמר לי: 'באמריקה לא היית מעזה לבקש את זה מנהג מונית. רק בישראל את מרשה לעצמך'. אמרתי לו: 'אתה טועה. אני מבקשת את זה גם בארה"ב. ואתה יודע מה? תמיד מכבדים את בקשתי'. בסוף הוא סגר את הרדיו.
"הבנות שלי מאוד דתיות ומחמירות. למשל, אם הן ייכנסו למרפאה והטלוויזיה תהיה דלוקה, הן יבקשו שיכבו אותה. בארה"ב כל רופא וכל נהג מונית יכבד בקשה כזאת. בישראל הכל רגיש ומסובך. אני מבינה את זה. לכן מגיבים אלי ככה, בלי להכיר אותי. התחושה היא שכולם במצב כוננות לחבוט. הניחו את כפפות האיגרוף, אין בהן צורך".
אולי החיים כאן מורכבים ומתוחים יותר מאשר בארה"ב.
"אני מודה שאני לא מבינה מספיק את היומיום של החברה הישראלית. ברור לי שיש מחלוקות גדולות. הלוואי שיהיה אפשר לגשר עליהן. אני מקווה מאוד שיישברו החומות בין הקבוצות השונות, ומאמינה שנשים הן אלה שמסוגלות לקדם את זה. אני מצליחה לשמור על הערכים שלי כאישה חסידית בארה"ב, והסביבה מכבדת את אורח החיים שלי.
"ברור שהחיים שלנו מתנהלים אחרת. העמדה של הקהילות החסידיות בנושא שבת לא תשפיע על התחבורה הציבורית בניו יורק ולא תשפיע על הפעילות של אמריקן איירליינס. אני מבינה שבישראל זה שונה, ויש התנגשויות גדולות. אבל חייבת להיות דרך להתקדם מעבר לחילוקי הדעות. זה אתגר. אני מאמינה מאוד בפעילות של 'גראס רוטס', פעילות בשטח שבנויה על שיתופי פעולה אמיתיים ומנותקת מהפוליטיקה".
שתי בנותיה, שיינדי (23) ולאה (20), מתגוררות בשכונת רוממה החרדית. בניה, משה יהודה (32), שלמה (30) ומאיר אלימלך (28), מתגוררים סמוך אליה, בבורו פארק שבברוקלין. פייגי (20), אחותה התאומה של לאה, צפויה לעבור לישראל בהמשך, לאחר שתתחתן.
"הבנות באו לירושלים אחרי התיכון ללמוד שנה בסמינר חרדי. כשחזרו הביתה, הודיעו לנו שהן רוצות לחיות בישראל. הן אומרות שאולי יחזרו לניו יורק מתישהו. זה לא קל לי, אבל לפחות פעם בשנה אני באה לבקר אותן. אני משתדלת לבוא בתקופת ל"ג בעומר, כדי להשתתף באותה הזדמנות בהילולה בהר מירון, זו חוויה רוחנית שאין כמותה.
"לכל המשפחה יש חיבור חזק מאוד לישראל. בעלי דוד ואני קנינו דירה בארץ, כך שכאשר יגיע המשיח, יהיה לנו פה מקום משלנו. ואולי גם קודם, אחרי שנפרוש לגמלאות".
• • •
פרייר החליטה להתמודד על תפקיד שופטת בית המשפט האזרחי במחוז קינגס לאחר שדודה, נח דיר, שופט בית המשפט העליון של מדינת ניו יורק, פינה את המשרה בתום 20 שנה.
"לכל המשפחה יש חיבור חזק מאוד לישראל". פרייר בסיור במתחם עבודה משותף לגברים חרדים בירושלים. משמאל: מרדכי פלדשטיין
בשיטה הנהוגה בארה"ב, משרות שיפוט רבות בערכאות הנמוכות נקבעות על ידי הציבור בהליך בחירות, כשהמתמודדים נדרשים להתמודד קודם לכן בפריימריז מפלגתיים. פרייר ניצחה בפריימריז כאלה במסגרת המפלגה הדמוקרטית, אבל במהלך התמודדותה למשרת השיפוט לא קיבלה את תמיכתם של מנהיגי הסניפים המקומיים של המפלגה.
"בתחילת הקמפיין פניתי למנהיגים הפוליטיים כדי לקבל את תמיכתם, ללא הצלחה. אף אחד מהם לא תמך בי. הציבור הוא שתמך ובחר בי. הם אמרו לי: 'רייצ'ל, אנחנו מעריכים אותך, אבל נאמר לנו שאישה חרדית לעולם לא תיבחר לתפקיד הזה. אין לך סיכוי'. הסתכלתי להם בעיניים ועניתי: 'אם אלוהים יחליט שעלי להיבחר, אני אבחר. טוב שכך, כי רק לו אני אודה'.
"המשפחה שלי תמכה בי באופן מלא. אני זוקפת חלק גדול מההצלחה שלי לזכות הבנים שלי, שכל כך גאים בי, והם עודדו אותי ועזרו לי מאוד לאורך כל הקמפיין, שנמשך כמה חודשים. הם עבדו איתי חזק מאוד בשטח וחיברו ג'ינגל בחירות ביידיש, 'Vote for Freier'. הם שכרו כלי רכב, שנסעו ברחבי בורו פארק, ניגנו אותו בקולי קולות ושילהבו את כולם, כולל את החסידים. Borough Park Rocked", היא קוראת בגאווה.
במסגרת הקמפיין לא הופיעו תמונות שלך בשלטי הבחירות. בישראל נקבע תקדים משפטי בבחירות האחרונות, שלפיו איסור פרסום תמונות של נשים בשלטי בחירות נחשב אפליה.
"לא פורסמו תמונות שלי ברחובות או בעיתונים, אבל הופיעו תמונות שלי באתרי האינטרנט הקשורים לקמפיין. בעיניי אין בכך בעיה, זה בסדר שלא מופיעות תמונות של נשים בעיתונים המיועדים לקהילה החסידית. אם היו צילומי נשים בעיתונים האלה, בעלי לא היה יכול להביא הביתה את העיתונים. למען האמת, אני לא מעוניינת שהוא יסתכל על תמונות של נשים. שיסתכל עלי, זה מספיק.
"אני מבינה את שני הצדדים. גם את איך שמסתכלים על הנושא הזה מבחוץ, וגם את איך שאנחנו מתייחסים אליו. אני לא רואה בזה אפליה או הדרה, ומבינה שמדובר בחשש ממדרון חלקלק. מי יהיה אחראי איזו אישה מותר להציג בעיתון ואיזו לא? לכן יש להוצאות לאור של העיתונים החרדיים נוהל, שלפיו לא מפרסמים בכלל תמונות של נשים".
וזה לא מקבע אותן כפחותות ערך?
"לא. זה לא נעשה משום שנשים הן פחותות ערך, אלא כי גברים חרדים אינם אמורים להסתכל על תמונות של נשים. למעשה, זו החלטה עסקית. את רוב העיתונים האלה עורכות נשים. אם יפרסמו תמונות של נשים, זה יביא לפגיעה בציבור הלקוחות שלהם".
• • •
אתגר גדול שניצב בפניה במהלך ההתמודדות על משרת השיפוט היה כיסי ההתנגדות שנוצרו נגדה בקהילה החסידית, בשל היותה אחת ממובילות "עזרת נשים" - ארגון שירותי רפואה דחופה מקומי, המופעל על ידי נשים עבור נשים בלבד. הוא הוקם בשנת 2011 על רקע התנגדותו של ארגון "הצלה" לצרף נשים לשורותיו, בפרט לטיפול בנשים הכורעות ללדת.
"פנתה אלי קבוצת נשים חרדיות, חובשות בהכשרתן, שלא הצליחו להשתלב בארגון הצלה כי הן נשים, והזמינו אותי למפגש שקיימו כדי לחשוב על פתרונות. בתקופה ההיא כבר עסקתי בעריכת דין, ולא שיערתי שבעקבות המפגש הזה אהפוך בעצמי לחובשת ולפרמדיקית. הן כולן ידעו ליילד תינוקות ולטפל בנשים בצורה מופלאה, אבל לא היה להן מושג בכספים, במשפטים, בניהול. לכן לקחתי את זה על עצמי. הפכתי כל כך מעורבת ומלאת אמונה בנכונות דרכן, שלא יכולתי לסגת".
"בכל צעד במסע שלי, אנשים הסתכלו עלי כאילו אני משוגעת". בפגישה עם נשים חרדיות
היא פנתה לרבנים רבים כדי לקבל את תמיכתם. "כולם תמכו ביוזמה שלי ובירכו עליה, אבל כשעלו קולות מהשטח והתברר שיש מחלוקות, ושזה לא מתאים לכולם, הרבנים נסוגו. הם בירכו אותי באופן אישי, אבל לא הכניסו את עצמם למאבקים ולקלחת הפוליטית.
"לדעתי, הם נהגו כשורה. אין זה מתפקידם לפתור מחלוקות כאלה, ולא היה הוגן מצידי לדרוש שיברכו אותי באופן פומבי. אבל בעובדה שהמשכתי בעשייה הזאת היה מסר ברור שקיבלתי מהם את ברכת הדרך. אלמלא הם רצו בעשייה הזאת, שום דבר לא היה קורה. זה ברור לכולם בקהילה שלנו.
"ובאמת, מה רע בכך שנשים עוזרות לנשים? שנשים מטפלות בנשים? זה מתבקש כל כך, במיוחד בחברה שמקפידה ומחמירה בענייני צניעות".
לפני כמה חודשים הפגינה פרייר את מיומנותה כפרמדיקית. זה קרה במקום הכי בלתי צפוי - טיסת לופטהנזה מבודפשט לפרנקפורט. אחד מנוסעי המטוס חש ברע, ופרייר העניקה לו טיפול רפואי עד לנחיתה.
"אחרי הרבה שנים של פעילות נחושה, 'עזרת נשים' היא כבר עובדה בשטח", אומרת פרייר. "אבל כשהתמודדתי על תפקיד השיפוט, המתנגדים שלי מארגון הצלה אמרו, 'רק לא רוחי', והציבו מולי מועמד משלהם, גבר חסידי עם זקן ארוך והכל".
פרייר נלחמה בכל הכוח. "הייתי כל הזמן בשטח. עברתי בכל תחנות הרכבת, עמדתי ברחובות וחילקתי בלונים, עפרונות וסטיקרים, נכנסתי לפיצריות, למרכולים, ועברתי בית־בית, דלת־דלת, כדי להציג את עצמי ולבקש תמיכה. גם אצל הגויים".
ואם פתח את הדלת גבר?
"התנצלתי שאני לא יכולה ללחוץ את ידו וביקשתי לספר על עצמי. הם היו מקשיבים, ובסוף מבטיחים שיצביעו לי. בתום התמודדות קשה ואינטנסיבית, שבה שמרתי על כל ערכיי ומנהגיי, ניצחתי. התמונות שלי לא הופיעו על שום שלט או מודעת בחירות, לא לחצתי ידיים לשום גבר - וזה לא מנע ממני לנצח. קיבלתי 41 אחוזים מהקולות. לא רק הקהילה החסידית הצביעה בעדי".
בסרט על "עזרת נשים" יש רגע שבו את אומרת למצלמה שאילו היית גבר חסידי, היה לך קל יותר.
"אלוהים לא עושה טעויות. הוא ברא אותי כאישה מסיבות מאוד ספציפיות. לאורך הדרך שאלתי את עצמי, למשל, למה הוא ברא אותי עם הרצון להפוך לעורכת דין? הוא היה יכול לברוא אותי עם השאיפה להיות מורה, ואז היה לי קל יותר, כנראה.
"התשובה היא פשוטה: כך הוא ברא אותי, ולשם אכוון. אלוהים לא טועה. אנשים טועים לעיתים לפרש את המצב וחושבים שעדיף להיות גבר חרדי מאשר אישה חרדית. יש מי שאומר שהנשים החרדיות מדוכאות, ואני אומרת שזה לא נכון ונובע מאי הבנת החוקים בחברה שלנו. אני אוהבת להיות אישה, שמחה להיות חלק מהקהילה החסידית וגאה בתפקיד שלי.
"ביהדות יש לנשים מעמד מיוחד. הן אלו שמנהלות את הבית החרדי. יש לנו בדיחה במשפחה, שבעלי מקבל את ההחלטות הגדולות בבית - מי ייבחר לנשיאות, מי כדאי שירוץ לקונגרס. אני מקבלת את ההחלטות ה'קטנות', כמו באילו בתי ספר ילמדו הילדים ולאילו רופאים הם ילכו.
"מעל לכל, מה קובע את יהדותו של אדם? אמא שלו. האבא יכול להיות הרב הגדול מכולם, אבל אם האמא לא יהודייה, זה לא ישנה דבר. אלוהים בוטח בנו, הנשים. מוטלת עלינו אחריות גדולה".
בכל זאת, הדרך שבה הלכת לא היתה קלה ולא מובנת מאליה, כך שלמשפט שאמרת יש עיגון במציאות.
"כי אם גבר רוצה ללכת ללמוד, זה מובן ומקובל. יאמרו שעליו לפרנס את משפחתו. לאישה קשה יותר, וישאלו שאלות רבות יותר, במיוחד אם היא לא פונה למסלול מקצועי מקובל לנשים.
"אני לא התחלתי ללמוד בגלל כסף. השתכרתי יפה מאוד בתור מזכירה במשרד עורכי דין גדול ומצליח. אבל השכל שלי לא עבד. לא היה לי שום אתגר, שום יעד לחתור אליו. אמרתי לאבא שלי: 'אני חייבת להפעיל את המוח שלי. אני יודעת שאני יכולה להיות טובה לפחות כמו כל עורכי הדין שאני המזכירה שלהם, אם לא יותר'".
לימודיה נמשכו עשר שנים, "שש שנים בקולג' וארבע שנים בבית הספר למשפטים בברוקלין. הייתי בת 30 כשהתחלתי ללמוד, ואני זוכרת שאמרתי מראש לחברה שלי, שיידרשו לי עשר שנים להפוך לעורכת דין. היא נבהלה ואמרה: 'אנחנו נהיה בנות 40'. אבל אותי זה לא הבהיל. רציתי שהילדים שלי יגדלו עם אמא, שאהיה נוכחת בחייהם, ולכן עשיתי את זה לאט מאוד".
הורייך תמכו בדרך שלך?
"מאוד. אבא שלי ידע שאהיה עורכת דין הרבה לפני שאני ידעתי. כשהייתי צעירה, הוא סיפר לי שעבר ליד דוכן עיתונים במנהטן וראה מגזין שפרסם את רשימת עורכי הדין המובילים בניו יורק. הוא אמר לי: 'רוחי, זה ממש מוזר, קניתי את המגזין ולא ראיתי את השם שלך מופיע בו'".
• • •
הוריה, הרשל (79) ושרה (72), מתגוררים גם הם בבורו פארק, "קרוב מאוד אלי, מעבר לפינה. הורים מופלאים, לא רבנים גדולים, לא מנהיגים פוליטיים גדולים, אלא בני אדם גדולים".
פרייר היא הבכורה בין חמשת ילדיהם. יש לה שלוש אחיות ואח אחד, שגילו זהה לגיל בנה הבכור. "אמא שלי ואני היינו יחד בהיריון, השתתפנו יחד בקורס הכנה ללידה וילדנו בהפרש של שישה שבועות", היא מספרת בהנאה. "אמא שלי היא החברה הכי טובה שלי, ותמיד עודדה אותנו, הבנות, שאנחנו יכולות לעשות הכל, כל עוד זה לא בלתי חוקי, בלתי מוסרי או נוגד את התורה. גדלנו בידיעה שהעולם פתוח בפנינו ומלא אפשרויות.
עם אמה, שרה. "הורי האמינו בי" // צילום: GettyImages
"ההורים שלי לא דחפו אותי. הם היו עסוקים מדי ועבדו קשה. לאבא שלי היתה חנות תכשיטים. אמא שלי הכינה פאות בבית, תפרה לנו את כל השמלות, בישלה, אפתה והחזיקה את הבית. בשנים האחרונות היא עובדת כמעצבת פנים, תחום שלמדה בגיל 60.
"הוריי האמינו בי מאוד, וזה היה מספיק. לא היה אכפת להם אילו ציונים קיבלתי במבחנים. היו לי חברות שפחדו לחזור הביתה אם קיבלו פחות מ־90 במבחן. ההורים שלי תמיד ידעו שאני עושה את המיטב כדי להצליח, ועם זה אגיע לאן שארצה. אבא שלי היה בא לאסיפות הורים, וכל מה שעניין אותו לדעת זה איך אני מתנהגת, אם יש לי דרך ארץ".
את באמת מאמינה שהעולם מלא אפשרויות עבור אישה חרדית?
"כן, למרות שיש חוקים. גם כשאת נוהגת, את יודעת מתי צריך לעצור, מתי אסור לפנות, ושצריך לציית לכל התמרורים. יש מגבלות, אבל הדרך פתוחה.
"האחיות שלי הן כולן אימהות במשרה מלאה. הן לא עבדו מעבר לתקופות קצרות ולא למדו בקולג'. כל אחת מאיתנו בחרה את הדרך הנכונה לה. גם את הבנות שלי אני מעודדת ללמוד ולעבוד, אבל לא דוחפת. חשוב ללמוד, אבל גם בחירה אחרת היא טובה".
את מסתייגת כל השנים מההגדרה "פמיניסטית". זה בגלל התוכן או רק הכותרת?
"התגית הזאת לא טובה. התנועה הפמיניסטית הלכה קצת רחוק מדי ועודדה נשים לוותר על הבאת ילדים וגידול ילדים למען קידום הקריירה. לא כולן השמיעו את הקול הזה, אבל הוא בהחלט היה חלק מהקריאה הכוללת".
פמיניזם הוא יותר מזה. מעל הכל, שוויון זכויות והזדמנויות מלא וחופש בחירה אמיתי.
"בזה אני תומכת, אבל משתמשת בהגדרות אחרות. אני אומרת ששלמה המלך היה אדם חכם מאוד וידע היטב על מה הוא מדבר כשכתב על אשת חיל. היא חכמה, חזקה, נחושה, אשת עסקים, נשואה לאדם טוב, ילדיה משבחים אותה. החיים שלה לא מסתכמים בטיפול בתינוקות ובאפיית עוגיות.
"זה המינוח שאני משתמשת בו, אשת חיל. הוא משרת את המטרות שלי, והוא לא מינוח חילוני. אני לא אשתמש בתגיות שמספקות תחמושת למתנגדים שלי, כי כך אפול על הפרצוף.
"כשפניתי ללימודי משפטים, או כשהתמודדתי על תפקיד השיפוט, לא יצאתי בקריאות שכל הנשים החסידיות צריכות לעשות כמוני. נאבקתי והתעקשתי על מה שחשבתי שאצליח להשיג, למרות שזה חשוב לא רק עבורי. חשוב שיהיו נשים כמוני בבתי המשפט בארה"ב".
• • •
הביקור שלה בישראל נקבע כבר בשנה שעברה ונועד להפגיש אותה עם נשים חרדיות, חלקן צוערות בשירות המדינה וחלקן בוגרות תוכנית "מובילות", המגבשת מנהיגות עסקית נשית במגזר החרדי. אנחנו מלווים אותה לפגישה עם קבוצת הנשים הצעירות, רובן בשנות השלושים לחייהן, משכילות מאוד, אימהות לכמה ילדים ועובדות במשרה מלאה, בעיקר בתחומי החינוך והבריאות.
השיחה מתנהלת רוב הזמן באנגלית, אבל עוברת לפרקים ליידיש, שנוחה יותר לחלק מהמשתתפות. פרייר מבינה עברית, "אבל רק בקצב איטי, ובישראל אתם מדברים מהר מאוד".
"בכל צעד במסע שלי, אנשים הסתכלו עלי כאילו אני משוגעת, וגם אמרו לי את זה", היא פותחת. "כמעט כולם ניבאו שלעולם לא אסיים אפילו את הקולג', ואם כן, אני אידרדר ביידישקייט שלי (אורח החיים האורתודוקסי; נ"ל). אמרו לי: 'גם אם תסיימי קולג', ואפילו אם תסיימי את לימודי המשפטים ותהפכי לעורכת דין - מי יבוא אלייך? מי ירצה שאישה מחסידות באבוב בבורו פארק תהיה עורכת הדין שלו?'
"ואני אמרתי להם: 'גם אם לא יהיה לי אפילו לקוח אחד, אני צריכה לדעת שניסיתי'.
"לא היו לי כוונות לצאת בהצהרות גדולות לעולם. זהו הסיפור האישי שלי. תמיד התעניינתי במשפטים ואהבתי משפטים, אבל במקום שבו גדלתי, עיסוק בעריכת דין נחשב לבלתי אפשרי. אני לא מורדת, אני לא לוחמת. אני מקפידה לציית לחוקים ולכבד את הנורמות של הקהילה שלי.
"הייתי ילדת 'בית יעקב' טובה וממושמעת, התחתנתי בגיל 19 עם בעלי, דוד, חסיד באבוב, ושאפתי לתמוך בו ובמשפחה שהקמנו בתקופת לימודיו כבחור ישיבה. כלומר, רציתי להרוויח כסף. לכן למדתי קורס מזכירות, וכך הגעתי לעבוד כמזכירה משפטית במשרד עורכי דין בניו יורק, בזמן שבעלי למד בכולל.
"במשך עשור הרווחתי יפה מאוד, אבל בגיל 30 הרגשתי שמשעמם לי. שאני לא יכולה להמשיך את חיי בעבודה כמזכירה.
"באותה נקודת זמן כבר הייתי אמא לשלושה ילדים, ובעלי כבר יצא ללימודי מינהל עסקים והפך לסוכן משכנתאות. אמרתי לעצמי, עכשיו תורי. אני חייבת להתפתח. אסור לי להפוך לסבתא שתשב ותספר לנכדים שלה, 'באבע (סבתא ביידיש; נ"ל) יכלה להיות עורכת דין, אבל למרבה הצער זה לא קרה'. אני חייבת לפחות לנסות ולממש את היכולות שלי, מתוך ידיעה שכשהשם רוצה שיקרה משהו, הדבר קורה".
"איך שמרת על היידישקייט?" שואלת אחת המשתתפות, מבהירה שזה כנראה אחד הנושאים המאתגרים ביותר עבורה ועבור חברותיה.
"כשהתחלתי את לימודי המשפטים הייתי מאוד מתוחה", משיבה פרייר. "קראתי ספרים כדי להבין לעומק איך לשמור על כל הערכים שלי, במסגרת שהיא מאתגרת מאוד עבור אישה אורתודוקסית. אחת ההמלצות בספרים היתה לתת לאנשים לדעת מי אני, וכך עשיתי.
"כולם ידעו שאני חסידית, שאני חובשת שייטל (פאה), שאני אמא לשישה ילדים. לא ניסיתי לרגע להסתיר מי אני, וזה עבד. כולם כיבדו את מי שאני ואת צורת החיים שלי. אני הייתי כנראה הסטודנטית היחידה שלא הזמינו אותה לברים, למסיבות ולמועדונים", היא מחייכת.
"לפני ההתמחות בעריכת דין התחלתי שוב לחשוש לגבי לא מעט דברים. למשל, מה אעשה בנוגע ללחיצת ידיים עם גברים. החלטתי להתייעץ עם רב. אמרתי לו: 'אני נשואה, יש לי ילדים, אני מקפידה מאוד. מה מותר ומה אסור לי לעשות?' והוא אמר: 'אם הגבר לא יהיה נבוך מזה, מובן שמותר לך ללחוץ את ידו'".
הדברים מעלים רחש של תדהמה בחדר. "מעולם לא שמעתי רב מתיר דבר כזה", אומרת אחת המשתתפות, המשתייכת לחסידות בעלז.
• • •
בבתום דקה ארוכה חוזר השקט לחדר, ופרייר ממשיכה. "חשבתי לעצמי שבאופן מעשי, אין לי דרך לדעת מי יהיה נבוך מלחיצת יד עם אישה ומי לא. זה לא יעבוד. ובכל אופן, אני רוחי פרייר, אישה חסידית, שנשואה לגבר חסידי. אני לעולם לא אלחץ יד לגבר, גם אם לא יובך מזה. לא מוצא חן בעיניכם? הנה הדלת, צאתכם לשלום.
"כמו תמיד, הקב"ה עזר לי. רוב לקוחותיי היו חסידי סאטמר, שאפילו להיישיר אלי מבט הם בקושי העזו.
"הלכות הצניעות שלי מעולם לא היו מחסום. אל תחשבו לרגע שכאשר אתן יוצאות לעולם ההשכלה, העבודה והעסקים, עליכן להתפשר על הערכים שלכן. להפך. כשאתן לא מתפשרות בשום אופן על מה שחשוב לכן, המסר שעובר לסובבים אתכן הוא שאתן הגונות, מסורות ואחראיות, וניתן לסמוך עליכן בכל בעיה ולהפקיד בידיכן כל סוד.
"במשרד עורכי דין גדול במנהטן, שבו עבדתי כעורכת דין, היה נהוג שבחודשי הקיץ, יולי ואוגוסט, העובדים היו מגיעים לעבודה בימי שישי בלבוש משוחרר יותר. קראו לזה Dress-down Friday. יום אחד בשבוע שבו אפשר להגיע בלי חליפות ועניבות, אלא כמו בישראל, בחולצות צבעוניות ובמכנסי בד.
"אבל אני מבורו פארק, אצלנו נהוג תמיד להתלבש באופן מוקפד, Dress Up, ולא להפך. כך שבכל יום שישי הייתי פותחת את ארון הבגדים שלי ושוברת את הראש מה ללבוש כדי להגיע למשרד בלבוש משוחרר יותר, כמו כולם.
"היתה לי שמלת ג'ינס, שידעתי שאורך השרוולים שלה הוא גבולי. כלומר, שאם אושיט את היד גבוה, אמת היד שלי תיחשף כמעט עד המרפק. בכל זאת, אמרתי לעצמי שיהיה בסדר. אני נוסעת למנהטן, מי כבר יראה אותי.
"לבשתי את השמלה, ובמהלך יום העבודה, כשישבתי מול המחשב ועבדתי, ניגש אלי אחד המעסיקים שלי, גבר יהודי אבל לא דתי, ואמר לי בשקט: 'רייצ'ל, שימי לב, ניתן לראות חלק מהזרוע שלך'.
"אף אחת מהמורות שלי בבית יעקב לא הקפידה כמו היהודי החילוני הזה, שבעצם ביקש להעביר לי מסר פשוט: שהוא יודע שאני חסידית, שהוא מכבד את זה שעלי לשמור על צניעות, ושהוא לא רוצה להכשיל אותי.
"למדתי מהמקרה הזה עד כמה העולם רוצה אנשים שמקפידים על סטנדרטים, גם אם אלה סטנדרטים שונים משל הרוב. אנשים רוצים שאם את מקפידה על כשרות, תעשי את זה תמיד, ולא תאפשרי לעצמך להקל ראש בסטנדרטים שלך. כולם רוצים שיהיו סביבם מי שיוכלו לכבד ולהעריץ.
"כולכן בורכתן בכישרונות", היא אומרת להן. "כולכן נבראתן בצלם אלוהים. רוב בני האדם מנצלים אולי 25 אחוזים מיכולותיהם לאורך חייהם. עליכן לזכור שיש לכן פוטנציאל גדול, ושאתן יכולות להגשים כל כך הרבה. אז קדימה, היום קצר והמלאכה מרובה".
מרדכי פלדשטיין, מנכ"ל קרן ק.מ.ח, מסביר לה שפעילות הקרן נועדה "להוכיח שהתפיסה שחרדי צריך להשתנות כדי להפוך למנהל בנק או לרופא אינה נכונה. אני קורא לזה 'ניהול שותפות'. גם עלי, כחרדי, מוטלת החובה לדאוג שהדברים ימשיכו לתפקד במדינה, וחובתי לתרום לחברה. שילוב חרדים וחרדיות במוקדי קבלת ההחלטות יוסיף זוויות ראייה חדשות להחלטות שמשפיעות על כל הציבור".
• • •
למרות שנבחרה לבית המשפט האזרחי, החליטה מנהלת בתי המשפט למנות את פרייר לשופטת בית המשפט הפלילי. היא לא מסתירה שהיעד הבא שלה הוא בית המשפט העליון.
סדר היום שלה כיום נוח יותר מאשר בתקופת עבודתה כעורכת דין: "אני עובדת מתשע עד חמש, חמישה ימים בשבוע, וביום שישי יוצאת קצת יותר מוקדם, כדי שיהיה לי זמן להיערך לשבת. בשבת כולם אצלי בבית - הילדים, הנכדים, ההורים. זה דורש היערכות רבה. אני לא מביאה את העבודה הביתה, ויש הקפדה גדולה ששופטים לא יעבדו שעות נוספות, מעבר לשעות הקבועות".
אחד הנושאים הטעונים מאוד בישראל הוא שאלת ההפרדה שבין הפוליטיקה למשפט.
"בארה"ב יש רמות שונות של בתי משפט ודרכים שונות לבחור שופטים. אני מכהנת בערכאה הנמוכה יותר, שניתן להיבחר אליה או על ידי הציבור או באמצעות מינוי של ראש העיר. זאת הדרך להפוך לשופטת.
"מי הבוס שלי? הציבור, למרות ההשתייכות הפוליטית. מרגע שנבחרתי אני לא יכולה בשום אופן להיות מעורבת פוליטית, לתמוך בפוליטיקאים, להזדהות פוליטית או להגיע לאירועים פוליטיים".
כשופטת יהודייה אורתודוקסית, אין התנגשויות בין האמונה שלך לבין חוקים מסוימים?
"בכלל לא. מה שמנחה אותי הוא החוקים. בכל אולמות המשפט בארה"ב מופיע על הקיר הכיתוב - In God We Trust. אנו בוטחים באלוהים. כששואלים אותי במהלך דיון למה אני עושה כך או אחרת, אני מצביעה על המילים שמתנוססות על הקיר מאחוריי ועונה: 'אלוהים צופה בנו'".
מה דעתך על החוקים האוסרים הפלות, שנחקקו לאחרונה בכמה מדינות בארה"ב ומעוררים מחאה ציבורית גדולה, בעיקר בקרב נשים?
"כשופטת אני לא יכולה להתייחס לחוקים עצמם. גם אם הם נחקקו במדינות אחרות בארה"ב ולא בניו יורק. לכל אדם יש זכות לממש את אמונתו ואת התפיסה הדתית שלו. החוקים שנחקקים במדינה צריכים להתאים לציבור ככלל".
lanskinam@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו