1. אין אוויר, אין משב מהחלון. אני חנוקה על הירצחו של רב"ט דביר שורק, אוספת עליו פתיתים. כשמלווים אדם למנוחת עולמים, או יושבים עם בני משפחתו וחבריו, לומדים על החיים דרך השמשה הרחוצה של המוות. טוב לכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה. את דביר לא הכרתי. את אביו כן. בשבעה מדברים על הטוב של דביר. טוב פשוט, נקי, ישר. אני לוגמת את הסיפורים עליו (כפי שאני שותה סיפורים על שאר נרצחים ונופלים, שהיו פשוט טובים), ולא יודעת איך נהיים טובים.
• • •
2. אם אתם רואים את השכונה שלכם בעיקר דרך חלון המכונית, אתם מפסידים. לכו קצת ברגל ממקום למקום (אלא אם כן אתם גרים במרק הלח של המרכז). תמיד קורה משהו מעניין. לפני חודשיים, למשל, מצאתי תינוק ברחוב.
המחשבה שחלפה בי כשערב אחד, מתחת לבניין של "ליטל ציפורניים", מצאתי עגלה עם תינוק, היתה: איפה המצלמה הנסתרת? שום מצלמה לא היתה בסביבה. גם לא האמא. עשר דקות חלפו. צעקתי לעוברים ושבים: סליחה, אולי התינוק הזה שלכם? סביבי התקבצה קבוצת תושבים. מישהו הציע להתקשר למשטרה. מישהי התנגדה: לסבך אישה־אחות בחקירה ובכתב אישום? התינוק בן כמה שבועות. האמא בטח בערפל הורמונלי מכבה מוחין של אחרי לידה. אפשר שהורידה מהמכונית את ילדיה הנוספים, פרקה את התינוק לתוך העגלה והמשיכה הביתה, עייפה מאוד, בלעדיו.
הדקות נקפו. אחדים התייאשו והלכו. בתור האחראית לתינוק לא יכולתי ללכת. אלו שנשארו הפכו למשפחה־לרגע, דנים מתחת לבניין של "ליטל ציפורניים" בשאלה מה אם התינוק יהיה רעב.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
ואז הגיע מישהו שנזכר במישהי מכניסה ג' שהיתה בהיריון. לא ידע לומר אם כבר ילדה. הלך, דפק לה בדלת. מכניסה ג' יצא גבר גבוה. הוא החזיק את הלב שלו. כשהגיע לעגלה, נשען עלי במלוא גובהו כי כמעט התעלף. זה התינוק שלהם. הם שכחו אותו כשפרקו את שאר הילדים. האמא חשבה שהאבא לקח את העגלה, האבא חשב שהאמא לקחה, ואני חשבתי: אחריות לא יכולה להתחלק לשניים. אם חד־הורית לעולם לא תשכח תינוק.
• • •
3. ועוד מעלילות הליכת החוץ שלי, בשבוע שעבר: הלכתי עם סיני לקנות ציוד לבית הספר ובשובנו ראינו אישה שוכבת על המדרכה ופניה אל הקרקע. רצתי אליה והרמתי את פניה. היא חייכה. בת 25 בערך, שיער מתוח לקוקו, רזה מאוד, חבלות על הזרועות, פה נעדר שיניים. שאלתי אם להזמין לה אמבולנס. היא עשתה עווית של טרום הקאה והחזירה את הפרצוף לתוך המדרכה. "היא נרקומנית", צעק זכריה מהקיוסק. "כל פעם נרקומן אחר מתמוטט פה. כבר היה פה אמבולנס, והלך, הכל בסדר, היא תכף תקום".
ושוב התקבצו עוברי אורח, ושוב הרגשתי כמו האחראית, הראשונה שניגשה אל הצעירה המוטלת פרקדן, והמתקבצים שאבו ממני את מעט האינפורמציה. ושוב הציע מישהו לקרוא למשטרה. אחרת אמרה להתקשר לרווחה. הצעירה התרוממה ואמרה בקול עולה־יורד: רק לא רווחה. עמדתי שם עוד זמן ממושך, מתלבטת אם אפשר להשאיר אותה ככה, כשהיא לא מרגישה טוב. נשארתי לשמור עליה גם כששאר המתבוננים הסכימו שהיא תתאושש ונעלמו. בסוף גם אני הלכתי.
חצי שעה אחר כך, כשהסעתי את סיני לטרמפולינות, ראיתי אמבולנס באותה נקודה. אחרי כמה צעדים היא התמוטטה. אולי מצאה את מותה על ספסל ליד הקיוסק של זכריה.
• • •
4. סיפור אחרון מרחובות השיכון. איש ישיש הולך לאט כאילו גורר תחתיו את המדרכה. בפעם הראשונה שהסעתי אותו במכוניתי הוא בירך אותי במזל טוב על בר המצווה. התפלאתי, כי באמת חגגתי בר מצווה לבכור. בפעם השנייה הוא בירך אותי במזל טוב כי אני תכף מתארסת. ובאמת באותם ימים חזרתי לחבר שלי, אחרי פרידה. בפעם השלישית כבר ביקשתי ממנו מיוזמתי: סבא, תברך אותי. מעל לכל ספק מדובר באליהו הנביא.
מאז אני רודפת אחריו ברחובות, מחפשת אותו ליד גרם המדרגות, צדה אותו בתחנת האוטובוס, אורבת לו ליד המכולת. שרק אזכה לעזור לו להגיע הביתה. כל ברכה שלו אני חוטפת ושמה בכיס.
• • •
5. הנה שלושה מקרים שבהם יצאתי "טובה": שמרתי על תינוק זר, שמרתי על צעירה אומללה, ואני מסיעה מדי פעם את אליהו הנביא במכוניתי. האם עשיתי טוב טהור? הרי עם התינוק ידעתי שאני מרוויחה סיפור; עם הנרקומנית היה לי חשוב שהילד יראה; ואליהו הנביא, נו ברור, קיבלתי מפולת של ברכות. "הילדים הפכו אותי לטובה יותר"? המבט שלהם עלי מחייב אותי להיות טובה לעיניהם, כדי לחנך אותם.
ואני מחפשת איך זה "להיות טובה" באמת. כשאני מביאה לגן פי שניים ממה שהגננת ביקשה - מערוך, תפוח אדמה מבושל או רובה מים, לטובת ילד שאמו שכחה - יש עין שרואה. כשאני עוזרת לנכה, הוא מכיר תודה. אפילו לחייך לקופאית זו חוכמה קטנה, כי יש שם קופאית שמקבלת את החיוך.
אני מנסה לנטרל את ה"למען יידעו". להיות טובה בלי עיניים. להרים לכלוך ברחוב כשאין איש מסתכל. להחליף גליל נייר טואלט בשירותים של מסעדה אחרי שאני סיימתי, לטובת המבקרת הבאה. לסדר כיסא במיקום שלו כשאני עוברת במשרד, כדי שאחרים לא ייתקלו בו (פרנץ רוזנצווייג כתב שלהסיר מכשול מהדרך, אפילו ענף, זו הדוגמה האולטימטיבית לקיום מצווה).
שאלתי חברים על המתן בסתר שלהם. אחת מעבירה ספרים שאהבה למדפים הפופולריים יותר בחנות; אחרת משיבה לתיבה הנכונה את הדואר שהגיע אליה בטעות; השלישי נושף על סבא סביון למען כדור הארץ; והרביעי הכין עוגה לשכנים שחזרו מחו"ל והניח בפתח דלתם.
אבל בכל מעשה יש אותי שיודעת, ובעיני עצמי יצאתי טובה ויפה. וגם אלו שמתנדבים בגיל 50 עם ילדים עם מוגבלות ולא רוצים שיידעו מזה מסתכלים על עצמם במראה ודי מרוצים ממה שנשקף. האם יש נתינה סטרילית עד כדי כך שגם האגו של חדרי־חדרים מנוטרל ממנה? בסוף היום, כל אלטרואיסט הוא אגואיסט. מאידך, מותר להרגיש טוב מזה שעשית טוב. הניסיון להגיע למצב של "לִשְׁמָהּ", לשרש את התחושה העצמית הטובה שנובעת מעשיית טוב, הטריד את אנשי המוסר. מה שיצא מזה בסוף היה (גם) מחלות נפש.
כשאני מחפשת את המעשה הטהור, את גמילות החסד האולטימטיבית, אני מוצאת חסד של אמת בהלוויית המת, בחושך, בלי שאיש ספר את נוכחותך. ומוצאת אתכם לוקחים רק עותק אחד של "ישראל היום", למרות שזה חינם, כדי שיהיה מספיק לאחרים (אתם טובים, בחיי). ומוצאת מלגימי חתולי רחוב במים.
בשיר של א"א מילן שואלים ההורים את בתם בשובה מבית הספר או מגן החיות אם היתה "ילדה טובה", והיא "לא מבינה איך רעה אפשר להיות, וכמה רע אפשר להיות בגן חיות". אולי להיות אדם טוב זה לא להיות מסוגל להתרשע. ואני יודעת על נער אחד, שלא היה יכול להתרשע. קוראים לו דביר יהודה שורק והוא נרצח לפני שבוע ויום.
emilya@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו