"לפני שש שנים ילדתי את בני הבכור. הלידה ארכה 28 שעות וסירבה להתקדם, עד שהעובר סבל ממצוקה ונאלצתי להגיע לניתוח קיסרי. במהלך כל השעות האלה ששכבתי שם, סובלת מהצירים, עלו לי מראות וזיכרונות מהתקיפה המינית שעברתי. האמנתי ששום דבר טוב לא יכול לצאת מהמקום הפגוע הזה בגוף שלי. בטח לא תינוק".
ד' (38), שעוסקת בטיפול בנפגעי נפש צעירים, נאנסה כשהיתה בת 14. הטראומה השפיעה לא רק על מהלך חייה מאז, אלא גם על הלידה הראשונה שלה ועל השבועות שאחריה.
"למרות שטופלתי נפשית במהלך השנים, כשהגעתי לחדר הלידה, במקום ליהנות מהחוויה הייתי במצב של פוסט־טראומה. אני מאמינה שגם העובדה שנאלצתי לעבור ניתוח קיסרי קשורה ישירות לפגיעה המינית ולכך שלא נתתי לה מספיק מקום בחיי.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
"אחרי הלידה נוצרו לי בצקות בבטן התחתונה, שהקשו עלי את ההחלמה. במשך חודש וחצי הייתי כמעט סיעודית, ואמא שלי טיפלה בי כל הזמן. לא יכולתי ליהנות מהתינוק שלי. הקשר שלי איתו התחיל על בסיס הטראומה הזאת.
"בהיריון השני, לפני שנה וחצי, החלטתי שאני מתכוננת טוב יותר ללידה. אמא שלי כבר נפטרה, והחלטתי שאני מקבלת אחריות על הגוף שלי. ייחלתי לחוויית לידה מתקנת. ואז פגשתי את הילה לב רן, פסיכותרפיסטית שמתמחה בהכנה ללידה של נפגעות טראומה מינית. היא יצרה קשר עם מיילדת ועובדת סוציאלית בבית החולים קפלן וקבעה לי פגישה שם.
"הילה ואני ניסחנו מסמך שיתווך ביני לבין הצוות, ויסביר את הקשיים שלי ואת הצרכים הרגשיים שלי בלידה. עברתי איתה עיבוד רגשי של חוויית הטראומה בלידה הראשונה, ובמקביל התחלתי לתרגל יוגה בהיריון וטופלתי בדיקור סיני, בהומיאופתיה, וברפלקסולוגיה עם הדולה שלי. לאט־לאט התחלתי להאמין שאני יכולה ללדת בלידה רגילה".
כך, למעשה, נולדה מרפאת "לי־לך" בבית החולים קפלן מקבוצת כללית ברחובות - היחידה מסוגה בארץ המטפלת ביולדות שעברו טראומה מינית.
• • •
מה הסיכוי לראות רופאה בכירה תולה מודעות על עצים ועל לוחות כדי לפרסם את שירותיה? נשמע מוזר, אבל נשות הצוות של "לי־לך" כבר מורגלות בכך. בחודשים האחרונים הן מפרסמות את המרפאה ברשת, בפייסבוק, בקרב אנשי מקצוע, במרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית וגם במודעות שהן תולות - הכל כדי להגיע לנשים שזקוקות לשירותן.
הצוות במרפאה מורכב מנשים בלבד: רופאות גינקולוגיות, מיילדות, עובדות סוציאליות. כולן נשות מקצוע, שפגשו לאורך השנים נשים שעברו תקיפה מינית וחיפשו דרך להעניק להן טיפול מותאם, אישי וקשוב יותר לצורכיהן. "אנחנו כוס המים של היולדת שחוותה טראומה מינית בריצת המרתון שלה - תהליך הלידה", אומרת ד"ר שיר דפנה־תקוע, מנהלת השירות הסוציאלי בבית החולים ואחת ממקימות המרפאה.
דפנה־תקוע (49), נשואה ואם לשלושה ממודיעין, עשתה את הדוקטורט שלה בעבודה סוציאלית. היום היא מרצה בכירה בפקולטה לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית אשקלון, ומנהלת המרפאה הסקסולוגית והשירות לעבודה סוציאלית בבית החולים קפלן. את הקריירה המקצועית שלה החלה לפני 20 שנה בניהול מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית. "אני זוכרת שתורמת באה אז לבקר במרכז, וסיפרתי לה על תקיפות מיניות במשפחה. היא אמרה, 'זה קורה רק אצל הגויים, לא בישראל'.
"אנחנו פועלות באופן מסונכרן ומתואם". מימין: ד"ר נטע מלר, ד"ר שיר דפנה־תקוע, עו"ס קרן זילבר, ד"ר הילה ליבוביץ' דיאמנט, עו"ס חופית אברמסון // צילום: אריק סולטן
"במהלך השנים טיפלתי בנפגעות אלימות ופגיעה מינית, וראיתי איך הטראומה הנפשית של הפגיעה משפיעה על המשך החיים לא רק בהיבט הנפשי, אלא גם בהיבט הפיזי. הגוף זוכר את הפגיעה, ולא פעם הנשים לא מקשרות את הסימפטומים הגופניים שהן חוות לטראומה שעברו. כואב לי שמערכת הבריאות לא מקשיבה מספיק לנשים, לאינפורמציה שהן נותנות על הביטויים הפיזיים שהן חוות כאינדיקטורים לטראומה".
במהלך הדוקטורט שלה חקרה ד"ר שיר דפנה־תקוע, יחד עם פרופ' רחל לב־ויזל מאוניברסיטת חיפה, 2,200 נשים בישראל. הן בדקו אם לידה יכולה לגרום לרה־טראומטיזציה (החייאה של הטראומה) של הפגיעה המינית. "מצאנו שרבע מהנשים שבאו ללידה חוו פגיעה מינית בילדות, כשהגיל הממוצע לפגיעה היה 14. הן דיווחו שהלידה היתה עבורן קשה יותר והגדירו אותה כטראומטית - גם בצירים, גם ברגעים שלפני הלידה ובלידה עצמה. רבות מהן לא יכלו לשאת את הכאב, והיו לידות בניתוחים קיסריים.
"בנוסף, גילינו יותר מקרים של לידות מכשירים, כמו לידות ואקום ומלקחיים, ושל היריון בסיכון גבוה. נשים שחוו פגיעה מינית הראו יותר סימפטומים של חרדה ודיכאון בהיריון מנשים שחוו טראומות אחרות, כמו טרור, ומנשים שלא חוו טראומות בכלל.
"הממצאים שלנו הדליקו לי נורות אדומות. כשהגעתי לבית החולים קפלן, לפני תשע שנים, התחלתי לחשוב על הנושא עם הרופאים והמיילדות. כל אחת מהנשים בצוות, בדרכה שלה, זיהתה צורך בטיפול בקבוצת הנשים הזאת. כשפעלנו במישורים מקבילים ובנפרד, לא הצלחנו להתקדם לעבר שינוי. רק כשחלקי הפאזל התחברו, כשאיחדנו כוחות של מטפלות מכל המקצועות, הוקמה המרפאה שלנו".
• • •
ההתחלה לא היתה קלה. "התקשינו לשכנע את אנשי הצוות הרפואי שיש משמעות לפגיעה המינית שהתרחשה בעבר, ושההשפעות שלה ניכרות עד היום, גם אם זה לא נאמר במפורש", אומרת ד"ר דפנה־תקוע. "לאט־לאט התחיל אצלם שינוי.
"למשל, יותר ויותר רופאים ומיילדות שיתפו אותנו שהם לא משתמשים עוד בביטויים כמו 'תפתחי רגליים', 'תרדי אלי לקצה מיטת הבדיקה', וכדומה, ביטויים שהיו מקובלים מאוד בעבר, והיום אינם מתאימים לשום אישה, לא כל שכן לאישה שהותקפה מינית בעבר".
לד"ר דפנה־תקוע הצטרפה ד"ר נטע מלר (33), גינקולוגית בחטיבת נשים ויולדות בקפלן, נשואה ואם לתינוקת. "נטע עבדה איתי במרפאה הסקסולוגית לפני שנתיים", מספרת דפנה־תקוע. "במרפאה נחשפנו לנשים רבות, שבאו עם בני זוגן לטפל בבעיות במיניות. כששאלנו אותן על עבר טראומטי, ובמיוחד על פגיעה מינית, קיבלנו תשובות חיוביות.
"במקביל, צוות המיילדות בבית החולים, יחד עם נטע וד"ר הילה ליבוביץ' דיאמנט, גינקולוגית נוספת בצוות, הבחינו שרבות מהיולדות שמתקשות בלידה או מבקשות ניתוח קיסרי, מדווחות על פגיעה מינית שעברו. זה היה השלב שבו החלטנו לצאת לדרך".
הפרויקט יצא לדרך לפני שנה וחצי. המרפאה נפתחה רשמית לפני חודשים ספורים. עד היום כבר טיפל הצוות בעשר יולדות, ועוד כעשר נשים נמצאות בתהליך לקראת לידה. הטיפול במרפאה מתחיל ברגע שהאישה ההרה מעוניינת להיות מלווה על ידי הצוות. הוא כולל שיחות עם עובדת סוציאלית, בדיקות גינקולוגיות במעקב היריון, ליווי רציף והכנה של המיילדות.
"אנחנו פועלות באופן מסונכרן ומתואם, על פי תוכנית טיפול שנבנתה יחד עם המטופלת", אומר ד"ר מלר. "כדי להפחית את החרדות מהלא נודע, אנחנו מגדירות מראש איך להתמודד עם סיטואציות שעלולות להתפתח תוך כדי לידה - כאבים, סיבוכים וכו'.
"המטופלת מתבקשת לעדכן אותנו כשהיא בדרך לבית החולים, כך שכאשר תגיע לחדר הלידה, הצוות שלנו יהיה מוכן לקראתה.
"אם המטופלת מרגישה צורך בהמשך טיפול רגשי ופיזי בימים שלאחר הלידה, המרפאה ממשיכה ללוות אותה. למשל, היתה לנו מטופלת שנרתעה מלהניק בשל המגע עם השד. סייענו לה לחוות את הגוף שלה באופן אחר: המיילדת הנחתה אותה איך להניח את משאבת החלב, ואני הנחיתי אותה איך לגעת בשד באופן מיטיב, לא באופן מכאני ולא כאובייקט.
"התרומה וההשפעה שיש לקול הנשי בתחומים שעד לא מכבר נחשבו גבריים באופן מובהק, כולל גינקולוגיה, הן מדהימות. האחריות שלנו במערכת הבריאות היא להקשיב לקולות הסמויים והמושתקים, ולהתאים את הטיפול ואת השיח הרפואי".
• • •
ד' ילדה את בנה אחרי יממה שלמה בחדר הלידה. "עברתי טראומה, כי לא ידעתי לאן אני הולכת", היא אומרת. "לא ידעתי שהפגיעה המינית שעברתי תשפיע עלי בשעות הארוכות שאשהה בהן בחדר הלידה".
בשנה שעברה היא נכנסה שוב להיריון (מאוחר יותר התגרשה מבעלה). "היה ברור לי שאלד. לא הייתי מוכנה לוותר על עוד ילד, למרות הפחד. אבל היה ברור לי גם שאני צריכה הכנה".
את תהליך הריפוי וההכנה לקראת הלידה השנייה התחילה כשהיתה בחודש השישי, בסיוע הילה לב רן, פסיכותרפיסטית העוסקת בעיבוד חוויות לידה טראומטיות ומייסדת Women Friendly - מיזם חברתי לליווי וסיוע בטיפול רפואי ידידותי לנשים.
"לפני הלידה נפגשתי עם מלכה המיילדת, עם שיר ועם נטע. הראיתי להן את המסמך שניסחתי עם הילה, ודיברנו על כל הסעיפים. שיר ערכה איתי סיור במחלקת יילודים ובחדר הניתוח, לכל מקרה שלא יהיה, ומלכה קיבלה אותי בכל בדיקה.
"לא האמנתי שעשיתי את זה". ד' עם בתה, ד"ר מלר וד"ר דפנה־תקוע // צילום: אריק סולטן
"הרופאים המליצו לי לעשות שוב ניתוח קיסרי, מה גם שגילוי אצלי סוכרת היריון. אבל בעזרת התמיכה וההכלה של הצוות, עם המון סבלנות לתהליך, הוחלט לאפשר לי לידה רגילה.
"כשהגעתי עם צירים, בשבוע 38, ד"ר יעל וינטר, שהיתה בתורנות באותו זמן, עשתה לי כמה פעמים פרוצדורה רפואית כדי לקדם את הלידה, באופן מתחשב ורגיש מאוד. היא ביקשה ממני רשות לפני כל פעם שנגעה בי, כיסתה אותי, היתה עדינה מאוד ועודדה אותי כל הזמן שאני מסוגלת ללדת רגיל.
"הצירים נמשכו ארבעה ימים. במהלך כל הזמן הזה השתדלתי להיות פעילה, הסתובבתי במחלקה ועשיתי תנועות אגן, תרגילי יוגה, מקלחות. לא נחתי, הכרתי כל מרצפת וכל ספסל בבית החולים. אמרתי לעצמי שאני יכולה לעשות את הבלתי אפשרי.
"לא היה מי שיסייע לי, כמו בלידה הראשונה. בעלי לא היה שם כדי לתמוך, יש הרבה גברים שאין להם היכולת לסייע. מי שיכול להבין ולעזור זה רק אישה - אמא, שכנה, דודה. ידעתי שאני חייבת לעמוד על הרגליים כמה שיותר מהר. מה שעזר לי זה שהאמנתי שאמא שלי ז"ל נמצאת איתי בכל רגע.
"בתוך המחלקה הייתי צריכה להיות קשובה לגוף שלי ולדעת להגיד לצוות מה אני צריכה. אם אני צריכה שיבדקו אותי, אם אני צריכה לישון, אם אני זקוקה לטיפול רפלקסולוגיה, או דיקור סיני או תמיכה נפשית.
"דודה שלי, גיסתי, חברות והדולה שלי היו איתי בקשר טלפוני בזמן הצירים. אלה היו ארבעה ימים של צירים, צריך גם לנוח בין ציר לציר. בפתיחה של שני סנטימטרים, יעל אמרה לי משפט שלא אשכח לעולם, ושליווה אותי במהלך הלידה: 'הכל בזכותך, זו את שגורמת לזה לקרות'".
כשהגיעה הלידה, ההתנהלות היתה בהתאם למה שנכתב במסמך שהכינה ד' עם אנשי הצוות. "העבירו אותי לחדר מיוחד ליולדות בסיכון גבוה, שזה חדר מרווח ונוח יותר, כי הבינו שאני צריכה שקט, ובעיקר זמן עם הגוף שלי, לקדם לידה רגילה.
"בזמן הלידה עצמה לחצתי חזק מאוד. ראיתי את ד"ר וינטר מחברת אותי לוואקום, ואת התינוקת יוצאת. פתאום היתה לי הקלה שמימית. הלידה עצמה לקחה רק 40 דקות. כשהניחו את הילדה עלי, לא האמנתי. לא האמנתי שעשיתי את זה".
את מרגישה את ההבדל בחיבור המיידי לתינוקת?
"לגמרי. היא מחוברת אלי בפופיק. יש לי חיבור עמוק מאוד איתה מהרגע הראשון, ואני יודעת שזה בזכות החוויה המתקנת שעברתי איתה".
• • •
כשד"ר דפנה־תקוע פוגשת את ד', שבאה לראיון עם בתה התינוקת, הן מתחבקות במשך דקות ארוכות. חברות נפש, שהחיבור ביניהן נולד מתוך קושי - וגם מתוך תקווה.
"בואי ללמוד בחוג לעבודה סוציאלית", אומרת ד"ר דפנה־תקוע. "את יכולה להיות מחנכת של עובדים סוציאליים בעתיד. זו את, את חייבת". ד' עונה לה במבוכה: "אני אחשוב על זה".
לדברי ד"ר דפנה־תקוע, עידן METOO אפשר שינוי דרמטי, ואפילו מהפכה, בכל הקשור להתייחסות לנשים. "השיח החברתי העלה את הצורך במודעות גדולה יותר בהתייחסות לנשים לא כאל קורבנות, אלא כאל נשים חזקות שחוו טראומות, וההשפעות הללו הגיעו גם למערכת הבריאות.
"השיח הרפואי חייב להתכתב עם האוטונומיה של המטופלת. אי אפשר להפריד בין השניים. בעידן המודרני, המטופלת, או המטופל, נמצאים במרכז ומערכת הבריאות חייבת להתאים את עצמה אליהם, יחד עם רגישות, תרבותיות ואנושיות.
"לפי המודל הזה החלטנו להקים את מרפאת 'לי־לך'. תפיסת העולם שלנו היא שיולדת שחוותה פגיעה מינית היא לא קורבן - היא אישה עם עוצמות, והתפקיד שלנו הוא לאפשר לה מסע מיטיב ומצמיח.
"למזלנו, קיבלנו רוח גבית ותמיכה מלאה ממנהל חטיבת נשים ויולדות, פרופ' אלון בן אריה. זכינו גם לתמיכה וליווי של 'קרן בריאה', שמקדמת שינוי חברתי־פמיניסטי במערכת הבריאות".
נשות הצוות במרפאה מחוברות עד כדי כך, שאחת משלימה את דבריה של האחרת. מרגישות זו את זו מהבטן. משדרות הרבה רוך, גם למי שאינה יולדת.
"נשים שחוו פגיעה מינית נוטות להימנע מבדיקות רפואיות, מחשש שיפלשו למרחב האישי שלהן, ובגלל הפחד מכאב", אומרת ד"ר מלר. "מבחינה נפשית, ההיריון מביא איתו שינויים גופניים שיכולים להזכיר או להציף מחדש את הפגיעה - גדילת השדיים, שינוי בהפרשות מהנרתיק, מתיחה של הבטן ותחושת לחץ. אף שכל הסימפטומים הם חלק טבעי בהיריון, נשים שנפגעו מינית עלולות לחוות אותם בצורה שלילית.
"במהלך הלידה עצמה יש לעיתים קושי להתמודד עם הכאב או עם תחושת הלחץ. לפעמים קשה לעשות את ההפרדה בין הפגיעה והכאב הנוראיים שעבר האזור האינטימי הזה בעבר לבין הכאב היום, שנובע מסיבה שונה לגמרי, וחיובית".
"כולם מבינים שלחדר הזה לא נכנסים גברים". חדר פרויקט "לי־לך" במחלקת יולדות // צילום: אריק סולטן
ד"ר ליבוביץ' דיאמנט: "פחד מהכאב, החרדה לעובר, הצוות הזר שמקיף אותן והמונחים הרפואיים המבלבלים יכולים לגרום לתחושה של איבוד שליטה, ובמהלך הלידה זה יכול להוביל לניתוק, דיסוציאציה. מחקרים מראים שאצל נשים עם היסטוריה של פגיעה מינית יש שיעור גבוה יותר של לידות מכשירניות וניתוחים קיסריים מאשר נשים באוכלוסייה הכללית. אנחנו מסיקות שהסיבה היא אירועי הניתוק הללו, שגורמים לצוות לקבל החלטות באופן חד־צדדי עבור היולדת.
"כל חוויה של היריון, אצל כל אישה, היא הליכה אל הלא נודע. אבל אצל נשים שעברו חוויה טראומטית, זה יכול להחיות את הטראומה. לכן ההכנה המוקפדת חשובה. חשוב להחזיר לאישה את השליטה, ועל ידי כך להוריד את החרדה או את הצפת הרגשות".
קרן זילבר, עובדת סוציאלית במרפאה, מסבירה כי חלק מהנשים פונות ביוזמתן לאחד מאנשי הצוות או לבית החולים, חלקן מופנות למרפאה על ידי מיילדות פרטיות ודולות, ואחרות דרך קווי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. בהמשך נפגשות עם המטופלת נשות הצוות - עובדת סוציאלית, מיילדת ורופאה.
ד"ר מלר: "הרציונל הוא שהאישה לא נפגשת בכל פעם עם מישהו אחר באופן היררכי, כמו שמקובל במערכת הבריאות בישראל. אנחנו משטחים את ההיררכיה, והאישה ובן זוגה או בת זוגה, יכולים להרגיש יותר בנוח.
"במפגש הראשון אנחנו מבינות מהם הצרכים הפיזיים והנפשיים של היולדת, ולפי זה מתכננים יחד תוכנית טיפול. אם מדובר בצרכים רפואיים, הרופאות מציעות את הפתרונות, ואם מדובר בצרכים רגשיים, אז העובדות הסוציאליות נכנסות לתמונה.
"לדוגמה, עצם השימוש במכשור פולשני גורם לנשים האלו להתכווץ, ואנחנו מחפשות דרכים אחרות, כמו סונאר חיצוני, שמאפשר להעריך את התקדמות הלידה בלי בדיקה חודרנית. דוגמה נוספת היא סיור אישי על ידי מיילדת בחדר הלידה, או בחדר הניתוח אם מתוכנן קיסרי ובמחלקת יילודים. גם המיילדות רעיה רוזנצויג ומלכה אלטמן עובדות איתנו".
ד"ר דפנה־תקוע: "יש משהו בחברותא שלנו. אנחנו בקשר טלפוני, יש לנו קבוצת ווטסאפ, אנחנו לומדות מכל מקרה ומפיקות לקחים. בעיקר זה הביחד".
מלר: "חשוב לנו להיות צוות נשי לגמרי, כי הגוף זוכר את הכאב ופעמים רבות משחזר אותו כאשר גבר ניצב ליד האישה ההרה. במחלקת היולדות, על דלת חדר הלידה של פרויקט 'לי־לך', יש ציור של פרח הלילך - כדי שכולם יבינו שלחדר הזה לא נכנסים גברים.
"העבודה שלנו היא ללכת למקום טראומטי וחשוף, ולטפל בטראומה הקודמת כדי לחוות תיקון - כל אחת עם הצרכים שלה ועם סיפור החיים שלה. אנחנו מתאימות את עצמנו. העטיפה האנושית חשובה מאוד".
לדברי ד"ר ליבוביץ' דיאמנט, מספר המפגשים עם האישה ההרה תלוי בצורכי האישה, מרגע שהיא פונה למרפאה. "זה יכול להיות פעם בשבוע, וזה יכול להיות יותר. אנחנו עוברות איתן על כל שלב בתהליך, והמטרה היא לזהות את הקשיים המיוחדים של המטופלת ולהתגבר עליהם, למצוא פתרונות יצירתיים.
"ההכנה המוקפדת לפני הלידה חשובה, כדי להחזיר לאישה את השליטה על הגוף שלה ועל התהליך, וכך להוריד את רמת החרדה או את הצפת הרגשות. אנחנו רוצות למנוע את הטראומה החדשה.
"במהלך הלידה אנחנו מעודדות, מחזקות, נמצאות שם בשבילה, בין שזה להחזיק לה את היד ובין שלשבת איתה. "גם אם נאלצים להגיע לחדר ניתוח, אנחנו שומרות על תנאים מכבדים: פרטיות, כיסוי מלא לאורך כל הניתוח, הימנעות מקשירת ידיים, הסברים מפורטים בכל התהליך על מה שקורה לגוף שלה שם, מעבר לפרגוד, מה אומר הצוות ומה הפירוש של כל דבר".
"ברגע שהתינוק יוצא, זו הרגשה של 'כולנו עשינו את זה'", מוסיפה המיילדת שרון מזעקי. "אי אפשר לתאר את הסיפוק".
הקשר עם היולדת נמשך גם אחר כך?
ד"ר מלר: "לפני שהיא משתחררת, אחת העובדות הסוציאליות שלנו עוברת איתה עיבוד של החוויה, והיא יכולה לפגוש אותנו גם אחר כך, בין שמתוך צורך רפואי ובין שמתוך צורך אישי. יש נשים שמבקשות שגם כל הביקורת הרפואית שלאחר הלידה תיעשה אצלנו. אנחנו מציעות לה גם גורמי תמיכה בקהילה".
ד"ר ליבוביץ' דיאמנט: "היתה לי מטופלת שהמילים הראשונות שהיא אמרה בסוף הלידה, עוד לפני שהסתכלה על התינוק, היו: 'אני חוזרת בשנה הבאה'".
למה נושא הפגיעה המינית מהותי כל כך עבורכן?
"יש לי חברה טובה שעברה טראומה מינית", משתפת ד"ר ליבוביץ' דיאמנט, "וראיתי איך זה השפיע עליה, בלידה ואחרי הלידה.
"הסטטיסטיקה מדברת על אחת מכל שלוש נשים שעוברת תקיפה מינית, אז יש צורך בגוף שעוזר ויוצר חוויה טובה, שמונע את חזרת הטראומה. עוד לפני פרויקט 'לי־לך' הלכתי ללימודי המשך בנושא טראומה מינית, כי הנושא בער בי. מדובר בנשים מדהימות, עוצמתיות וחזקות, וזו זכות עבורי להיות שם בשבילן".
חופית אברמסון, עובדת סוציאלית ביחידה, מספרת שכאשר היתה סטודנטית והתמחתה במרפאה לבריאות הנפש, טיפלה בנערה ובאמא שלה. במהלך השיחות איתן הבינה שהאם עברה פגיעה מינית בילדותה, ומעולם לא טיפלה בטראומה. "היא סבלה מכאבים כרוניים, והיה לה קשה לתפקד פיזית ורגשית, כהורה וכאדם. החרדות שלה התעצמו. הבנתי עד כמה הדבר הזה, פגיעה מינית, הוא משהו בין־דורי.
"אני עצמי חוויתי לידה טראומטית לפני שלוש שנים, ואני לא עברתי טראומה מינית. את מרגישה כמו קציץ בשר, את נמצאת במקום הכי נמוך שלך. אז אם אני הרגשתי ככה, תארי לך מה מרגישה אישה שבאה ממקום מוחלש. זה היה המניע שלי להצטרף לפרויקט".
• • •
י' (40), נשואה ואם לתינוק בן שבעה חודשים, מדברת בנשימה עצורה. כאילו אם תפסיק לרגע, לא תוכל לשאת את הכאב שעולה מדבריה.
"עברתי פגיעה מינית פעמיים. הראשונה היתה בגיל 17 וחצי, על ידי אח של החברה הכי טובה שלי. הלכתי אליה אחר הצהריים, והיא לא היתה בבית. אחיה הציע שאחכה לה, ונשארתי. הכרתי אותו שנים, ולא חשבתי שיש לי ממה לחשוש.
"מתברר שהיכרות לא מגינה עלייך מאונס. אין לי כל כך זיכרון מהתקיפה. אני רק זוכרת שהתלבשתי, שהוא ליווה אותי לתחנת האוטובוס, ושבדרך בכיתי ושאלתי אותו 'למה?'. הוא לא ענה.
"הגעתי הביתה ונכנסתי להתקלח. לא סיפרתי לאף אחד, הדחקתי את זה, ואני לא זוכרת כלום. כנראה טוב שכך. שנים ניסיתי להיזכר, אבל המוח מסרב, מגן עלי מהסערה. התגברתי לבד, כי אני בחורה חזקה. הגיוס היה תירוץ טוב בשבילי להפסיק את הקשר עם החברה.
"את הפעם השנייה אני זוכרת היטב, והיא פצעה לי את הנשמה, אבל שוב בחרתי להתמודד לבד. הבחור שפגע בי, בגיל 37, היה בן הזוג שלי, והתקיפה היתה בקטע של השפלה, כאילו להעביר לי 'מסר חינוכי' אחרי ריב שהיה לנו. סירבתי להאמין שזה קרה לי שוב, ועוד על ידי מישהו שחי איתי שנים וידע מה עברתי.
"לא עזבתי אותו מייד אחרי המקרה. הייתי צריכה זמן לשחרר את הלב ממנו ולקבל החלטות לגבי העתיד. הוא גם היה הגב הכלכלי שלי. בכל יום בכיתי ושאלתי אותו למה הוא אנס אותי, למה זה הגיע לי, ולא קיבלתי תשובה. בסוף הוא גם החתים אותי על מסמך, שבו אני מצהירה שהוא לא פגע בי.
"כעבור כמה חודשים עזבתי, כמו שבאתי, בלי כלום. התחלתי הכל מאפס. לקח לי שנה וחצי להתגבר על הכאב ולהמשיך הלאה. הלכתי ללמוד אמנויות לחימה והתחלתי לעבוד כגננת.
"ניסיתי להכיר פרטנר לחיים, אבל לא היה לי קל למצוא את האחד שמשלים אותי, במיוחד אחרי ההתאמה לבן הזוג הקודם שלי, שחשבתי שהיא מושלמת. אבל לא ויתרתי, ויצאתי להרבה דייטים. האמנתי שאיפשהו נמצא האחד שלי, שמחפש את האחת שלו.
"אני בחורה חזקה מאוד, ולא נותנת לדברים להפיל אותי. אני לומדת להפיק מהכאב את הכי טוב וידעתי תמיד להרים את עצמי. בניתי חומות ושמרתי על הלב. לא נתתי לכל אחד להיכנס פנימה ולחדור את השריון. אמרתי לעצמי: אני לא אתן להם את התענוג, כי זה אומר שהם ניצחו. ואני זאת שתנצח".
בגיל 38, כשלא מצאה "זוגיות שפויה", כדבריה, החליטה להתחיל תהליך של הורות יחידנית - הפריה חוץ־גופית מתרומת זרע. "אחרי שלוש הזרעות שלא הצליחו, ממש לפני הטיפול הרביעי, פגשתי בדייט את החצי השני שלי. "מההתחלה שיתפתי אותו במה שעברתי. רציתי להתחיל את הקשר עם דף נקי, בלי סודות. שיידע שאני אחרי תקופה לא קלה. הוא לא ברח. הוא הבין ותמך בי, עזר לי לדבר ולהוציא את זה החוצה. הפצעים החלו להירפא, והכאב החל להיעלם.
"שבוע וחצי אחרי שנפגשנו, ידעתי שהוא יהיה בעלי. גם הוא הרגיש ככה. התלבטתי אם להמשיך בטיפולי ההפריה או להמתין. שיתפתי אותו בהתלבטות, והוא אמר שהוא מוכן להביא איתי ילדים. אחרי שלושה שבועות הבנו שזה זה, והחלטנו להתחתן.
"שלושה חודשים אחרי החתונה נכנסתי להיריון. בהתחלה היו קצת בחילות והקאות, אבל בחודש השישי זה התחזק מאוד, ומיון נשים הפך לבית השני שלנו. במשך חודשים חייתי על נוזלים ותרופות דרך הווריד, עם חשש לשבר בצלעות מרוב הקאות".
חששת מהלידה?
"החשש העיקרי שלי התחיל בבדיקות הפולשניות, אני קוראת להן 'בדיקת אצבעות'. אז התחלתי להרגיש אי נוחות. השיא היה כשהגעתי למיון עם הקאות דמיות, ונשלחתי לבדיקה אצל מומחה במיון הכללי. הוא בא עם שני סטאז'רים ואמר לבעלי לצאת, כי הוא צריך לעשות בדיקה רקטלית. כמובן סירבתי וביקשתי לחזור למיון יולדות, והרופאה החליטה להשאיר אותי להשגחה. כאן כבר הרגשתי שזה יותר מדי בשבילי".
• • •
"אין ספק שנפגעת תקיפה מינית יותר רגישה מאישה שלא עברה תקיפה. לכל אחת יש את נקודת השבירה שלה. אצלי היא הגיעה לקראת הסוף, עם בדיקות האצבעות, שהיו תכופות יותר בגלל הביקורים המרובים במיון. בכל שלושה־ארבעה ימים חיטטו בגוף שלי, כאילו חיטטו לי בפצעים.
"על לוח המודעות במיון יולדות היה תלוי פלייר עם פרטים על המרפאה במשך הרבה זמן. הסתכלתי עליו תמיד ברפרוף, קלטתי שכתוב בו משהו על נשים שעברו הטרדה מינית ויכולות ללדת אחרת. אף פעם לא ייחסתי לו חשיבות, כי אמרתי לעצמי שאני בסדר.
"אחרי המקרה עם הרופא במיון, יצא לי להגיע יום אחד לבד לבית החולים. ראיתי את הפלייר מקופל, זרוק מאחורי מתקן כוסות, כאילו קיבלתי הזדמנות אחרונה להשתמש בו. פתחתי אותו ושיננתי את המספר. לא רציתי שיראו אותי כותבת, שלא יידעו שאני אחת מ'אותן נשים'. הגעתי הביתה וסיפרתי לבעלי על הפרויקט, והוא הציע שאתקשר.
"כבר למחרת קבענו פגישה עם ד"ר מלר, ד"ר ליבוביץ' דיאמנט וקרן, העובדת הסוציאלית. החלטתי לשתף, כי רציתי להגיע ללידה ממקום נקי, בלי משקעים. הם סימנו את השם שלי בתיק הרפואי, שיידעו שאני שייכת לפרויקט. הן דאגו שאעבור כמה שפחות בדיקות פולשניות, שאבדק במידת האפשר רק על ידי רופאה. הידיעה שאני משתייכת לפרויקט כזה, שידאגו להיות יותר רגישים איתי, הקלה עלי מאוד".
י' הגיעה לבית החולים קפלן ב־2:40 לפנות בוקר, אחרי ירידת מים. בהתחלה נבהלתי, לא הכרתי אף אחת מהמיילדות. אחרי כמה שעות שלחתי הודעה לד"ר מלר, היא עדכנה את שאר הצוות, ומאוחר יותר הגיעו קרן וד"ר ליבוביץ' דיאמנט.
"רציתי להתחיל את הלידה טבעי ולראות איך היא תתפתח, כי המצב הפיזי שלי לא היה מזהיר. כשהצירים התגברו, התחזקו גם הכאבים מהצלעות, והתחלתי להרגיש מעורפלת מרוב כאב. ביקשתי אפידורל.
"הושיבו אותי בכיסא גלגלים והורידו אותי לחדר הלידה, כשד"ר ליבוביץ' דיאמנט צמודה אלי. לחדר הלידה הגיעה רופאה מרדימה, שהוזמנה מבעוד מועד. ד"ר ליבוביץ' דיאמנט הרגיעה את בעלי שלא ידאג, שהיא לא תעזוב אותי בזמן ההליך, וכך היה.
"קיבלנו את המיילדת המדהימה שרון, שלא היתה אז חלק מהפרויקט אבל התחברנו אליה. היא החליטה להישאר איתנו גם אחרי שנגמרה המשמרת שלה, בגלל הרגישות. בינתיים ד"ר ליבוביץ' דיאמנט התחלפה, והרופאה שהחליפה אותה הסבירה לנו שרק במקרה חירום יקראו לרופא המומחה, שהוא גבר.
"כמובן, הגענו גם למקרה חירום, שאותו אני זוכרת במעורפל, וטוב שכך. כבר לא נשארו לי כוחות ללחוץ, העובר היה במצוקה, הוואקום לא הצליח. אני זוכרת הרבה אנשים, בלאגן, ואת בעלי ושרון דואגים לי ומעדכנים את המומחה, שיהיה מודע לרגישות.
"הוא ניסה לא להגיע לניתוח קיסרי, אבל ואקום נוסף לא צלח. שרון ביקשה ממנו לעשות ניסיון אחרון לפני ניתוח. אני זוכרת שביקשתי מאמא שלי ז"ל שתעזור לי ולעובר. ואז זה קרה. הגוזל נולד".
היא לא מפסיקה להרעיף שבחים על פרויקט "לי־לך". "זו מתנה משמיים, שהחזירה לי את תחושת הביטחון. צריך להצדיע לנשים המדהימות האלו, על עבודת הקודש הזאת. כולן עובדות בעבודה שהיא תובענית גם ככה, ולהוסיף על זה נשים שסוחבות חבילות של טראומות, זה לא פשוט בכלל. צריך אישיות מיוחדת כדי להכיל את כל הסיפורים.
"מבחינתי ומבחינת בעלי, זכינו במשפחה. צוות הפרויקט יהיה חלק מאיתנו לכל החיים. באנו לבקר, אנחנו שולחים תמונות של הבן שלנו ומתעדכנים. לכל אחת מהנשים במרפאה יש חלק חשוב בתהליך הלידה שעברתי. כולן יחד גרמו ללידה להיות מושלמת, עם כל החסרונות. ואנחנו מוקירים אותן על כך".
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו