הגיליון הראשון / כוכב פסיכדלי נולד
"להיטון", האב המייסד של כל עיתוני (ומדורי) הבידור והסלבס בישראל, יצא לדוכנים ב־26 בספטמבר 1969, חודשיים אחרי שהאסטרונאוט האמריקני ניל ארמסטרונג נחת לראשונה על הירח. צעד קטן לאדם, צעד גדול למדינה שהזריקה לוורידים להקות צבאיות, מייד אחרי מלחמת ששת הימים, אבל העזה ליהנות גם מצלילי המרד הבתוליים של להקות הקצב, מהגלאם של כוכבי הפופ ומתחושת השחרור שנשבה חזק מעבר לים, מוודסטוק.
לפלא החדש, שביקש לייבא לארץ את הסטייל של "מלודי מייקר" הבריטי, "בראבו" הגרמני ו"סָאלוּ לֶה קוֹפֵּן" הצרפתי, היו אחראים המו"ל אברהם אלון והעורכים דוד פז ואורי אלוני. על שער הבכורה הפסיכדלי (ראו משמאל) התנוססו הפניות מעוקלות בצבעי זרחן, והוא עוצב בידי האמן אשר דיקשטיין, שחזר מאז בתשובה. זה היה שער נועז מאוד לתקופתו: ספק אם נראה קודם זמר מרוח בתחתונים על שער של מגזין עברי שלא משולי התחנה המרכזית הישנה.
שערי "להיטון"
תחילה הושק "להיטון" כדו־שבועון ב־5,000 עותקים, אך הצלחת הבזק ניפחה אותו לתאגיד רב־זרועות, שבשיאו - לאורך שנות ה־70 - הופץ ב־40 אלף עותקים, התאחד עם השבועון "עולם הקולנוע" והפציץ את "דור הג'ינס" במידע בגובה העיניים, בצילומי צבע (מהראשונים לעשות זאת), בפוסטרים, באורחים מחו"ל, בטקסי פרסים, במבצעים שיווקיים ובהכתרות של נערות יופי. בקיצור, כל מה שזז עם מכשיר פן בעולם הזוהר.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
כשהערוץ הבודד בטלוויזיה שידר בשחור־לבן ערבים משירי איציק מאנגר, "להיטון" היה צינור החמצן הבלעדי לכל מה שמריח כמו רוח נעורים, זז בקצב הדיסקו, מסתובב במכנסיים מתרחבים וצמא למעט שפיות ולמגע עם אלילי בידור.
העורך הראשון. דוד פז מתגעגע // צילום: יהושע יוסף
22 שנים הוא הצליח לשרוד, כשהוא מחליף בדרך בעלים ועורכים, עד שנסגר ב־1991, מובס על ידי מדורי הבידור שצצו בעיתונים היומיים ומותיר את הממלכה ליורשים כמו "פנאי פלוס", המעודכנים יותר.
כיום חי "להיטון" במיזמים פרטיים במרחבי הרשת (עמוד בפייסבוק ואתר ייעודי), שמנסים לשמר מעט מניחוחות הנוסטלגיה. אוניברסיטת סטנפורד בארה"ב רכשה לפני שנים אחדות את הארכיון הענף שלו, לצורכי מחקר תרבותי וחברתי בינלאומי. "עכשיו גם חוקרים מחו"ל יוכלו להתרגש מפוסטרים של אילנית וששי קשת", מחייך דוד פז (73), המתגורר בפתח תקווה ומתפרנס עדיין מעסקי עריכה.
מלכת הקסמים / ההחמצה של עפרה
לאורך השנים הקפיד "להיטון" להקדיש את שעריו למפורסמים בלבד. הזהירות הזאת עלתה לו בהחמצה הגדולה בתולדותיו. "ב־1974 פנה למערכת גבר תימני, מנהל סדנת התיאטרון של שכונת התקווה בתל אביב, ולצידו בחורה חביבה בת 16", נזכר דוד פז. "הוא אמר שהיא תהיה זמרת גדולה וביקש שניתן לה שער. הייתי מנומס, אז לא זרקתי אותם מכל המדרגות, ואמרתי שאשקול כשהיא תתפרסם".
זאת היתה, כמובן, עפרה חזה, והממליץ היה בצלאל אלוני, שיהפוך לאמרגנה המיתולוגי. "פשוט פחדנו לפרסם פרצוף לא מוכר בשער, כי מי יקנה את הגיליון?" נאנח פז. "מצד שני, עד היום אני מצטער, כי יכולנו להיות הראשונים עם הסקופ". ב־1976, אחרי הצלחה ברדיו ובטלוויזיה (כולל הופעה בלתי נשכחת בסדרה "הילדים משכונת חיים" בטלוויזיה הלימודית), תוקן העוול, וחזה בת ה־18 קיבלה פוסטר (לפני הניתוח הקוסמטי באף).
מכה אפורה / שימי חוטף סנוקרת
חשבתם ששימי תבורי למד לייצר שערוריות רק אחרי שבן־אל נולד? קבלו את הכותרת הזאת מ־10 בנובמבר 1977, כשתבורי היה בן 24. הוא הסתבך כשהתחיל בסוף הופעה עם האישה הלא נכונה, מה שגרר את בן זוגה הזועם להתנפל עליו במכות רצח. התוצאה היתה כואבת: חבלות, תחבושות ואגו מרוסק. לפחות לעיניים לא נגרם שום נזק.
אח, רוזה / הטרור של יהורם
מי היה מאמין שדווקא יהורם גאון, המאמי הלאומי הבלתי מעורער עוד מהימים שבמושג הזה היה חור, יקבל כותרת ביזארית כל כך: להיטו הגדול מ־1969, "איפה את אהובה", הפך, מתברר, לכלי במאבק הפלשתיני המזוין, אחרי שיוצר השיר, האיטלקי לאונרדו פאביו (לנוסח בעברית אחראית תלמה אליגון), נחשד בהעברת התמלוגים ל"קופותיהם של ארגוני החבלה". הפרשה, שקיבלה חשיפה בגיליון 5 בפברואר 1971, שככה עד מהרה מהיעדר הוכחות.
ערוף שפתיים / דוד אבידן מבקר
על רקע תדמית שמזוהה בעיקר עם טרנדים רדודים ואבק כוכבים, מדהים לגלות שבכותבי "להיטון" בראשית דרכו היו גם אושיות תרבות מליגה אחרת לגמרי. למשל, הסופר יצחק בן־נר, שכתב מדור קולנוע שבועי, והמשורר דוד אבידן, שהתגייס להרים מדור ספרות בשם "פיזמונוער", שבו מתח ביקורת על שירים ששלחו קוראים צעירים למערכת. איך הגיע אשף המילים הכביר, אז בן 35, לאכסניה אחת עם זמרים קיטשיים?
פז: "עבדתי עם אבידן על עלון בשם 'פופ', שהוא הוציא באמצע שנות ה־60, ושעסק בפוליטיקה ובתרבות. כשהקמנו את 'להיטון' הוא אמר שישמח לעבוד אצלנו, ואכן עבד כמה חודשים". בצילום: אבידן שוחט באלגנטיות קורא שדרש מהמדור להשיב לו כתב יד ששלח.
מלך השערים / כאן התחיל המאסטרו
אם נחפש דמות שמסמלת יותר מכל את הרוח של "להיטון", נגיע תמיד אל צביקה פיק. החיבור בין השבועון למאסטרו הצעיר, שזכה למספר הרב ביותר של שערים (פז: "יותר מ־15, אבל מי סופר"), נרקח כאילו במעבדה: טונות של כישרון, ערימות של נוצצים על הפנים, תעתוע מגדרי ושיער גולש באורך התקני של הסבנטיז. לעורכי השבועון לא נותר אלא לפנות את הבמה ולעלות עם פיק מעלה־מעלה־מעלה. השער כאן, מ־20 בנובמבר 1970, הוא הראשון שקיבל פיק סולו, ככוכב הגדול של המחזמר "שיער".
באים להתארח / ארנולד מרים מקלע
בתקופת הפאר שלו נהג "להיטון" להזמין לארץ מגוון ידוענים מחו"ל, שפיזרו כאן שיק הוליוודי והתחככו עם המוני המעריצים באולמות מלאים (פז: "עשינו מזה הרבה מאוד כסף"). בין האורחים בלטו מר עולם, ארנולד שוורצנגר, עשור לפני "שליחות קטלנית" (פז: "הוא ביקר בבסיס של צה"ל והרים לבדו מקלע כבד"); המלאך רוג'ר מור, לפני שהפך לג'יימס בונד; השחקן דיוויד סול, חצי מצמד הבלשים הטלוויזיוני סטארסקי והאץ'; והשחקן אהוב הנשים פיטר שטראוס. הסלבס תועדו לרוב לצד הזוכות בתחרות "נערת היופי" הפופולרית של השבועון - שבמסגרתה, אגב, התגלתה לעולם אילנה שושן ב־1976, שלוש שנים לפני שהוכתרה למלכת היופי של ישראל. בצילום: שוורצנגר עם נערת היופי של "להיטון" ב־1977, עדי הרצל.
משאל חם / השאלון שחושף הכל
פינה פופולרית במיוחד בראשית ימי "להיטון" היתה "גיליון אישי", שהנגישה את הכוכבים באופן משוחרר ובלתי ממלכתי. הזמרים והשחקנים ניפקו בו את משנתם בפאנצ'ים קצרים, שלימדו עליהם לעיתים יותר מראיון של אלפי מילים. באפריל 1970, למשל, פירט אריק איינשטיין אילו תכונות הוא אוהב באישה ("שלא תהיה גבר"), מה היה רוצה להיות אם לא זמר ("שוער במועדון סטריפטיז"), מה העיסוק האהוב עליו ("לישון"), ומיהו לדעתו הזמר הטוב בארץ ("רוני קלדרון" - באותם ימים כוכב הפועל תל אביב בכדורגל, הקבוצה שאיינשטיין העריץ, וכעבור יותר מעשור מבריח סמים בינלאומי ואסיר נמלט). ומה היה עושה אילו היה זוכה ב־100 אלף לירות בפיס? "מוכר את הכסף".
נתן בראש / המלשינון של זהבי
"להיטון" עזר להשיק כמה קריירות של מפורסמים לעתיד, כמו זאת של נתן זהבי בן ה־22, שהביא בגיליונות הראשונים מדור רכילות אישי בשם "המלשין". מדי שבוע דיווח זהבי (שצולם בלוק חייכני נדיר) על מהלכיהם של סלבס מדרגים שונים, למשל חנן גולדבלט, ש"עייף כי הוא עובד יותר מדי בלילות", או יורם ארבל, שהפך מסתם זמר למעבד מוזיקלי מכובד - ועוד "על פי נעימה צ'כית עממית". מכאן ועד להיות סתם עצבני הדרך של זהבי היתה סלולה.
אל תקרא לי צהוב / מעט פרשות עסיסיות
"להיטון" השתדל לאורך השנים להתרחק מתדמית צהובה מדי, וכעיקרון העניק לכוכבים יחס מלטף, במקום לנבור בחייהם האישיים (פז: "לא פרסמנו יציאות מהארון של סלבס, כי פחדנו שהם לא יחזרו להתראיין אצלנו"). רק לעיתים רחוקות השתכשך השבועון בפרשות עסיסיות שקיבלו ממילא חשיפה תקשורתית ארצית. למשל, הרומן הכמעט טרגי בין ירדנה ארזי לגדי יגיל ב־1975 (ארזי ניסתה לשים קץ לחייה עקב אהבתה הנכזבת לבדרן הנשוי); דחיית נישואיו המתוקשרים של יהורם גאון לקטינה ב־1977 (הוא התחתן עם אורנה גולדפרב רק כעבור שנה, כשמלאו לה 17); הקשר הבעייתי שניהל שייקה אופיר עם הזמרת עירית דותן ב־1978 (השניים הכירו כשאופיר ביים מופע לבן זוגה, הבדרן דודו דותן); והשיא - הרומן הסנסציוני מאותה שנה בין גלי עטרי לשחקן רוברט דה נירו, שאותו פגשה כדיילת אל על כשבא לבקר בארץ.
נערי פוסטר / עשה זאת בעצמך
"להיטון" פיתח את תרבות הפוסטרים לרמת אמנות. הפוסטר השבועי הלך ותפח מדי תקופה, עד שהגיע לממדים מופרכים (ואז התהדר בכותרת היומרנית "הפוסטר הגדול בעולם"). פז: "התחלנו בגודל של עמוד רגיל, ובשיא ההצלחה הגענו לפוסטר בגובה שני מטרים. היה לנו מדור שנקרא 'גזור את האליל', שבו המעריצים נדרשו לאסוף בכל שבוע חלק אחר מתמונה של זמר, עד להרכבת פוסטר מלא בבית. כדי למשוך אותם לקנות עוד גיליונות, התחלנו תמיד בחלק זניח של התמונה, ומשם התקדמנו לאט, מדי שבוע, עד לחלק החסר האחרון - הפנים". בצילום: גיליון עם אילנית ("נציגת ישראל בארו-ויזיון"), הכולל גם פוסטר של יהורם גאון.
זה הסוד שלו / השירות של אורי זוהר
כעיקרון מערכתי, וכדי "לא להסתכן כלכלית", כהגדרת פז, העדיף "להיטון" להישאר בגבולות הנוחים של מצעדי הפזמונים ושל רכילות מפרגנת וציטוטי מי אמר מה למי (ובאיזו תסרוקת). אבל מדי פעם נפל ברשתו דג חדשותי בעל משמעות כלל־ארצית. כך קרה עם תמונות הפפראצי המדהימות מ־26 באפריל 1974, שבהן נראה אורי זוהר עם מריצה ומעדר בגינה, במסגרת עבודות שירות שנגזרו עליו אחרי שהורשע בהכאת שוטר שמצא אצלו סמים ובהתפרעות בבית המשפט. פז: "זוהר נחשב אז למלך הבלתי מעורער של החילוניות, והצלם שלנו תפס אותו ממש במקרה. כשפרסמנו את הצילומים, הם עשו הרבה רעש. אורי עצמו כעס, אבל זה בהחלט היה שווה לנו".
בובה פראית / אריק בגודל מלא
היום, עם אינספור אפליקציות שמאפשרות לשבץ את עצמנו בפוטושופ לצד כל סלב בעולם, מצחיק להיזכר בימים שבהם נדרשו מעריצים להיטלטל עד למערכת, רק כדי להצטלם עם דמות קרטון של אלילם. למשל, שתי בנות המזל הנרגשות הללו, שזכו ב"אריק איינשטיין" בגודל פול סייז. ההמשך היה קצת יותר זוהר מבחינתן: הן נסעו לביתו של אריק במרכז תל אביב, שם הוא חתם להן על הקרטון (ובטח גם הציע תה עם לימון).
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו