עוד נגיע: המסע של "בראשית" נמשך

רגע אחד מרגש וספונטני מלמד על הקשר המיוחד שנרקם בין שלושת היזמים שהגו את החללית הישראלית הראשונה, שהתרסקה על אדמת הירח. יריב בש וכפיר דמרי מצלמים בטלפון הנייד ברכה לרגל אירוסיו הטריים של שותפם, יהונתן ויינטראוב, שנמצא בקליפורניה. הם מצחקקים כילדים, סונטים זה בזה, ולרגע קשה לקשר בינם לבין הרעיון השאפתני, שקיבל מעמד של פרויקט לאומי.

מאז 11 באפריל, שבו ניצבה ישראל כמדינה השביעית שהגיעה לירח, פנה כל אחד מהם לדרכו. יריב עסוק במיזם שמספק שירותי משלוחים בעזרת רחפנים, יהונתן שוקד על הדוקטורט באוניברסיטת סטנפורד, וכפיר פתח סטארט־אפ בתחום אבטחת המידע. הוא גם היחיד שעובד בעמותת SpaceIL, שנוסדה כדי לקדם את החללית "בראשית" ולעודד חדשנות מדעית בקרב בני נוער.

על קשר הם שומרים באמצעות הווטסאפ. מההתכתבויות ביניהם אפשר להבין שהשמיים אינם הגבול, והריחוק העסקי והפיזי לא הפחית אפילו במעט את תאבונם למרחב הקוסמי. למרות ההודעה הרשמית על גניזתה של "בראשית 2", שהיתה אמורה לנחות על הירח, הם מתחבטים כעת בין שני פרויקטים יומרניים: שליחת חללית לירח כדי שתאסוף אבנים למחקר ותחזור לישראל; ומסע למאדים, כולל חוויה מתקנת של אתגר הנחיתה.

לא בטוח שבפעם הבאה הם ימצאו לצידם את מוריס קאהן, הרוח החיה ונשיא SpaceIL, שתרם מכיסו וממרצו כדי להביא את הפרויקט לידי יישום. קאהן מרוכז כעת בהקמת בתי ספר המתבססים על תפיסה חינוכית חדשנית ("מכילים"), שבה ילמדו בצוותא תלמידים עם ובלי צרכים מיוחדים. 

"יצאנו למסע של 380 אלף ק"מ". מימין: מוריס קאהן, יריב בש וכפיר דמרי // צילום: אריק סולטן

"אמנם הצהרתי שנשלח חללית נוספת לירח, אבל אחרי שקיבלתי תגובות מכל העולם, התלבטתי אם נכון שננסה שוב רק בשביל הנחיתה", הוא מסביר את השינוי בגישתו (ראו מסגרת). "אם לא נצליח גם בפעם השנייה, יזכרו לישראל רק את הכישלון ולא את ההצלחה. זה הימור תדמיתי שלא הייתי רוצה לקחת.

"חשוב לי להיות מעורב בפרויקטים היסטוריים ופורצי דרך כמו בראשית, וכך אני רואה את המיזם החינוכי החדש. לשניהם יש השפעה רבה על ילדי ישראל".

• • •

אני פוגשת את כפיר ויריב במתחם החדש והצנוע של SpaceIL בתוך סמינר לוינסקי, הרחק מהמקום שבו ישבו, מול התעשייה האווירית ביהוד. כדי להגיע למשרדים צריך לחצות מסדרון שנקרא "מרחב מדעי", ובו אקווריום דגים גדול, כלוב זכוכית שבו זוחל חומט כחול לשון (סוג של לטאה), גולגולות של בעלי חיים ופוחלצים של ציפורים.

עוד על המסע המופלא של "בראשית":

• הזריחה של "בראשית" 

• המהנדסות שמאחורי "בראשית" 

• חללית "בראשית" הפכה לדגם לגו

את חדרי המהנדסים ואנשי התוכנה, השרטוטים שעל הקירות והשעון שבו התבצעה הספירה לאחור לפני שיגור בראשית מחליפים כעת חמישה חדרים עם דלתות לבנות. על אחת מהן מודבק שלט: "חדר הנקה בלבד".

העמותה, שהוקמה לפני כשמונה שנים וחצי כדי לתמוך בחללית, עוסקת כיום בחינוך בלבד. 100 מתנדביה מגיעים לבתי ספר כדי להעביר הרצאות לתלמידים ולדבר על בראשית, במטרה לשחזר את "אפקט אפולו" - גל ההתעניינות במקצועות ההנדסה, ששטף את העולם ב־1969, לאחר נחיתת האדם הראשון על הירח. בנוסף, שוקדים ב־SpaceIL ובסמינר לוינסקי על תוכנית להכשרת מורים, שבה "יעודדו בני נוער לחלום בגדול", כדבריהם.

אין שום דמיון בין שלושת המייסדים, המכהנים גם כחברי דירקטוריון העמותה. יריב הוא ציניקן חסר תקנה; כפיר הוא הרגשן שבחבורה; ויהונתן הוא האופטימיסט.

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

כפיר (37), מהנדס מערכות תקשורת, יושב באחד המשרדים. הוא נשוי לדותן, מרפאה בעיסוק, ואב לבן, אור (6) ולבת, מעיין (3). על המדף לידו עציץ קטן עם הכיתוב "תאהב, תחיה, תחלום", ומאחור דגם קטן של החללית, עשוי חוט תיל.

יריב (39) הוא מהנדס אלקטרוניקה ומחשבים. נשוי לנועה, מנהלת רפואית, ואב ליואב (5) ואסף (3). לפני כשנתיים וחצי, בעיצומה של העבודה על החללית, נסע לחופשת סקי בצרפת, ובגלישה באחד המדרונות נתקל בסלע חבוי בשלג. הוא עף באוויר, נחת על הגב, ומאז משותק בשתי רגליו ומתנייד בכיסא גלגלים.

צוות הבקרה בתעשייה האווירית ביהוד, לאחר התמרון המוצלח של ״בראשית״ // צילום: גדעון מרקוביץ'

האירוע הטרגי לא הביא אותו לרחמים עצמיים. "את רואה, דילגתי על מקל ההליכה של הקשישים ועברתי ישר לכיסא גלגלים", הוא מחייך.

הם מנסים לתפוס בסקייפ את יהונתן (33), מהנדס חשמל ובוגר תוכנית לימודי החלל בנאס"א, שלומד לדוקטורט בנושא גילוי מוקדם של סרטן באמצעות פיתוח מכשיר הדמיית לייזר. כשהוא מצטרף לשיחה ממקום מגוריו בעיר מאונטן ויו שבעמק הסיליקון, הוא מספר תחילה על אירוסיו ליעל, מנהלת פרויקטים בהייטק.

אחר כך הם משחזרים כיצד נרקם סיפור החללית הפרטית הראשונה בעולם. יריב: "זה התחיל ב־2010, כשעבדתי ביחידה הטכנולוגית במשרד ראש הממשלה וארגנתי כנס שנקרא מחנ"ט. זה אירוע יצירתיות של מערכת הביטחון, שאליו מביאים את האנשים הכי מטורללים ונותנים להם ליצור דברים הזויים ולא שימושיים.

"עלה לי רעיון לשגר לאטמוספרה רקטה קטנה מפלסטיק ולקרוא לה 'החללית הישראלית הראשונה'. שלחתי מייל ליהונתן, שהיה אז מהנדס לוויינים בתעשייה האווירית, והכרתי אותו דרך חברים משותפים. אף שהקשר בינינו היה רופף, הוא ענה מייד שזה רעיון מגניב.

"באותו ערב קפצתי לחבר, והוא הציע שאירשם לתחרות של גוגל, Lunar XPRIZE, שהבטיחה 20 מיליון דולר למי שינחית חללית על הירח. אחרי כמה כוסות וויסקי העליתי פוסט לפייסבוק ושאלתי, 'מי בא איתי לירח?'. כפיר, שהיה אז מרצה לתקשורת מחשבים במכללה למינהל, כתב לי: 'אני'".

באחד ממוצאי השבת של נובמבר 2010 נפגשה השלישייה בפאב בחולון. יהונתן נכנס ובידו מחברת משבצות ועט. מעל כוסות בירה נרקמה הצורה הראשונית של החללית, שנראתה כמו טיל.

התרשים הראשון, ששורטט בפאב

"זה נשמע מגניב בפן ההנדסי וגם בפן הפטריוטי, אבל בדיעבד לא הבנו את המורכבות", אומר יהונתן. "תמיד רציתי לפתח חללית, אבל זה נשאר במגירה. התוכנית המקורית שלנו דיברה על לוויין זעיר בגודל של בקבוק קולה משפחתי". 

הם הצליחו להיכנס לתחרות ביום האחרון של הרישום, בסוף דצמבר. "כבר בהתחלה התייחסנו למיזם כאל חללית של ישראל ולא שלנו", אומר כפיר. "במקביל הקמנו את העמותה, כדי לעודד בני נוער לפתח את חלליות העתיד". 

• • •

פריצת הדרך הראשונה נרשמה לאחר פגישה עם יו"ר סוכנות החלל הישראלית, פרופ' איציק בן ישראל. הוא הזמין את השלושה להציג את החזון בכנס בינלאומי בינואר 2011 באוניברסיטת תל אביב. כשירדו מהבמה, ניגש אליהם המיליארדר מוריס קאהן, שנכח במקום, והציע להם 100 אלף דולר למימוש הרעיון. 

יריב: "ככה התחלנו את העבודה. המונח שבו השתמשנו בהתחלה היה 'גשושית', חללית לא מאוישת. אבל היחצן שלנו, מוטי שרף, הטיל וטו והתעקש שנקרא לה חללית.

"עם הזמן התמלאה העמותה במהנדסים, באנשי תוכנה ובמפתחים, שאחראים לתצורה הסופית, לטכנולוגיה ולרכיבים. ההערכות הראשונות דיברו על הוצאה של 8 מיליון דולר. בשום שלב לא שיערתי שנגיע בסוף ל־100 מיליון. 

"אף אחד לא רצה לתרום לנו. אנשים חשבו שאנחנו משוגעים. על כל שניים שהסכימו להקשיב, 98 סירבו. פעם נפגשנו עם מיליונר ישראלי, וחמש דקות אחרי המצגת הוא הפסיק אותי ועשה עם הראש תנועה כזאת של 'מה עושים אצלי ההזויים האלה?'. הוא הצביע עלי ואמר לידידה שחיברה בינינו: 'תגידי לחבר שלך שיעשה משהו שימושי בחיים שלו. שימציא איזושהי תרופה'". 

עם הזמן התברר שקבוצת SpaceIL, וגם הקבוצות האחרות מהעולם, לא יעמדו בתאריך היעד של התחרות, שעמד אחרי דחייה על מארס 2018. למרות זאת הם נותרו מחויבים לחללית, לקאהן, שתרם 43 מיליון דולר, לד"ר מרים ושלדון אדלסון, שתרמו 23 מיליון דולר, ולשאר התורמים, בהם התעשיין סמי סגול (גילוי נאות: ד"ר מרים אדלסון היא מו"ל "ישראל היום". משפחת אדלסון היא הבעלים של החברה המחזיקה במניות "ישראל היום"). 

ד״ר מרים אדלסון, באתר השיגור בקייפ קנוורל

אנשי SpaceIL חתמו על הסכם שיגור עם חברת SpaceX של המיליארדר הקנדי אילון מאסק, ובכך קיבעו את העובדה שהחללית תשוגר.

שעת השי"ן נקבעה ל־22 בפברואר השנה. יהונתן וכפיר טסו לבסיס השיגור בקייפ קנוורל שבפלורידה, יריב וקאהן בחרו לצפות בהמראה מחדר הבקרה בתעשייה האווירית. "כמה שעות לפני השיגור יצאתי לארוחת ערב בתל אביב", מספר יריב. "כשסיימתי, עצרה אותי ניידת משטרה לבדיקת שכרות. אמרתי שאני בדרך לשיגור של חללית, והשוטר היה בטוח שאני שיכור והתעקש לעשות לי בדיקת ינשוף. כמעט איחרתי".

כפיר: "בחוויה האישית שלי, כשבראשית שוגרה, הרגשתי כאילו הבת שלי עוזבת את הבית". 

יהונתן: "גם אני הרגשתי ככה". 

יריב מושך בכתפיו: "אצלי זה לא באותה רמה. אני עם הגלגלים על הקרקע". 

במשך שבעה שבועות חגה בראשית סביב כדור הארץ, נושאת עימה חלומות ותקוות של מדינה שלמה. שלושת המדענים אומרים שכמעט בכל פעם שהיא ביצעה תמרון - הדלקת מנועים כדי לבצע תיקוני מסלול - הם היו על סף התקף לב. "פעם אחת נצבעו כל המסכים באדום עם הודעת שגיאה", נזכר יהונתן. "התברר שהחללית ביצעה אתחול לא רצוני של המערכת".

כפיר: "את מכירה את הילדים שפשוט נולדו טראבל־מייקרים? ככה היתה בראשית". 

יריב: "צריך להבין ששום גוף בעולם לא שלח חללית לירח בלי להתאמן על כמה שיגורים. אנחנו המפגרים היחידים שעשו את זה במכה ראשונה והצליחו".

ב־4 באפריל "נתפסה" בראשית בשדה הכבידה של הירח. יום הנחיתה נקבע ליום חמישי, 11 באפריל. כל התקלות והימים רוויי המתח לא השתוו לדרמה שהתחוללה ביום הזה.

החללית הספיקה לשלוח צילום סלפי עם דגל ישראל, לאחר מכן שיגרה תמונה של הירח מקרוב, ואז נותק הקשר איתה. רק כעבור דקות ארוכות התברר בחדר הבקרה כי יש בעיה עם החיישן שמודד את המרחק האנכי, והוא כנראה כיבה את מנוע החללית. לאחר שנשלח לו מרחוק תיקון, שב המנוע לעבוד, אבל זה היה מאוחר מדי. החללית צנחה מטה במהירות. 

בדממה המתוחה שהשתררה במקום נשמע רק קולו של מנהל חדר הבקרה, אלכס פרידמן. "לפי כל הסימנים, לצערי הרב, אנחנו על הירח, אבל לא בצורה שרצינו". 

מדינת ישראל פספסה את החלום להפוך למדינה הרביעית שתצליח להנחית חללית - אחרי ארה"ב, רוסיה וסין. אבל על ההישג קיבלו השבוע קאהן ושלושת המייסדים פרס של מיליון דולר מקרן XPRIZE.

• • •

במהלך הראיון יושב יהונתן על הספה בביתו שבקליפורניה, אולם אחרי כשעה הוא קם ממקומו ומציג לחבריו את דירתו. בשום מקום אין זכר לחזון ולחוויה הבלתי נשכחת. רק כששואלים, הוא מכוון את מצלמת המחשב הצידה, וצריך להתאמץ כדי לראות שעל הכיסא הסמוך למזנון העץ נח דגם קטן של בראשית.

יריב, מצידו, שמר במשרדו רק את התרשים ההנדסי של החללית ("בבית יש לי דגם ישן שלה, לא זוכר איפה"). כפיר לקח שני דגמים ושם אותם במשרד הסטארט־אפ שלו ובסלון ביתו.

"כבר בהתחלה התייחסנו למיזם כאל חללית של ישראל ולא שלנו". מימין: יריב בש, כפיר דמרי ויהונתן ויינטראוב עם "בראשית"

הרגע שבו הבינו כי החללית התרסקה חרות בזיכרונם כאילו קרה אתמול. "כשאיבדנו תקשורת, כמה דקות לפני הפגיעה בקרקע, הבנתי שאנחנו בבעיה", אומר יהונתן. "הסתכלתי על המהנדסים בחדר הבקרה, ראיתי שהם שולחים פקודות למחשב של החללית, אבל המסכים נשארים בלי נתונים. הרגשתי באפלה.

"אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שכל המסע הזה, כל השנים שעברנו, כל הבעיות שפתרנו בדרך, מסתיימים ככה. כשהתברר מה קרה, היה לי בלקאאוט. מאותו רגע אני לא זוכר כלום". 

יריב: "כשהיה ברור שהמנועים לא עובדים, עשיתי חישוב מהיר. ידעתי שהחללית נמצאת כ־13 ק"מ מעל הירח ושהמהירות שלה תגיע ל־500 קמ"ש. היה ברור לי שנתרסק". 

כפיר: "גם לי. הסתובבתי לאשתי שישבה מאחוריי, קרצתי לה שהכל בסדר, אבל ידעתי ששום דבר לא בסדר". 

יריב: "בסופו של דבר, חללית בנויה מאלקטרוניקה, והתנאים בחלל הם זוועתיים. המון קרינה, קור וחום עצומים. צריך להבין שיש חלקים בחללית שאי אפשר לבדוק לפני השיגור. למשל, מערכת הנעה שמופעלת לראשונה בחלל". 

יהונתן: "בגלל החיישן הבעייתי, החללית לא הבינה היכן היא נמצאת, ולכן צנחה לקרקע כמו מטאור". 

איך הרגשתם כשפרויקט חייכם התנפץ? 

יריב: "לא הייתי יותר מדי עצוב. אמרתי, 'טוב, באסה', וזהו. זה היה מסע מטורף, שלחנו חללית לירח. אז היא התרסקה בסוף". 

כפיר: "נכון, בסופו של דבר, ישראל הגיעה לירח, וזה המסר למיליוני הילדים שעקבו אחריה". 

יהונתן: "גם אני חשבתי על הילדים. ברגע ההתרסקות אמרתי 'אוי, לא', כי חשבתי איך הם יגיבו. הבטחנו להם הרבה דברים לאורך השנים, ומה אומרים עכשיו? כמות מכתבי העידוד שקיבלנו מהם, וגם החיבוק מהעם, גרמו לי להבין שהצלחנו במשימה". 

מישהו אמר לכם שהוא התאכזב מהנחיתה?

יריב: "לא הרגשתי שאכזבתי מישהו. פתאום נשמע לך קל להגיע לירח, אה?"

כפיר: "במסיבת הסיום במלון בתל אביב, כשראיתי את המתנדבים הנרגשים, לא הצלחתי לעצור את הדמעות". 

אתם אישית חשתם כישלון?

יריב: "היית שואלת ספורטאי שמגיע לראשונה לאולימפיאדה אם הוא מאוכזב שזכה במדליית כסף? זו פעם ראשונה שאנחנו באולימפיאדה, בלי שהתאמנו לפני כן. בנינו פאקינג חללית שהגיעה לירח, למה שזה יהיה כישלון? אם הייתי יודע בדיעבד שנגיע למקום שאליו הגענו, הייתי חותם על זה מייד". 

כפיר: "אולי נכון יותר לומר שזו החמצה. הייתי מתאכזב רק אם לא היינו מגיעים כלל לירח. התחלנו עם צעצוע מפלסטיק, ותראי לאן הגענו". 

יהונתן: "לי אין תחושת החמצה. השגנו את הבלתי אפשרי. יצאנו למסע של 380 אלף ק"מ, וברור שיש סיכונים בדרך. כישלון זה לא. אחרי ההתרסקות עשינו הפקת לקחים ובדקנו אם אנחנו יכולים לצאת למשימה נוספת. התשובה היא כן". 

טעיתם במשהו בדרך?

כפיר מחייך: "בעתידות בבזוקה אמרו שעד גיל 21 נגיע לירח, אבל לא הבטיחו שהנחיתה תהיה רכה".

• • •

הממים ברשת הגיעו לשיאם כשהחללית פספסה את הנחיתה. "זק"א מוציאה משלחת לירח לחפש את חלקיקי החללית", "ככה לעשות פירורים על הירח לפני פסח?", "מצב החללית לא ברור, מחכים לקולות החייזרים", ועוד מאות פוסטים סרקסטיים, חלקם מרושעים ממש.

השלושה לא מתרגשים. "יש אנשים מוזרים, שמאמינים שכדור הארץ שטוח והיו בטוחים שבראשית היא פייק", יריב מחייך. "כשהחללית שלחה את הסלפי הראשון, היו כאלה שהעלו תמונות שבהן נראה הצילום בתוך סטודיו עם מסך ירוק ברקע. צחקתי, ושמתי את אחת התמונות בפייסבוק שלי. מתחת כתבתי: 'אם מישהו רוצה תמונה ספציפית, אני פה עד מחר. בשבוע הבא יורדים למצפה רמון לצלם וידאו של הנחיתה'. זה גרם לחרושת שמועות מטורפת כאילו כל השיגור הוא עבודה בעיניים. זה היה משעשע בעיניי. כל כך ישראלי".

יריב ויהונתן צוחקים ומזכירים זה לזה חלק מהממים.

קצת אחרי ההתרסקות, מוריס קאהן הכריז על פרויקט בראשית 2. מה הרגשתם? 

יהונתן: "כפיר ואני חשבנו שלאור המומנטום החיובי בישראל, יש אלמנט ערכי בלעשות בראשית נוספת. דיברתי גם עם מוריס, אבל לא חשבתי שהוא יכריז מהר כל כך. כשעבר קצת זמן, הבנתי שלא יהיה חכם לחזור על אותה משימה". 

יריב: "עדיף לשלוח חללית למאדים".

יהונתן: "מאדים זו בהחלט אופציה. אני אישית רוצה להביא אבנים מהירח ולהיות מסוגל להחזיר את החללית לכדור הארץ. זו משימה הרבה יותר מורכבת ומורחבת". 

יריב: האמת שהמשימה הזאת מגניבה יותר ממאדים". 

מאדים זה לא קצת מוגזם? 

כפיר: "אפשר לומר את זה גם על הירח. שלוש מעצמות נחתו, ואנחנו המדינה השביעית שהגיעה לירח".

להיכן התפזרו כל המהנדסים והמפתחים של SpaceIL?

כפיר: "כמעט כולם נמצאים בתעשייה האווירית או בשוק הפרטי. הם מבוקשים, לנוכח הניסיון שצברו עם החללית". 

איך זה פתאום לא לעבוד יחד? 

יריב: "לכל אחד מאיתנו יש גם את העולם שלו". 

יהונתן: "לי חסר לשבת עם שניהם על כוס בירה". 

כפיר: "האמת שיש לי לפעמים פלאשבקים. למשל, כשאני הולך לבית קפה ליד הבימה בתל אביב ונזכר איך ישבנו שם עם המעצב של הלוגו הראשון של העמותה". 

הנני קאהן

באמצע 2016, כשהעבודה על "בראשית" היתה בעיצומה, התקשה מוריס קאהן להירדם בלילות. התקציב האמיר מדי חודש, והוא התרוצץ בין התורמים וביקש שיוסיפו עוד כסף על המיליונים ששפך בעצמו. בכל פעם שהתהפך במיטתו, בביתו שבמושב בית ינאי או בדירתו המשקיפה לסנטרל פארק שבניו יורק, הוא יצא למרפסת ובהה במשך דקות ארוכות בירח הזוהר.

"הרגעים האלה עזרו לי עם ההחלטה להמשיך בפרויקט, למרות החשש שהוא יהפוך לבור בלי תחתית", הוא מגלה. "הבטתי בשמיים וידעתי שאם אני נוטש, הכל ייפול. לא היה לי לב לאכזב את עובדי SpaceIL, את התורמים ואת התלמידים שפיתחו תקוות. הרגשתי מחויב להם. 

"אחרי חודש של התלבטויות, שבו המימון נתקע, החלטתי שאני מקבל את כל האחריות. אפילו נתתי ערבות אישית לתעשייה האווירית. זו היתה החלטה שהתקבלה מהבטן ומהלב, לא מהראש. הרי בראשית היתה בת הטיפוחים שלי. רק אז חזרתי לישון כרגיל". 

• • •

בלובי המואר בבניין המשרדים של קאהן ברמת גן יש פינת ישיבה צבעונית, והקישוט היחיד הוא שני דגמים של בראשית בגודל טבעי, המשווים למקום אווירה קוסמית. דגם אחד מציג את כל חלקי החללית, כולל הפאנלים הסולריים והמצלמות. השני עטוף בנייר כתום־כסוף, המדמה שמיכה תרמית.

שקט שורר בקומה ה־14. רצפת פרקט חומה ושטיחים רכים בולעים את נקישות הצעדים. הכניסה למשרדו של קאהן (89) מלמדת על הווייתו. על קיר אחד תלויה תמונת שמן של סוסים, שעליהם הוא רוכב עד היום. על קיר אחר תמונה של מזוודות, שצייר מאיר פיצ'חדזה, והיא מתאימה לאורח חייו של בעליה - שנע ממקום למקום ומחפש אתרי צלילה חדשים. את המסעות הוא עושה בעזרת יאכטה גדולה, שדגם עץ מוקטן שלה מונח מול הציורים, בתוך קופסת זכוכית. 

קאהן (משמאל) עם האסטרונאוט האמריקני באז אולדרין

הוא עלה ארצה מדרום אפריקה ב־1956 עם אשתו ג'קי (שנפטרה לפני 14 שנים) ושני בניו - דיוויד (65), פסיכולוג קליני וסופר, ובנג'מין (64), ביולוג ימי ויו"ר עמותת צלול. למרות התקופה הארוכה שהוא חי בישראל, קאהן טרם הצליח להיפטר מהמבטא האנגלו־סקסי הכבד, ומרגיש נוח יותר לדבר באנגלית ("אני חלש בשפות").

הוא סב לארבעה נכדים וסבא רבא לארבעה נינים וידוע כנדבן סדרתי, התורם לכ־150 פרויקטים, רובם מתחום הרפואה והביוטכנולוגיה. קאהן הכניס לארץ את דפי זהב, ייסד את חברת ההייטק אמדוקס, ומציל ילדים באמצעות הארגון הבינלאומי "הצל ליבו של ילד", שהוא התורם הראשי שלה ונשיא הכבוד. בנוסף, הוא מטיס רופאים מישראל לאפריקה כדי לבצע ניתוחי עיניים בילדים עיוורים.

בארץ הקים את עמותת LEAD לפיתוח מנהיגות, שם הכיר את עדי אלטשולר, מייסדת "כנפיים של קרמבו", ואיתה הוא שוקד כעת על הקמת בתי הספר המכילים. 

הים והחלל היו תמיד אהבתו הגדולה, ובין השאר, ייסד את חברת CORAL WORLD, המחזיקה במצפים תת־ימיים ברחבי העולם, כולל זה באילת. חיבה זו הובילה אותו לפני שנים רבות לקבוצה יוקרתית של אנשי מפתח אמריקנים, בעיקר אסטרונאוטים ואנשי ממשל, הנוהגים לצלול יחד באתרים אקזוטיים דוגמת מקסיקו, וייטנאם, הפיליפינים והאיים המלדיביים. גם היום הוא לא מהסס לשים את בלוני הצלילה וליהנות מקרקעית הים, כשלצידו חברו הטוב, באז אולדרין, בן גילו, שהמריא עם ניל ארמסטרונג לירח והיה השני שדרך על אדמתו.

קאהן נכח בכנס החלל בישראל ב־2011, ושם פגש לראשונה את יריב, כפיר ויהונתן. "אמרתי שהרעיון שלהם חביב ויפה", הוא מחייך, "ושאלתי אם יש להם כסף. כשהם ענו בשלילה, שאלתי: 'אז איך תעבדו?'. הם ענו שלא חשבו על זה.

"הצעתי להם את המימון הראשוני, למרות שחשבתי שהתוכנית שלהם קצת דמיונית. איך שלושה חבר'ה יבנו משהו מסובך כל כך, שבונים בנאס"א? החלטתי לתת להם לשחק קצת ואמרתי לעצמי, מקסימום הפסדת 100 אלף דולר. לא הקדשתי לנושא מחשבה רבה ולא סיפרתי עליהם לאף אחד".

"ואז, זמן קצר אחר כך, קרה משהו מוזר", קאהן פורץ בצחוק מתגלגל. "הם יצאו לשדה פתוח להעיף רקטה ולצלם אותה. לא הבנתי מה עובר עליהם. הדבר הזה אמור להגיע לירח? חשבתי שהם השתגעו, אבל לא אמרתי כלום. רק לאחרונה התברר שזה היה רעיון של היחצן. הוא רצה להשתמש בצילומים כדי להלהיב ילדים ולקדם את רעיון החללית".

• • •

כחצי שנה אחר כך החליט קאהן לשתף את חבריו לקבוצת הצלילה בסוד הפרויקט. "סיפרתי להם בגאווה על הישראלים שיעשו היסטוריה. האסטרונאוטים שאלו כמה זה יעלה, ואמרתי '8 מיליון דולר'. הם התפקעו מצחוק. לדעתי, חלק מהם ריחמו עלי. אולי חשבו שאני לא בסדר.

"ככל שהזמן עבר, התקציב לחללית עלה ועלה, והתחיל להיות קשה לגייס כסף. פניתי בעצמי לתורמים, וחלק מהם התייאשו בדרך. היו רגעים שגם אני התייאשתי. למזלי תמכו בי שלדון ומירי אדלסון. הם היו לצידי ברגעים הקריטיים. כשמיניתי ב־2018 את עידו ענתבי למנכ"ל העמותה, נרגעתי קצת. הוא קבע תקציב ועמד בו.

"בינואר 2019 סיימנו את העבודה על החללית, הכנסנו אותה למכולה, והיא עברה לשדה התעופה, כדי להמריא משם לארה"ב. אבל אז פרצה ההשבתה של הממשל האמריקני, כי הסנאט לא אישר תקציב לבניית החומה בגבול מקסיקו. כל משרדי הממשלה נסגרו, כולל משרד התחבורה, והיו חסרות לנו חתימות על רישיון ההטסה. 

"דיברתי עם שגריר ארה"ב בישראל, עם שגריר ישראל בארה"ב, עם אנשים שמכירים את דונלד טראמפ וג'ראד קושנר, ואפילו עם בכיר אמריקני, שהתקשר לשר התחבורה שם. שום דבר לא עזר. לא האמנתי שהגענו לישורת האחרונה והחללית תישאר בארץ. 

"היה לי מצב רוח נוראי. טלפון אחרי טלפון, עם תשובה שלילית. ואז דפנה ג'קסון (מנכ"לית קרן קאהן; ט"א) אמרה שבחדר הישיבות מחכה לי קבוצה של אמריקנים, שקשורה למוזיאון הסובלנות בירושלים. אני חושב שקיללתי. אמרתי לה שזה לא מעניין אותי עכשיו, אבל היא התעקשה. 

"פגשתי אותם כשאני אדום מכעס וישבתי עם ידיים שלובות כמו ילד נזוף. הם מדברים על המוזיאון, ואני חושב על בראשית. אחד מהם הבחין שאני לא מרוכז וביקש שאספר מה קרה. אחרי שסיפרתי לו, הוא אמר: 'מה הבעיה? תן לי להרים כמה טלפונים ונסדר את העניינים'.

"הייתי סקפטי. אחרי שעה קיבלנו הודעה שמיליונר אמריקני פתר את הנושא מול משרד התחבורה בארה"ב. הוא שלח מישהו שיעבור עובד אחר עובד, והחתים אותם על הרישיון. אם לא הייתי נכנס לפגישה ההיא, אולי החללית היתה נשארת בארץ". 

לא היה לו קל להיפרד מבראשית. כשבועיים לאחר שהחללית הגיעה לארה"ב, הוא טס לקייפ קנוורל שבפלורידה, להציץ בה בפעם האחרונה. "רציתי לראות איך מחברים אותה לטיל של SpaceX, שייקח אותה לחלל. עמדתי שם תשע שעות והסתכלתי כשהבריגו את הברגים. ספרתי 100 ברגים. פתאום הבנתי שאני נפרד ממנה כמו מאהובה, ושהיא כבר לא בידיים שלי". 

ההתרגשות, וגם הג'ט לג, נתנו בו את אותותיהם. בדרך חזרה לישראל, כשעצר בשדה התעופה בניו יורק, הרגיש מסוחרר ואיבד את שיווי המשקל. "שלחו אותי לשבת באיזה פרוזדור ליד המטוס, וכשהפרמדיק הגיע, הוא בדק לי חום ולחץ דם ושאל מאיפה באתי. סיפרתי לו שאני שולח חללית לירח, והוא אמר שיעביר אותי לבית חולים כי יש לי הזיות. כשדפנה אישרה את דבריי, הם שאלו אם לקחנו סמים. שלחנו אותם לחפש בגוגל".

• • •

ביום השיגור היה קאהן חסר מנוחה. הוא הלך לים, הסתובב באורוות הסוסים שבביתו, ואחר כך צפה בטלוויזיה. בערב שוחח עם אולדרין, שאיחל לו בהצלחה, ואז יצא אל חדר הבקרה של התעשייה האווירית ביהוד.

"כשאבד הקשר עם החללית, לא ידעתי כמה המצב חמור. אחר כך שמעתי שאומרים בחדר הבקרה 'התרסקנו'. חטפתי מייד את המיקרופון. הרי בתדרוך שהיה יום קודם ביקשתי מעובדי העמותה והתעשייה האווירית לא להגיד התרסקות, אם הנחיתה תיכשל. שיגידו שלא נחתנו כראוי, או שהיתה נחיתה קשה.

"הייתי בשוק, ואמרתי בספונטניות שנעשה עוד חללית. זה היה בלי מחשבה מעמיקה, וכדי להציל את הרגע".  

היום אתה מודה שהיא התרסקה?

"עמדנו במשימה, שלחנו חללית שהגיעה לירח, והנחיתה לא עברה בשלום. זה לא נורא. תראי את התגובות בעולם. כולם כתבו שישראל הצליחה". 

לא אמרת לעצמך, "הלכו 100 מיליון דולר"?

"שמתי על החללית 43 מיליון, ונתתי עוד 7 מיליון לתורמים, שביקשו שאשקיע בחזרה בפרויקטים שלהם. אלה 50 מיליון הדולרים הכי טובים שהוצאתי, למרות שאין לי רווח. בישראל יודעים שאפשר להגשים חלומות גדולים". 

מה הסיכוי שהפרויקט הבא שלך יהיה שוב חללית?

"כרגע זה לא ריאלי. אני עסוק עכשיו בחינוך, וזה חשוב לא פחות מלהגיע לירח. גם אם תהיה עוד חללית, היא תיבנה בתעשייה האווירית, והחלק של SpaceIL יהיה רק לגייס כסף. בהצגה הזאת הייתי, והספיק לי בינתיים. 

"חוץ מזה, אני עסוק לאחרונה גם בנושא של שיטת התרומות בארץ, כדי שהפרויקטים לא ייתמכו על ידי אדם אחד בלבד, שאם קורה לו משהו, המיזם נופל. אני עובד על מאגר של פילנתרופים, שישקיעו יחד בתחומים בעלי השפעה ארצית". 

ביום העצמאות האחרון הדליק קאהן משואה בהר הרצל, ובדבריו חרג מהטקסט הכתוב שהיה אמור לומר. "מאוד התרגשתי שם", הוא אומר. "דיברתי על החום שקיבלנו מהציבור, בירכתי את המהנדסים של בראשית ודיברתי על החללית הבאה. במשפט האחרון חתכו אותי, כי דיברתי הרבה. התכוונתי לומר שרק רציתי להגיע לירח לתפארת מדינת ישראל". 

בעוד חצי שנה תציין יום הולדת 90, איך תחגוג?

"אחד הנכדים הציע לי לכתוב ספר ולקרוא לו '90 השנים הראשונות שלי'. אני לא יודע אם יש לי זמן לכתוב ספר, אני בכלל לא רואה את עצמי בגיל הזה. עוד לא התבגרתי. האופי שלי קצת ילדותי". 

אז מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?

"אני רוצה להיות ג'יגולו", הוא פורץ בצחוק רועם. "אולי לכבוד יום ההולדת אפליג ביאכטה שלי למעבר הצפון־מערבי באוקיינוס הארקטי, שהיה בעבר חסום לשיט בגלל קרחונים. בעשור האחרון הם הפשירו, ואפשר לעבור משם אל האוקיינוס השקט. זאת הפלגה קצת מורכבת, אבל זה מה שהופך אותה למעניינת".

מה עם זוגיות?

"מערכת היחסים האחרונה שלי הסתיימה לפני שנתיים. בראשית תפסה לי את הזמן, הלב והנשמה. עכשיו אני פנוי להצעות".

tala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו