בדרך שלה: הוריה של תמר אריאל מדברים

חנן אריאל היה עסוק בהכנות האחרונות ליום הטיפוס המסיים בטרק שבו השתתף, כמלווה לקבוצת נכים מישראל. עשרה ימים הלכה הקבוצה בנתיב התובעני ברכס האנאפורנה, מול נוף פרא עטור לבן, עד שהגיעו לכפר הנפאלי תורונג פדי, 4,420 מטרים מעל פני הים. בבוקר הם אמורים להעפיל עד לגובה 5,416 מטרים, בשלב שיסיים את המסע הארוך לפסגה. 

מלבד הקשיים הפיזיים, התמודד חנן עם אתגר אישי קשה. בתו תמר נהרגה על אותו רכס לפני חמש שנים, כשקפאה למוות בסופת שלגים אכזרית. בכל יום או יומיים, מאז יצא למסע, הוא הקפיד לדבר עם אשתו, ענת, שנשארה בארץ. גם הפעם, כשהטלפון בכיסו צלצל, ענה כהרגלו.

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

"הייתי היום בפגישה במשרד הביטחון", סיפרה ענת מעברו השני של הקו, "הם החליטו להכיר בתמר כחלל צה"ל".

חנן הקשיב בהתרגשות ולא היה יכול לעצור את הדמעות.

"אני לא יכול להסביר את התחושה שלי באותו רגע", הוא אומר, "הייתי מרחק יום אחד של הליכה מהמקום שבו תמר קפאה למוות. ואז, ברגע הזה, שגם כך היה טעון מאוד בשבילי, קיבלתי את ההודעה המשמחת הזאת. זה היה תהליך ארוך, שסוף־סוף הגיע לסיומו. בכיתי מהתרגשות עצומה. הרגשתי שתמר קיבלה את מה שהיתה צריכה לקבל כבר מזמן".

חנן אריאל בפוזת ניצחון על הגשר, בדיוק כמו שהצטלמה בתו תמר ז"ל (למעלה)

• • •

ארבע שנים וחצי חלפו מהיום שבו החלו חנן וענת במאבק נגד משרד הביטחון, בתביעה שיכיר בבתם, סרן תמר אריאל ז"ל, כחלל צה"ל, אף שהיא נהרגה בטיול ולא במהלך פעילות צבאית. תמר, שהיתה נווטת הקרב הדתייה הראשונה בצה"ל, השתתפה ב־30 גיחות מבצעיות במבצע צוק איתן בקיץ 2014, ובסיומו אף נבחרה למצטיינת הטייסת.

עוד על הנווטת תמר אריאל ז"ל:

• "תמר אמרה לי לא לוותר, ועשיתי זאת"

• סרבל טיסה, כדורסל וספר של הרב קוק

• "הלכת מאיתנו בשיא, קרוב לשמיים"

לאחר המבצע נסעה לחופשה בת שלושה שבועות בנפאל, שבמהלכה יצאה לטרק בהרי אנאפורנה. ביום האחרון של המסלול, 14 באוקטובר 2014, התחוללה באזור סופת שלגים חריגה, שגרמה למותם של 43 מטיילים, ובהם ארבעה ישראלים: תמר, שהיתה בת 25 במותה, אגם לוריא (23), מיכל גילי צ'רקסקי (36) ונדב שוהם (30).

הבקשה להכיר בתמר כחלל צה"ל התבססה על חוק התגמול לחייל הנפגע בהצלת חיי הזולת, שחוקק ב־1965. החוק קובע כי "פעולת חייל שהקריב את חייו, או נעשה נכה עקב הצלת אדם מסכנת קיפוח חייו, הינה פעולת הצלה אם נעשתה בהתנדבות, שלא כדי למנוע סיכון שהחייל בעצמו ובמתכוון גרם או ניסה לגרום, ובשעה שלא נעדר במשך 20 ימים רצופים ללא רשות מיחידתו או מהמקום שבו חייב היה להימצא".

את הוריה של תמר ייצגו עו"ד חנוך קינן, המתמחה בדיני המשפט הצבאי והאזרחי, עו"ד יצחק מינא ועו"ד רונית וולף. "אני מתקשה להבין מדוע היה צריך לייסר את משפחתה של תמר כל השנים הללו", אומר עו"ד קינן, "לאחר שמשרד הביטחון דחה את בקשת ההורים להכיר בתמר כחלל צה"ל, הגשנו ערעור לבית משפט השלום. השופטת ורדה בן שחר דחתה את הערעור, למרות החוק ולמרות שהבאנו עדויות של ניצולים שסיפרו כי ראו את תמר מפקדת על קבוצת ישראלים בדרך למטה מההר. תמר לא הפסיקה להתרוצץ בשלג העמוק וסייעה בחילוץ מטייל ישראלי שקרס לתוך השלג.

"למרות שהיא עצמה היתה על סף אפיסת כוחות, היא המשיכה לרוץ לעבר המדריך הנפאלי בכל פעם שהוא נפל. את כל זה היא עשתה אחרי שבמשך שלוש שעות שלמות היא נשכבה על חברתה לטיול, מאיה אורה, בבטן חשופה, כדי לחמם אותה. מאיה סבלה מהיפותרמיה קשה והיתה על סף מוות, וניצלה בזכות המעשה של תמר. 

"לשמחתי, עם הגשת הערעור לבית המשפט המחוזי, השופט יעקב שיינמן הבין במה מדובר וביקש מהמשפחה להחזיר את העתירה למשרד הביטחון. הפעם המשרד נעתר לבקשה".

ענת: "כל מה שעניין אותנו הוא שתמר תקבל את הכבוד ואת ההכרה שמגיעים לה. במשך כל השנים האלה לא הצלחתי להבין איך צה"ל עושה את ההפרדה בין הפעילות של תמר בצוק איתן לבין הפעילות שלה בנפאל. בשני המקרים היא נלחמה כדי להציל חיים. בשני המקרים היא תפקדה כמפקדת בזירת קרבות. 

"איך זה יכול להיות שיום אחד הבת שלי נלחמת להגן על המדינה ומקבלת על כך הכרה, ולמחרת, כשהיא בנפאל, היא מאבדת את חייה בניסיון להציל חיים - ולא מקבלת על כך הכרה?"

• • •

אנחנו נפגשים בביתם שבמושב הדתי משואות יצחק, לא הרחק מאשקלון. ענת (56), מזכירה רפואית במקצועה, בדיוק חזרה מהרצאה על תמר, שהעבירה לחיילות בקורס סימולטורים בחצרים. "ההרצאות הן חלק מהדרך שלי להנציח את תמר ולאפשר לאנשים להכיר אותה מקרוב ולקבל ממנה השראה", היא מסבירה במבטא דרום־אמריקני מתגלגל, המסגיר את מוצאה.

השכול כמעט אינו נוכח כאן. אין פינת זיכרון לתמר, והרהיטים הצבעוניים נראים כמו כתמי צבע בתוך הבית הלבן והמואר. הספה בסלון צבועה בתכלת־טורקיז, ולידה כורסה בכל צבעי הקשת. החלונות הגדולים מכניסים את הגינה הירוקה אל תוך הבית ומעניקים תחושה של שלווה.

"קיבלנו את תמר ל־25 שנים מלאות". חנן וענת אריאל // צילום: מרים צחי

"כבר בזמן השבעה יזמתי שיחה עם כל הילדים", מספרת ענת, "אמרתי להם שקרה לנו אסון, אבל נישאר משפחה שמחה. ב־2016, שנתיים אחרי מותה של תמר, עשינו שיפוץ. רצינו לייצר בית שמח ולהכניס יותר אור. אפילו הגדלנו את החלונות.

"תמר נמצאת בכל הבית, ולא הרגשתי שיש צורך לשים את זה כתזכורת בכניסה. את החדר שלה הפכנו לחדר אורחים, ואת התמונות שלה שמנו קרוב אלינו, על השידה בחדר השינה. הקסדה והסרבל מונחים בארגז בחדר. אם מישהו רוצה לראות, אני פותחת את הדלת ומראה לו את התמונות של תמר".

חנן (61), חקלאי במקצועו, חזר יום לפני הראיון מהמסע בנפאל, שארך שבועיים. הוא יצא למסע אחרי שחברו מהצבא, שמעון פריינטה, ביקש את עזרתו בליווי של שישה נכים שהוא מוציא לטרק ברכס האנאפורנה. פריינטה עומד בראש עמותת "ארז" לחילוץ ולהצלה, שהוקמה לזכרו של מפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל ארז גרשטיין ז"ל, שנהרג ב־1999 מפיצוץ מטען צד בדרום לבנון.

זו לא היתה השנה הראשונה שבה ביקש פריינטה מחנן להצטרף אליו. "בפעמים הקודמות סירבתי בנימוס. לא הבנתי במה זה יכול להועיל לי. אני אוהב לחשוב על הרגעים היפים של תמר, לא על הרגעים הקשים שהיא חוותה שם על הרכס.

"הפעם פריינטה כנראה הבין שהוא צריך לשנות איתי גישה, ולכן אמר לי שהוא זקוק לעזרתי. הוא ידע שלזה אני כבר לא אוכל לסרב.

"זה לא היה מסע בעקבות הרגעים האחרונים של תמר. זה היה מסע שבו בחרתי להתחבר לרגעי האושר שהיא חוותה בטיול. זה היה כמו לטייל לצידה. כשראיתי את החבר'ה שם יושבים מסביב למדורה ומנגנים בגיטרה, חשבתי מייד על תמר - שבטח ישבה גם היא ככה עם החברים שלה וניגנה ביוקוללה.

"כשחציתי את אחד הגשרים התלויים שתמר חצתה, בחרתי להצטלם באמצע הגשר בפוזת ניצחון, עם הידיים למעלה - בדיוק כמוה. להביט בנופים עוצרי הנשימה ולדעת שגם תמר זכתה לראות אותם. זה גרם לי אושר רב". 

איך הרגשת כשהלכת במסלול שהיא עשתה ביום האחרון שלה בטרק, שהיה גם היום האחרון בחייה?

"היום האחרון היה מצמרר. את הטיפוס לתחנה האחרונה, 'היי קאמפ', בגובה 5,416 מטרים, התחלנו כבר ב־5 בבוקר, בדיוק כמו תמר וחבריה. עד אז היה לנו מזג אוויר מצוין, ודווקא ביום הזה התחיל לרדת גשם, שהפך מהר מאוד לשלג. 

"בהתחלה השלג קפא והפך לקרח, והיה קשה ללכת. ככל שטיפסנו למעלה, כך השלג הפך רך יותר. כשהגענו לבקתה בנקודת השיא של המסלול, לא היתה לנו סופת שלגים כמו שהיתה לתמר, אבל ירד שלג, והראות הכללית לא היתה טובה.

"כשהגענו לגובה 5,100 מטרים, פריינטה אמר שלפי החישובים שהוא עשה, זאת הנקודה שבה תמר נמצאה, ושהוא רוצה לערוך שם טקס זיכרון. זה תפס אותי בהפתעה.

"כשעמדתי מוקף בחבר'ה הנכים, היה לי חשוב להגיד להם שהקשיים שאני חווה במסע הם קמצוץ זעיר מהקשיים שהם חווים יום־יום, שעה־שעה, במשך כל החיים, ושאין ספק שבאמצעותם אפשר ללמוד הרבה על התמודדות עם קושי. אמרתי להם שלא הרגשתי אף פעם דחף מיוחד לבוא ולראות היכן תמר נהרגה, ושאני מאמין באמונה שלמה שכל אדם מגיע לעולם למספר שנים קצוב, ולתמר היו 25 שנים נפלאות. עם זאת, בזכות המסע איתם זכיתי לחוות את החוויות האחרונות של תמר, וזה מאוד מרגש.

"תוך כדי הטקס, בזמן שדיברתי, פתיתי שלג רכים התחילו לרדת עלינו, וזה הרגיש כאילו היד המכוונת של תמר היתה אחראית לכך. זה ריגש אותי עד דמעות.

"כשהתחלנו לרדת מהרכס, הבנתי שהיה קשה מאוד לשרוד את מה שתמר עברה. תוואי ההליכה עובר בין ההרים. זה אזור רחב דמוי אוכף, עם שביל מפותל כמו שביל הנחש במצדה. כשהאזור הזה מכוסה בשלג עמוק, בלתי אפשרי לראות את השביל ולדעת לאן צריך ללכת. תוסיפי את העובדה שתמר סייעה למדריך הנפאלי ללכת, כשהיא בקושי סוחבת את עצמה. ברור לי לגמרי איך היא איבדה את הכוחות שלה.

"אין לי ספק שזאת היתה סגירת מעגל. למרות שבהתחלה לא רציתי לנסוע, אני שמח שזכיתי להיות שם".

• • •

ענת וחנן הכירו ב־1981. חנן היה בן משואות יצחק, משוחרר טרי מגולני. ענת היתה נערה בת 18 מפורטו ריקו, שבאה לשנת הכשרה בארץ במסגרת תנועת הנוער הציונית "יהודה הצעיר". 

"שובצתי במושב של חנן, וככה הכרנו", היא מחייכת, "כשהסתיימה ההכשרה חזרתי הביתה, ואחרי כמה חודשים עשיתי עלייה. שנה אחר כך כבר התחתנו".

תמר היתה השלישית מתוך ששת ילדיהם. הבן הבכור י' (36) הוא רב סרן ביחידה מובחרת, נשוי ואב לארבעה; הבת אפרת (32) עוסקת בחינוך, נשואה ואם לשלושה; הבן י' (25) הוא טייס מסוק בלק הוק, בדרגת סרן; הבן א' (23) הוא נווט מטוס תובלה, בדרגת סגן; ובת הזקונים נעמה (16), היחידה שמתגוררת בבית ההורים, היא תלמידת תיכון באולפנת אבן שמואל, ומבהירה מייד שהיא "לא מתכוונת להיות טייסת".

"אהבה לעשות דברים של בנים". תמר בגיל 8

כשתמר נהרגה, י' כבר היה בקורס טיס, ושלוש שנים אחר כך סיים את הקורס גם הבן א'. היו לכם מחשבות לא לחתום להם על אישור ללכת לקרבי?

ענת: "לא התלבטנו אפילו לרגע אחד. אנחנו מאמינים שהקדוש ברוך הוא שומר עלינו. אם אצטרך לשבת כל החיים בבית ולדאוג, לא יהיו לי חיים.

"כרגע אחד הבנים נמצא בקורס סימולטורים בארה"ב, בן נוסף נמצא בחופשה מהצבא ונסע עם אשתו לטרק בפרו, ואני ישנה טוב בלילה. מה שלא בשליטתי ואני לא יכולה להשפיע עליו, לא שווה שאדאג בגללו".

חנן: "אנחנו לא מפריעים להם לגדול. כשילדים מגיעים לעולם, הם זהב טהור שאסור לקלקל. אנחנו השתדלנו לא להפריע להם".

לאורך חייה היתה תמר רחוקה מאוד מהתדמית הקלאסית של נערה דתייה טיפוסית. "היא אהבה מאוד לעשות דברים של בנים", אומרת ענת, "היא אהבה לשחק כדורגל ולרכוב על סוסים, וכשהיתה בקבע קנתה לעצמה אופנוע שטח. בבת המצווה שלה היא ביקשה שנקנה לה מתנות של בנים, כמו פנס ראש ואולר מתקפל, אבל היא ביקשה גם תכשיט ובושם.

"היה לה יצר סקרנות עצום. כשהיא היתה בת 10, היא שאלה אותי איך קונים דברים. סיפרתי לה שעובדים, ובתמורה לעבודה מקבלים כסף, שאיתו הולכים למכולת וקונים מה שרוצים. תמר חשבה לרגע ואמרה שגם היא רוצה כסף, והחליטה שהיא תמכור סלט שתכין בעצמה. הייתי קונה לה חסה וקצת ירקות, והיא היתה מכינה את הסלט, מחלקות לעשר מנות, ומוכרת לעוברים ושבים ברחוב במושב, ב־15 שקל למנה. 

"אנשי המושב היו מרוצים מאוד מהחוש היזמי שלה וקנו ממנה את כל מה שהכינה. ברור לגמרי שזה לא היה משתלם מבחינה כלכלית, אבל זרמנו איתה, כי היא אהבה את הרעיון שיש לה כסף משלה".

חנן: "לחגיגת בת המצווה שלה היא נכנסה על רולר בליידס. באותה תקופה היא גם ניגנה בתופים".

כשסיימה את לימודיה בבית הספר היסודי במרכז שפירא שליד המושב, עברה תמר לאולפנת בני עקיבא אבן שמואל, המיועדת לנערות דתיות מכיתה ז' עד י"ב. "היא מאוד חששה שאם תתגייס, תיאלץ להתרחק מהדת. הרב שלמה וייס, רב האולפנה, שתמר התייעצה איתו בכל עניין, אמר לנו שהיא כמו כדור אנרגיה: אסור לחסום אותו, וצריך לזרום עם האנרגיה שלה. לכן הוא תמך בתמר בכל החלטה שקיבלה".

• • •

לאחר התלבטות ארוכה, התייצבה תמר לצו ראשון, שם קיבלה זימון למבחני מיון לצוות אוויר. היא עברה את המבחנים בהצלחה. בהמשך החליטה לעשות שירות לאומי, אך הקפידה שלא לחתום על הצהרה שהיא דתייה, כדי להשאיר לעצמה את אופציית השירות הצבאי.

את שנת השירות הלאומי הראשונה העבירה כמדריכה באולפנה שבה למדה. בשנה השנייה עברה לקיבוץ עלומים שבעוטף עזה, שם היתה מדריכה ורכזת בתנועת בני עקיבא.

"במהלך כל התקופה היא אמרה לנו לא פעם שהיא מרגישה שהיא לא תורמת מספיק למדינה", אומר חנן, "בסופו של דבר החליטה להתגייס, בעזרת ארגון 'אלומה', שמסייע לבנות דתיות לממש את זכותן בשירות צבאי.

"היא אף פעם לא חשבה יותר מדי על קורס טיס, לפחות לא במידה שידעתי על כך. אחרי שהתגייסה והתלבטה מה לעשות, אמרתי לה שהיא עברה את השלב הראשון של המבחנים לצוות אוויר, אז אולי כדאי לה לחשוב על חזרה לשם".

תמר עשתה כעצתו של אביה, עברה את המיונים לקורס טיס והוזמנה לגיבוש שלפני הקורס. גם אותו עברה בהצלחה. 

"הקורס היה תפור עליה כמו כפפה ליד". תמר אריאל בסרבל הטיסה

ענת: "אני זוכרת שהיא חזרה מהגיבוש בערב שלפני ליל הסדר, אפריל 2009. הייתי ברמזור הכניסה למושב כשראיתי אותה צועדת לתוך המושב. לא דיברנו לאורך כל חמשת ימי הגיבוש. כשהיא סיפרה לי שעברה, שאלתי מה זה אומר. היא אמרה: 'אמא, זה אומר שאני הולכת לקורס טיס'".

ביולי 2009 הצטרפה תמר לקורס הטיס ה־164 של חיל האוויר. "האמת היא שהקורס היה תפור עליה כמו כפפה ליד", אומר חנן, "כל הנושא של תיעוד ותחקור, שעליו שמים דגש, היה קיים אצלה באופי עוד לפני הצבא. היא תמיד אהבה לרדת לעומק של דברים ולחקור אותם, בין שזו רכיבה על האופנוע ובין שזה חיפוש פתרונות ייעול לחדר התופים.

"למרות זאת, היה לה קשה. היא היתה בוכה לא מעט, בעיקר בכל מה שקשור להתמודדות שלה כחיילת דתייה. גם היתה מגדילה ראש מעל למצופה. על כל דבר הכי קטן שהיא לא היתה בסדר בו, היתה מדווחת, ואז נענשת. נשארת שבת בבסיס או מתעכבת שעות ביציאה. אם, למשל, היתה יוצאת לרגע מהחדר, והנשק נשאר על המיטה, היא מייד היתה מדווחת על זה. העובדה שהיא נמצאת כמה צעדים מהנשק לא שינתה לה".

ענת: "למרות הכל, היא הקפידה ללבוש חצאית ארוכה מעל המדים, היתה מברכת לפני ואחרי האוכל, ואני זוכרת שהיא סיפרה לי שבגלל ששמרה נגיעה, היתה בדיחה בטייסת שלתמר נותנים 'כיף' באוויר".

בתום שנה בקורס שובצה תמר לטייסת קרב בחצרים. אחרי 15 טיסות אימון היא התכוננה לטיסת הסולו שלה על מטוס העפרוני החד־מנועי.

"כשילדים מגיעים לעולם, הם זהב טהור שאסור לקלקל". תמר עם הוריה במסדר הכנפיים

חנן: "היא צלחה את הטיסה, אבל נחתה מעט ימינה מהמסלול, וכדי להתיישר היתה צריכה לגעת בעדינות בברקס השמאלי. היא לחצה חזק מדי, ועל פי הפקודות, כשמטוס יוצא מהמסלול, צריך לנטוש אותו. היא פלטה את עצמה שנייה לפני שאמרו לה בקשר לנטוש. היא צנחה ושברה חוליה בגב התחתון. המטוס התרסק".

איך היא התייחסה לתקרית?

"הדבר הראשון שהטריד אותה זה שהיא הרסה מטוס עפרוני. אחר כך, כשהבינה שהיא חייבת להיות במנוחה חצי שנה, עם רתמה מיוחדת לגב, היה לה מאוד לא פשוט.

"בתקופת הפציעה היא מאוד השתעממה. הרגישה תחושה של פספוס, כשכל החבר'ה שלה בקורס ממשיכים בלעדיה. היא גם חששה שבצבא כבר לא ירצו שתחזור".

חצי שנה אחרי הפציעה קיבלה תמר אישור מיוחד מוועדה רפואית לחזור לטוס. היא התקבלה לקורס הטיס העוקב, כנווטת קרב. בדצמבר 2012 סיימה את הקורס היוקרתי לצד ארבע בנות נוספות, והוצבה בטייסת העמק בבסיס רמת דוד, שמפעילה מטוסיF-16D דו־מושביים. אחרי עשרה חודשי הכשרה מבצעית החלה לטוס באופן סדיר.

• • •

ביולי 2014, כשהחל מבצע צוק איתן, היה ברור לתמר שהיא תטוס - והרבה. הוריה מספרים כי החשש היחיד שלה היה מפגיעה בחפים מפשע. 

ענת: "כחלק מהתפקיד שלה היא גם עשתה משמרות בבור של חיל האוויר בקריה. שם היא ראתה שגיחה מבצעית מתבצעת רק אחרי אישור של פרקליט צבאי, ואחרי שהוא וידא שאין במקום אזרחים חפים מפשע. רק אז היא נרגעה".

חנן: "בתחילת המבצע היא אמרה לנו שהיא לא מפחדת על עצמה, אלא על החי"רניקים. כשהיא ראתה מלמעלה את טורי החיילים שנכנסו לעזה, היא לא הפסיקה להתפלל למענם".

במהלך 50 ימי המבצע ביצעה תמר גיחות מבצעיות כמעט ללא הפסקה, למרות כאבי הגב שמהם סבלה. "בכל התקופה הזאת היא יצאה הביתה רק פעם אחת", מספרת ענת, "היה ברור לי שהיא מאוד עייפה, שהיא בקושי מספיקה לנוח ולאכול. אבל היא לא קיטרה, עשתה את מה שהיה מוטל עליה".

בתום המבצע החליטה תמר לצאת לחופשה בת שלושה שבועות. לימים יתברר שמפקד הטייסת שלה, שעודד אותה לקחת את פסק הזמן הזה כדי לנקות את הראש, בחר בה כמצטיינת הטייסת, אבל העדיף לא לספר לה על כך לפני הנסיעה כדי שלא תרגיש מחויבת ותבטל את הטיול.

ענת: "בגיל 25 תמר יצאה לטיול 'אחרי הצבא' שלה. כשהיא שמעה שחבר מקורס הטיס הראשון שלה נוסע לנפאל עם בחורה נוספת מהטייסת, החליטה להצטרף אליהם. ובגלל שהיתה בחורה מסודרת, היא הזמינה מראש את כל הארוחות הכשרות בבית חב"ד בקטמנדו. גם את הארוחה לשמחת תורה, שאותה כבר לא הספיקה לאכול".

ב־5 באוקטובר 2014, למחרת יום כיפור, יצאה תמר עם חבר מהטייסת ועם חיילת נוספת ששירתה כחונכת בטייסת לטרק ברכס האנאפורנה. לפני צאתה התקשרה להוריה והודיעה שלא תהיה זמינה בימים הקרובים. 

חנן: "כשתמר טיילה שם, לא היתה קליטה, גם לא של טלפונים לווייניים. מאז האסון סידרו קליטה אינטרנטית כמעט בכל תחנה שאליה מגיעים בסוף כל יום טיפוס. מעבר לכך, אחרי האסון ההורים של נדב שוהם, שנהרג על ההר, תרמו לבית חב"ד 200 טלפונים לווייניים כדי שלא יחזור מצב שבו מטיילים נתקעים בסופה ואף אחד לא יודע".

• • •

עשרת הימים הראשונים של הטרק עברו על תמר ועל חבריה באושר גדול. מהתמונות שצילמה, ומסיפורים של מטיילים שניצלו מהאסון, אפשר לראות שהחיוך לא מש מפניה. באחת התמונות היא מצולמת בחברת ילדים נפאלים, שיושבים איתה בסוכה מאולתרת שאותה בנתה ממקלות ההליכה שלה ושל חבריה למסע.

ב־14 באוקטובר 2014, ערב שמחת תורה, צלצלה אפרת אריאל לאמה, ענת. "היא סיפרה לי שיש סופה באנאפורנה. לא עברו כמה דקות, ומפקד הטייסת של תמר התקשר לבדוק מה המצב. בשלב הזה עוד לא דאגתי בכלל. חנן בדיוק היה חולה, וזה מאוד נדיר שהוא חולה. 

"במהלך הלילה שבו תמר היתה על ההר, אחת המטיילות הישראליות כתבה פתק: 'יש סערה גדולה באנאפורנה, זקוקים לעזרה'. היא נתנה את הפתק למדריך נפאלי שירד מההר, וביקשה ממנו למסור אותו לישראלי הראשון שיפגוש בדרך. הנפאלי העביר את הפתק למטייל ישראלי, שצלצל לשגרירות ישראל בקטמנדו. למעשה, רק בזכות הפתק הזה ידעו בנפאל על הסופה שמתרחשת על ההר".

בעקבות תנאי מזג האוויר הקשים ששררו באזור, והחושך שירד, נאלצו כוחות החילוץ וההצלה לשוב על עקבותיהם ולהמתין לבוקר שלמחרת כדי לחדש את החיפושים. כשחבריה של תמר, שיצאו איתה לטרק, הגיעו למטה, הם שוחחו עם הטייסת בארץ וסיפרו שלא ראו את תמר.

החלימה מהפציעה והתקבלה לקורס הטיס העוקב כנווטת קרב. סרן תמר אריאל ז"ל בטקס סיום קורס טיס, דצמבר 2012 // צילום: דודו גרינשפן

למחרת, 15 באוקטובר, בסביבות השעה 14:00, הגיע מפקד הטייסת של תמר לבית המשפחה כדי להיות איתם ברגעי אי־הוודאות. בשורת האיוב הגיעה כעבור כשעתיים.

חנן: "אחר הצהריים התקשר אלי החבר שיצא איתה ואמר לי שתמר לא הצליחה לרדת מההר, ושהיא לא בין החיים. שמחת תורה הוא חג שמח, שכולם רוקדים בו ושרים, אבל פה בבית כולם בכו".

ענת מוחה את דמעותיה. "תמר היתה אמורה לחזור לארץ ב־21 באוקטובר. במקום זה קיבלנו אותה בדיוק בתאריך הזה בארון.

"הכאב הוא עצום, אבל אנחנו אנשים מאמינים. קיבלנו את תמר ל־25 שנים מלאות. בחיים שלה היא נגעה בכל כך הרבה אנשים, הצילה חיים ומיצתה אותם עד תום. כנראה היא סיימה את תפקידה, ולנו לא נותר אלא להנציח אותה בדרך שבה היא חיה את חייה, ולא בדרך שבה היא מתה".

במהלך השבעה גיליתם דברים חדשים על תמר ועל אופייה?

ענת: "תמר היתה אדם מאוד צנוע. היא אהבה לעשות דברים בשקט, לא לשים את עצמה במרכז ושכולם ידברו עליה. היא לא רצתה את התואר 'נווטת הקרב הדתייה הראשונה'. 

"במהלך השבעה נחשפנו לכמה סיפורים שרק חיזקו את מה שידענו עליה. בא אלינו בחור מהצפון, שתמר קנתה ממנו אופנוע שטח. הוא התעניין מה היא עושה בצבא, והיא ענתה לו שהיא בחיל האוויר, אבל הוא הרגיש שיש הרבה יותר ממה שהיא מספרת. לא הסתדר לו שחיילת דתייה בחיל האוויר קונה אופנוע שטח ויודעת לרכוב יפה. הוא סיפר שעשה עליה חיפוש בגוגל וגילה שהיא נווטת. 

עו"ד חנוך קינן  // צילום: אריאל קריידרמן

"לאזכרה שלה הגיע בחור שישב מולה באחת הנסיעות שלה ברכבת לבסיס, לפני שקנתה רכב, וסיפר שהתפתחה ביניהם שיחה. רק כשהתעקש לדעת מה היא עושה בצבא, היא סיפרה לו שהיא נווטת. הוא שאל אותה איפה כנפי הטיסה שלה, ואז היא שלפה אותן מהכיס של החולצה. כזאת היתה תמר, צנועה".

חנן: "בשבעה גילינו שתמר תרמה דרך הוראת קבע לשלושה ארגונים: האגודה למלחמה בסרטן, כנראה בגלל שאמא של חברה שלה נפטרה כשהיא היתה בת 10; עמותת פעמונים, שמסייעת לאנשים ללמוד איך להסתדר כלכלית; ועמותת אור ירוק, שנלחמת בתאונות דרכים".

כשמשרד הביטחון סירב להכיר בה כחלל צה"ל, ובכם כמשפחה שכולה, נפגעתם?

ענת: "ללא ספק זה היה משבר, והיה ברור לנו שלא נוותר עד שהיא תוכר. זה הגיע לה בזכות, ולא בחסד. אם משרד הביטחון היה מתעקש לדבוק בעמדתו, היינו פונים לבית המשפט העליון. למזלנו, אחרי ארבע שנים וחצי הם עשו צדק בהחלטה שלהם.

"היום יש לנו סוף־סוף קצת שקט. עכשיו אנחנו יכולים להמשיך להתמקד בחיים השמחים שלנו עם הילדים והנכדים". 

michali100@gmail.com טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו