בשנטי שלה: שנטי השנטי כוכבת עולה

שנטי השנטי (זאת לא טעות) יושבת מולי בבית קפה יפואי, מזמינה קפה הפוך חזק בכוס לקחת ("כי היא יותר גדולה מהספל שמגישים פה"), מוציאה מהתיק חפיסה חדשה של שוקולד מריר ומנשנשת קובייה אחת, בדיוק.

"אני ילדת שוקולד", היא צוחקת, "פעם עישנתי שתי קופסאות ביום, אבל החלפתי את ההתמכרות שלי בשוקולד מריר עם קפה. אני אוכלת חצי חבילה ביום. לכל מקום שאני מגיעה אליו - מסעדות יוקרה, מפגשים חברתיים, פרמיירות - אני באה עם השוקולד שלי מהבית. שרק לא אתקע בלי ה־DOZE של 85 אחוז קקאו".

עם קריירה בארה"ב שלא היתה מביישת שום שחקנית ישראלית שאפתנית, תפקיד מפתח בסדרת טלוויזיה ישראלית ותפקיד מרכזי בסרט אמריקני־ישראלי חדש של אולפני יוניברסל, שנטי השנטי (34) היא הדבר החם הבא. גבוהה, מאופרת במינימליות, מפזרת חיוכים ותלתלים לכל עבר ומדברת מהר ובקול רם.

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

"שלא תביני לא נכון, כילדה הייתי מאוד שקטה. הייתי יושבת על הגג עם חתולים, הייתי ציפור מוזרה. אבל עבר לי, היום אני לא סותמת את הפה".

רגע. השם שלך אמיתי?

"אמיתי לגמרי, בתעודת זהות. אמא שלי, מריומה, הקימה את בית השנטי ביפו כשהיתה בת 21 ובהיריון איתי. אם היא לא היתה נכנסת להיריון, היא כנראה היתה מסיימת את השירות הצבאי, ואולי לא היתה מתחילה את כל זה. אז אני בעצם סיבת הסיבות. 

"במהלך ההיריון נוצר הנס הזה, מקום מיוחד לבני נוער בסיכון, שהיום הוא מפעל חייה. הילדים במקום נתנו לו את השם בעצמם. כשנולדתי, ואמא שלי הבינה שמדובר בייעוד שהוא גדול ממנה, היא קראה לי על שם הבית.

"בהתחלה קראו לי שנטי קליין, כמו שם משפחתה של אמא שלי. מאוחר יותר נולדו לי שתי אחיות, שרה (31), מעצבת שיער מצליחה בהפקות אופנה, ורות (23), שעכשיו בטיול של אחרי צבא. בגלל שזה הפך להיות פרויקט כל כך גדול, אמא החליטה שזה לא הוגן שרק לי קוראים שנטי, ושכולנו, כל האחיות, נקבל את שם המשפחה 'השנטי'. אז יצא שקיבלתי דאבל שנטי. יש לנו גם אח מאומץ, שי־לי טלקר (32), שעובד בבית השנטי כרכז בנים".

• • •

יש אנשים שמייד כשפוגשים אותם, רוצים לשפוך מולם את הלב. כאלה שבתוך דקות הופכים לחברים הכי טובים שלך, וגם לפסיכולוגים לעת מצוא. שנטי היא אחת כזאת, ואפשר להניח שזה בגלל העובדה המאוד לא רגילה שהיא גדלה עם בערך 56 אלף אחים. 

"הילדים בבית השנטי היו חלק בלתי נפרד מהילדות שלי", היא אומרת, "זה היה המצב הטבעי שלי, נולדתי לתוכו. גרתי בבית השנטי. בהתחלה ישנו ממש עם הילדים ומאוחר יותר עברנו לקומה נפרדת.

"אני זוכרת שכשהייתי בגן, בפעם הראשונה שהלכתי לחברה חזרתי הביתה בוכה. אמא שלי שאלה 'מה עשו לך?', ואני עניתי לה: 'איך היא חיה ככה? לבד בחדר עם בובות, בלי אף אחד. לא משעמם לה?' אמא שלי צחקה וחיבקה אותי.

"הייתי מחכה לחזור הביתה מבית הספר כדי לראות מה יקרה היום בבית: מי הלך? מי נשאר? מי הגיע? בתיכון הייתי יושבת עם הילדים ולומדת איתם לבגרויות. בזכות הבית הזה אני מי שאני, ובזכותו היכולת שלי להיכנס לנעליים של כל כך הרבה אנשים היא אינסופית.

"המשחק והאמנות מאפשרים לי מקום משלי, אבל הגעתי לזה בגלל המקום שבאתי ממנו. לגעת בנשמה - דרך סיפור, או על הבמה, או עם הילדים - זה מה שנועדתי לעשות. וזכיתי בכך שאני יכולה לעשות את זה בכל כך הרבה דרכים. אני פשוט בת מזל".

"זה סרט פרו־ישראלי, שגרם אפילו לתנועת ה־BDS לצאת נגדו". עם עמוס תמם, יעל איתן, עפר שכטר והמפיק אורי צ'רטריפסקי

כבר מילדות היא ידעה שהייעוד שלה הוא במה. "בגיל 14 השתתפתי בחוג תיאטרון תנועה, ומשם הגעתי ללהקות מחול. אחרי הצבא נרשמתי לתואר בתיאטרון־מחול בסמינר הקיבוצים, ותוך כדי הלימודים גם הופעתי בלהקת המחול של יוסי ברג. אבל אחרי שנתיים וחצי, בגיל 23, נפצעתי ולא יכולתי להמשיך לרקוד.

"הפציעה עצרה הכל, והייתי צריכה להתחיל מהתחלה, הפעם במשחק. תמיד הייתי חיית במה. אהבתי להיעלם בתוך סיפור, כרקדנית או כשחקנית, זה תמיד היה המקום שבו כל החלקים שבי מתחברים.

"עשיתי אודישנים למכינה של יורם לוינשטיין, התקבלתי, ואפילו כבר שילמתי, ולפני תחילת הלימודים החלטתי לנסוע לניו יורק לחופשה של שבועיים. ביקרתי בעיר כשהייתי בת 16, והיה לי רומן לא ממומש איתה. רציתי לחוות אותה שוב לפני שאתחיל חיים חדשים כשחקנית". 

• • •

ניו יורק נתנה לה "מכת חשמל", כדבריה. "הייתי ילדה, והנשמה שלי אמרה לי שאני חייבת לבדוק את זה. לראות מה יש לעיר הזאת להציע. למרות שאמא שלי תמיד נתנה לי להרגיש במקום הראשון, בגלל השם שלי ייצגתי תמיד משהו גדול ממני, ובניו יורק יכולתי לגלות מי אני מחוץ לבית השנטי.

"אבל באתי עם אנגלית שבורה, לא ידעתי בכלל מה קורה סביבי. לא הכנתי את עצמי, או את המשפחה והחברים, לאפשרות שאני נשארת. כשהודעתי לכולם, שאלו אותי 'מה את עושה?'

"אמא שלי נולדה בארה"ב, אז יש לי אזרחות אמריקנית, כך שיכולתי לשכור דירה. מצאתי עבודה כמלצרית ואמרתי לעצמי, 'בואי נראה מה החיים יביאו'. נרשמתי לסטודיו למשחק של ג'ון אנתוני, שמלמד בשיטת לי שטרסברג, ממורי המשחק הוותיקים. אצלו הצלחתי לפרוץ את כל המחסומים.

"אנשים לא מבינים שזה בעצם דואלי. כשחקן אתה הכלי, אבל המפגשים שלך עם הדמויות מאירים אותך בכל פעם בדרך אחרת", היא מתרגשת, "אתה מגלה על עצמך משהו שלא ידעת, דרך הדמות. שם למדתי לעשות את זה, ללכת את המרחקים האלה. להיות בלש של סיפור של דמות, של אישיות".

בניו יורק היא לא הצליחה לחיות רק ממלצרות. "אחרי תקופה גיליתי את הדבר הזה, שנקרא 'נדל"ניסטים ישראלים בניו יורק'. חברים אמרו לי, 'מה הבעיה, תעשי רישיון תיווך', רק שאף אחד לא אמר לי שבשביל להוציא רישיון צריך ללמוד 300 עמודים באנגלית כדי לעבור את המבחן.

"עשיתי את זה, ועברתי, ועבדתי שנתיים כמתווכת דירות. זה היה כסף טוב, אבל המשכתי במקביל גם עם המלצרות כדי לממן את הלימודים ואת המחיה. אמרתי לעצמי שאם אני כבר חיה רחוק מהנשמה שלי, שזו המשפחה שלי וישראל והבית, אני מתאבדת על זה וחיה ממש בתוך מנהטן". 

אחרי שנתיים בניו יורק, שבהן למדה ועבדה ושיפרה את המבטא, היא התחילה ללכת לאודישנים. את האודישן השלישי שלה, לתפקיד בסרט 'Gun Hill' שהופץ בנטפליקס, סידר לה חבר. חיפשו שם מישהי עם מבטא ישראלי, שתשחק סוכנת סמויה ישראלית.

"הלכתי לשם תוך כדי העבודה במסעדה, בלי שום ציפיות. אחרי כמה ימים, בזמן שהייתי במשמרת, קיבלתי שיחה ממספר לא מזוהה. התחבאתי מתחת לבר כדי לענות, כי הייתי ממש סקרנית. על הקו היתה המלהקת, שהזמינה אותי לעוד אודישן ולמפגש עם הבמאי. 

"אחרי חמישה ימים הודיעו לי שקיבלתי את התפקיד. זה היה חלום. תפקיד שהוא שלישי בקרדיטים של הסרט, עם קרון הלבשה משלי ושני עוזרים אישיים. עשינו אימונים עם סוכנים אמיתיים, למדנו לירות. אמרתי לעצמי, 'זה לא יכול להיות, לפני שנייה עוד שאלתי אנשים מה הם רוצים לשתות'. 

"בעצם, הכל הלך אצלי הפוך. התפקיד הראשון שקיבלתי היה בסרט אקשן בארה"ב, עוד לפני שהיה לי סוכן. רק אחר כך באו סרטים קצרים וכל מיני אקספרימנטים. הכל בא מאוד מהר ומאוד בגדול".

• • •

אחרי התפקיד הגדול היא חיה את החלום האמריקני. עשתה סרטים קצרים, שיחקה בהצגות באוף־ברודוויי ועברה לגור עם חבר אמריקני, שחקן שהכירה בניו יורק.

"התברר שאני יודעת לכתוב ולהלחין". עם מייקל לואיס, מתוך הקליפ לשיר "Fall In Love" // צילום: חיים ברגיג

"בגלל שלא היה לי סוכן, ולא היה מבוגר אחראי שיגיד לי מה נכון לי לקחת ומה לא, פשוט קפצתי למים העמוקים. הלכתי לבד לפגישות עם סוכנים והשגתי תפקידים בכוחות עצמי. שמעתי על אודישנים מפה לאוזן, דרך חברים. הכל קרה בפוּקס של החיים. 

"בכל הזמן הזה עבדתי קשה על המבטא. אמרתי לעצמי שאין מצב שאני לא משיגה את המבטא האמריקני, כי תמיד התלהבו מהמשחק שלי, אבל אמרו לי: 'אם את רוצה לשחק בארה"ב, ולא לקבל רק תפקידים של דמויות ישראליות, את צריכה להיות מסוגלת לדבר במבטא אמריקני'. 

"יש בי תמימות כזאת, שאני לא יודעת מאיפה היא, שכל דבר שאמרו לי, אמרתי 'סבבה, מה הבעיה? אם צריך לעשות את זה, נעשה את זה'. אין בי פחד, והמזל שלי הוא שאני רוצה כל הזמן ללמוד ולגלות דברים חדשים, ואני מאמינה בזה בכל ליבי. אני רוצה להבין וללמוד משהו על האמנות שלי, וגם על עצמי בתור בן אדם. 

"ועדיין, לא ידעתי להתנהל. למשל, אחד הסוכנים שהגעתי אליו סידר לי אודישן לסרט של ליאם ניסן, 'הדרך לגיהינום'. קיבלתי אודישן נוסף ומפגש עם הבמאי סקוט פרנק ועם המלהקת, אחת הגדולות בעולם, אייבי קאופמן. הסוכן ההוא לא אמר לי שאני צריכה פשוט לשבת לדבר איתם, ואני באתי עם כל הדפים של התפקיד ויצאתי הכי מוזרה.

"לקח לי זמן ללמוד את הנישה הזאת, שנקראת העולם העסקי של אמן. שחקנים שהכירו אותי על הסט המליצו עלי לסוכנים, אבל לא באתי באמת מוכנה לפגישות האלה. באתי מתלהבת כולי, עם ליפסטיק אדום ועם וייב של ילדה מתלהבת, שצועקת 'I Can Do This'. עשיתי פדיחות". 

אחרי חמש שנים בעיר הגדולה, עדיין בלי סוכן, החורף הניו־יורקי שבר אותה. "הסרט שעשיתי קיבל פרסים, ואמרתי לעצמי, בשיא הנאיביות, 'אולי אעשה סיבובון קטן בלוס אנג'לס?'", היא מגחכת, "הייתי בטוחה שזה כמו ניו יורק. לא הבנתי את המרחבים, את ה'ביסט' הזה שנקרא אל.איי.

"החבר שלי התעקש לבוא איתי, ועברנו יחד ללוס אנג'לס. אני לא אשכח את הלילה הראשון שלנו שם. מצאנו דירה בשכונת אקו פארק, ובעשר בערב קיבלתי התקף חרדה - מהשקט. כשגרתי בצ'יינה טאון הייתי רגילה לשמוע סירנות מתחת לבית, והשקט חרפן אותי.

"היינו הולכים לטייל בטבע, ואני הייתי חושבת לעצמי, 'אפשר להרוג פה מישהו, ואף אחד לא יידע'. אבל נשארנו. בכל זאת, הוליווד. לקחתי שיעורים בבית ספר למשחק, השתתפתי בסדנאות והופעתי בהצגת התיאטרון 'The Armadillo Necktie', שעסקה בפלישה האמריקנית לעיראק. שיחקתי שם אישה איראנית שעוברת התעללות, ולבסוף הופכת מקורבן למקרבן ומתאבדת בפיצוץ. אפילו מצאתי שם סוכנות לפרסומות, וגם השתתפתי בכמה. 

"בנוסף מצאתי עבודה כמנקת שולחנות במסעדה. אין לי אגו, וכדי להגשים את החלומות שלי אני מוכנה לעשות הרבה. גם עשיתי נטוורקינג, לבד, כי עדיין לא היה לי סוכן לעבודות גדולות".

למה, בעצם? 

"כי זה כמו מלכוד 22. כדי שייקח אותך סוכן טוב את צריכה ניסיון, אבל בשביל ניסיון את צריכה לעבוד. אז עבדתי לבד".

הכרת כוכבים הוליוודיים?

"היו לי הרבה מפגשים אקראיים עם סלבס, בעיקר במקומות בילוי. יצא לי לשבת עם אשטון קוצ'ר בשולחן, והתפתחה בינינו שיחה מרתקת על החיים. הוא באמת אחד האנשים שבורכו מכל הבחינות. והכרתי גם את ג'רארד באטלר, שהיה חבר של בעלים של מסעדה שעבדתי בה. 

"אבל בגלל שראיתי כל כך הרבה בחיים, גם בבית השנטי וגם בניו יורק, הצלחתי לצאת מההתרכזות העצמית הזאת, שכל כך אופיינית לשחקנים. הזוהר לא עושה לי את זה. מה שכן עושה לי את זה, זה כישרון, התמדה, יציאה מהקופסה. גם נגן רחוב יכול לתת לי השראה".

• • •

בתום שמונה שנים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ואפשרות לעתיד מבטיח, הגעגועים ניצחו. "הייתי 'הום סיק', ונפל לי האסימון לאן אני שייכת. יום ההולדת ה־30 שלי התקרב, והבנתי שאני רוצה להיות בארץ ואני רוצה משפחה בארץ. אבל איך זה יקרה עם בן זוג אמריקני, כשאני בארה"ב? 

"חוץ מזה, כשחייתי בחו"ל בניתי לעצמי מעין אלטר־אגו שמותאם לחיים שם, לתרבות שונה ולנסיבות שונות. ולא יכולתי לשקר לעצמי יותר. הבנתי שאני צריכה את הבית שלי ואת השורשים שלי. שאני פחות מחבבת את עצמי בתוך המשחק החברתי הזה של אל.איי, שכולם משחקים אותו וכולם לא מדברים על זה שהם משחקים אותו.

"למשל, נקלעתי שם לסיטואציה שהיתה ממש הקש ששבר את גב הגמל. ישבתי בבראנץ' במלון מפואר עם חבורה של אנשים, חברים אמריקנים שאני יודעת שאין להם דולר על התחת. בבראנץ' היה אמור להיות בופה, אבל בסוף לא היה וכל אחד היה צריך להזמין לעצמו אוכל. כולם הזמינו את המנה הכי מפוארת בתפריט, והמנות היו כל כך קטנות.

"אני הזמנתי דייסת קוואקר שעלתה 20 דולר. היא היתה המנה הכי זולה בתפריט, ואמרתי לעצמי, 'אני לא אשבע מזה ואין לי כסף לעוד'. חברה שישבה לידי תקעה בי מבט המום על הבחירה, ורציתי להגיד להם, לכולם, 'אני יודעת שאתם על חמישה דולר בבנק'. ואז הבנתי שאני לא יכולה ולא רוצה יותר להעמיד פנים. אני מעדיפה את הכנות הישראלית, את הברוטאליות של הארץ, את זה שצועקים לי בפנים. אני חולה על זה. זה לא צ'ארמינג, אבל זה אמיתי.

"אחרי שנה באל.איי באתי לארץ לביקור, וחברה סידרה לי אודישן לתפקיד אסתי בסדרה 'איפה אתה חי' בערוץ הראשון. הלכתי לאודישן חולה, עם 40 מעלות חום, אבל לא ויתרתי. חזרתי לאל.איי, ואחרי חמישה ימים הודיעו לי שקיבלתי את התפקיד.

"היה מאוד מרגש לקבל תפקיד בסדרה ישראלית. אחרי תקופה ארוכה בחו"ל את פוחדת שישכחו אותך פה, שלא תהיי רלוונטית יותר".

בדרך כלל זה הפוך. שחקנים ישראלים מתים להצליח בחו"ל.

"אני מאוד גאה להיות ישראלית, מאוד אוהבת את הארץ ומאוד אוהבת את השפה העברית. זה היה ממש פרדוקס שמצאתי את עצמי מממשת את עצמי בשפה השנייה שלי, כשפה עוד לא זז כלום".

היא חזרה לארץ לחודשיים, לצילומים, "ואז הבנתי שיש לי לאן לחזור. התחלתי לנסוע כמו יו־יו, הלוך ושוב, ישראל־אל.איי. בשלב מסוים גם החבר שלי החליט לנסות לחיות בארץ. הוא למד עברית, ואפילו התנדב בבית השנטי. 

"ב־2016, אחרי חצי שנה בארץ, חזרנו לארה"ב כדי לסגור שם כל מיני קצוות מתוך כוונה לחזור לישראל לתמיד. ידעתי כבר שהתפקיד שלי בעונה השנייה של 'איפה אתה חי' יגדל. אבל אז הוא הבין שהוא לא באמת יכול לעשות את המעבר הזה, ולי כבר היה ברור שאני לא נשארת שם. נפרדנו בהרבה כאב. 

"ויתרתי על החבר, על הקריירה, על המבטא שכבר השגתי ועל כל הפוטנציאל של הוליווד וחזרתי לפה די מפורקת, מרוקנת לגמרי ומאוכזבת מעצמי. הרגשתי שבניתי מסלול שלם ומדהים, אבל כזה שהוא לְיד. ליד הדבר האמיתי. 

שנטי ואמה, מריומה // צילום: דוד דודו רוזן

"התחלתי מאפס. כל החברים שלי כבר היו עם משפחות, לכל אחד היתה הנישה שלו, ואני הייתי צריכה ליצור לעצמי חיים אישיים וקריירה חדשה. אמנם היתה לי הסדרה בטלוויזיה, אבל לא הייתי כאן כדי למנף את זה. לא היתה לי סוכנות, ואף אחד לא הכיר אותי. 

"ואז אמא שלי, שתמיד היתה הגב שלי - מה זה גב? חמ"ל! - הציעה לי לחזור לבית השנטי. אמרתי לה שאני גמורה, שאין לי מה לתת לילדים, והיא אמרה: 'אל תדאגי, הנוכחות שלך מספיקה'. וזה נכון. חזרתי לשם, וזה היה מדהים. הילדים האלה היו התרופה שלי".

• • •

אחרי חצי שנה, שבמהלכה צילמה עוד עונה של "איפה אתה חי" ועשתה כמה פרסומות בטלוויזיה, מצאה שנטי סוף־סוף סוכנות - "ייצוג 1": "אני פניתי אליהם, ולשמחתי הם היו מעוניינים לעבוד איתי. הם אמרו לי שהם לא עובדים עם חו"ל, ואני עניתי, 'אין בעיה. באתי לשחק בארץ, הכל בסדר', אבל אחרי כמה חודשים שלחנו אודישן מצולם לסרט 'מבצע פינאלה', על אייכמן. הסוכנות שלי עבדה עם סוכנת בריטית, ואני הייתי בין שלוש המתמודדות האחרונות על התפקיד של הרופאה חנה אליאן, שמצטרפת כחברת צוות למבצע.

"בסוף לא קיבלתי את התפקיד, קיבלה אותו מלאני לורן, אבל הסוכנת בלונדון אהבה אותי והחליטה לעבוד איתי, כך שבשנתיים האחרונות עשיתי הרבה אודישנים לפרויקטים בחו"ל".

בשנה שעברה היא עברה את האודישנים לסרט הרביעי בסדרת סרטי האקשן "ג'ארהד" של יוניברסל, "Jarhead: Law of Return" (בעברית - "ג'ארהד: חוק השבות"). הסרט מספר על רונן, חייל ישראלי, בן של סנאטור אמריקני ויהודייה, שעולה לארץ בעקבות אשתו ומחליט לשרת בצה"ל. כשהוא נופל בשבי הסורי, כוחות מארינס ושלדג משתפים פעולה כדי לחלץ אותו.

הקאסט כולל שחקנים ישראלים וזרים מהשורה הראשונה, ובהם דבון סאווה ("בלש אמיתי"), אמארי נולסקו ("נמלטים"), רוברט פטריק ("שליחות קטלנית 2"), עמוס תמם, עפר שכטר, צחי הלוי, יעל איתן וריימונד אמסלם.

"אני משחקת את אביגיל, אשתו ההרה של רונן. בגלל שבסופו של דבר זה סרט אקשן וחיילים, החשיבות של הדמות שלי היא ברגש. אני משחקת אישה של חייל שנפל בשבי, והתפקיד שלי הוא לבטא את הכאב, את חוסר האונים. בתחילת הסרט יש לנו סצנה מאוד אינטימית, שאמורה להמחיש את האהבה שלנו ולגרום לקהל להתאהב ברונן".

הסרט, בבימויו של דון מייקל פול, צולם בישראל ובבולגריה, ומגיע בימים אלה לספקיות הסטרימינג, ובהן נטפליקס. יש לו גם מפיק ישראלי, אורי צ'רטריפסקי, "שדאג לשיתוף פעולה עם גורמים רבים בארץ ולהצגה של ישראל באור חיובי".

"זה סרט פרו־ישראלי, שגרם אפילו לתנועת ה־BDS לצאת נגדו - למשל, לתת לו ציונים נמוכים במסד הסרטים IMDB, כדי שייכשל. הם לא הצליחו בזה" (נכון להשבוע, הסרט מקבל ציון גבוה למדי - 8.1).

בכל הסרטים שלך עד היום גילמת דמויות ישראליות. לא מתחשק לך לעשות גם תפקידים אחרים?

"קודם כל, אני גאה לגלם אישה ישראלית בכל דרך אפשרית. אני לא באה לספר סיפור על סטריאוטיפ, אלא להעביר משהו אנושי. אבל אני מודה שהייתי שמחה לשחק את התפקיד של 'קאטוומן' מסדרת באטמן. כבר שנים יש לי רומן עם הדמות הזאת. אני בעצמי סוג של חתול, תמיד נופלת על הרגליים". 

שנטי לא מסתפקת במשחק, ולאחרונה גם השיקה שיר חדש, עם מילים ולחן משלה, וקליפ בהפקה עצמית ובהשתתפות מייקל לואיס.

"תמיד היה לי פחד משירה. יש בזה חשיפה גדולה, ותמיד תהיתי איך יכול להיות שהקול שלי יספיק. אבל כשחזרתי לארץ הבנתי שאני רוצה לעבוד גם על הווקאליות שלי כדי להצליח להגיע גם למחזות זמר. חבר שהוא גם מפיק מוזיקלי חיבר אותי למורן דוד, מורָה לפיתוח קול שעובדת עם יוצרים.

"במפגשים איתה הייתי בחרדות. לא העזתי אפילו לחמם את הקול בלי שהיא תעשה איתי קולות ביחד. אבל אז היא נתנה לי תרגיל - לכתוב מילים משלי לשיר מוכר. ככה התברר שאני גם יודעת לכתוב. הצעד הבא היה לתת לי להלחין. אני לא מנגנת, אז פשוט הקלטתי את עצמי שרה את המילים עם הלחן שכבר התנגן לי בראש. הן באות לי ביחד, המילים והמוזיקה. 

"בכל תרגיל כזה נחנקתי, הייתי צריכה לעבור המון מחסומים כדי להביא לה משהו. אבל אני תלמידה, לא אבוא עם שיעורי הבית?

"מורן אהבה את מה שכתבתי, וככה המשכנו. אני כתבתי מילים עם לחן, והיא שיפרה אותם, הידקה וחידדה את המסר של השיר. היא נתנה לי נושאים, למשל, 'דמייני איך זה להיות בת 70', ואני המשכתי לכתוב ולכתוב. בשנה וחצי כתבנו והלחנו 14 שירים. 

"ואז מורן אמרה לי, 'יאללה, הגיע הזמן להקליט'. מאוד חששתי, אבל אני, כמו שאני, עניתי 'אוקיי'. השיר הראשון שהקלטנו היה באנגלית, 'Fall In Love'. באנגלית יוצא ממני גרוב כזה של מוזיקת נשמה, שבעברית נשמע מאוד מתאמץ. הלכנו עם השיר למפיק המוזיקלי עידו ריבלין, הסברתי לו מה הווייב שאני אוהבת, והוא שלח לנו עיבוד, שלא האמנתי שאת זה אני עשיתי.

"כי הרי מה היופי ביצירה?", היא מחייכת, "אתה יכול להיות היוצר הכי מהמם בעולם, אבל אם אתה משתף פעולה עם אנשים מוכשרים בתחומים שלהם, ונותן לכל אחד לזרוח - נוצר משהו גדול ממך. אם אתה נותן לכל אחד להביא את המקסימום שלו, ואם יש כימיה טובה ואין אגו, קורה הקסם הזה שכולנו אוהבים". 

היא לא עצרה כאן, והחליטה לצלם לשיר גם קליפ. "השיר מדבר על הקושי שבהתאהבות, והקליפ מציג את הבחירה של הרבה נשים בגברים שלא רואים אותן, כי הן מפחדות לראות את עצמן ולהתקרב לעצמן. גם לי זה קרה כמה פעמים בחיים".

• • •

היום היא שוכרת דירה משלה ביפו, "קרוב לכל", וממשיכה לעבוד לצד אמה בבית השנטי.

"אני חושבת שנועדתי לחבר בין עולמות: בין הילדים לבין המציאות החדשה שלהם ובין האמנות שלי לבין הילדים. בבית השנטי אני רכזת הדרכה טיפולית, אני מלמדת צוות חדש איך ליישם את השיטה הטיפולית שאמא שלי ייסדה, ואני מלווה את הנערים והנערות - גם בדברים טכניים, כמו לשלוח אותם לבית הספר או ללכת איתם לרופא, וגם במסע האישי שלהם, באמצעות שיחות.

"אני בעצמי עברתי דברים לא פשוטים בחיים. כשהייתי קטנה חיינו בעוני גדול. הגג במבנה הישן של בית השנטי היה עשוי אזבסט, ובחורף הוא היה עף ככה שיכולתי לראות את השמיים. השירותים שלנו היו ברחוב, ובשביל מקלחת חמה היינו מחממים מים על הגז.

"גדלתי בתנאים לא רגילים וקרו לי דברים לא רגילים, ומתוך זה יש לי את הכלים לעזור להם. לתת להם את הכוח לבחור בחיים ולשבור את הדנ"א של הקורבן. הם אלה שנותנים לי כוח להמשיך ליצור. הם מקרקעים אותי, הם ההשראה שלי, הענווה שלי. אני דורשת מהם להיות אמיצים, ואני דורשת מעצמי אותו הדבר".

כשאני שואלת על זוגיות, שנטי מחייכת במבוכה. "אני חושבת שאני כבר מוכנה לאהבה אמיתית. זה עדיין חומק ממני. אני מאוד רוצה משפחה וילדים. מודה שבתחום הזה אני עדיין לומדת להגיד לעצמי, 'יאללה, בואי ננסה'". 

smadarb@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו