ראשת השבט: רות דיין חדה כתער

"כל חיי עבדתי, כל חיי הייתי בחוץ. היום אני או יושבת בכיסא או שוכבת במיטה. המקסימום שאני עושה זה לקרוא כמה שאני יכולה, עד שהעיניים שלי דומעות".

רות דיין כבר בת 102. יושבת בכורסה השחורה בלב סלון ביתה בתל אביב, עדיין ערנית וחיונית, מנהלת ביד רמה את קשריה המשפחתיים והחבריים, כמו שיפורט בהמשך.

אותות הזמן ניכרים עליה, שיערה לבן וקמטים נחרצו בפניה, אך מבטה עודנו חד, וכשהיא עוטה מעט תכשיטים על גופה, שרשרת פנינים, טבעות זהב ועגילים, ולובשת שמלה צבעונית יפהפייה, קשה שלא לשים לב שהיא מודעת היטב לכל המתרחש סביבה. 

"מבחינה בריאותית אין משהו מיוחד שאני סובלת ממנו. זה הכל מהגיל. יש ימים טובים ויש ימים פחות, בגלל העיניים. אני בדרך כלל לא מרכיבה משקפיים, אבל היום בגלל העיניים הרכבתי", היא מתנצלת. 

עוד על רות ומשפחת דיין:

• שבט דיין: כך הכל התחיל

• מגילת רות

• 40 שנה למלחמה: עדותו של משה דיין נחשפת

"כמו כל בן אדם עם מכאובים של הגיל, אני לא הולכת אלא עם הליכון, ויש לי מטפלת פיליפינית, אתל. אנחנו כבר 17 שנים ביחד. היא בת בית פה ועושה הכל בשבילי. אני לא עושה שום דבר". 

כשדיין אומרת שהיא לא עושה כלום, צריך לקחת את דבריה בעירבון מוגבל. מי שהקימה וניהלה במשך שנים ארוכות את חברת העבר הממשלתית "משכית" לשיווק אמנות ישראלית בתחום הטקסטיל, הצורפות והעץ; נמנתה עם מקימי עמותת "וראייטי ישראל", לסיוע לילדים עם צרכים מיוחדים; והיתה פעילה בשלל ארגונים חברתיים שעסקו בטיפול בעולים חדשים, בקידום שוויון בחברה ובעיסוק בדו־קיום - עדיין מתפקדת כלב הפועם של שבט דיין. 

היא ממשיכה לצפות בטלוויזיה - מודה שלא החמיצה פרק של "הכלה מאיסטנבול" ושל "הכתר" של נטפליקס, ורואה גם מעט תוכניות אקטואליה, צופה בחדשות ב־BBC וב־CNN, וגם אוהבת סדרות ישראליות דוקומנטריות. היא קוראת, בעיקר באנגלית, ועכשיו נח לצידה הספר "שאגה אחרונה במטולה" מאת אוריאל בן עמי, על בני הדור השני למייסדי תנועת השומר.

היא מארחת את זרם המבקרים, שלא פוסק לרגע, ובהם בתה יעל בת ה־80, שמקפידה להגיע בתדירות גבוהה. היא גם משוחחת בטלפון לא מעט, בעברית, באנגלית ובערבית. הטלפון שבו היא משתמשת אינו סלולרי, אלא אלחוטי שמחובר לקו ביתי, תכף מוצג פרהיסטורי. 

"אני משוחחת הרבה בטלפון עם אחותי הצעירה, והיחידה, ראומה", דיין מחייכת, "היא אישה יוצאת מן הכלל, כבר בת 94. היא מאוד דואגת, כי אין לה ראייה, ובמצבה היא עושה כל מה שהיא יכולה. היא לא אוהבת לדבר ולא אוהבת להתראיין, ואנחנו קצת שונות. 

"היא היתה אשת הנשיא (אלמנתו של הנשיא השביעי, עזר ויצמן; ש"ז) ויש לה אוטו עם נהג ובעזרתו היא מגיעה אלי פעם בשבוע, אוכלת איתי צהריים ואנחנו מדברות. זה כיף לגדול עם אחות".

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

היא מתגוררת בדירה רחבת ידיים. לא משופצת, אבל נאה. בסלון ריהוט עץ וכורסאות עור, והקירות מכוסים תמונות שמהן ניבטים פניהם של משה, רות, יעל, אהוד ואסי. על המדפים נחים אלבומים, פרסים, מזכרות, שלל עדויות לזיכרונות שהולכים ומתרחקים. 

היא זכתה לאורך חייה בפרסים ובאותות כבוד רבים, ובהם דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן־גוריון (1994), פרס יגאל אלון מטעם עמותת דור הפלמ"ח (2002), דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה (2010) ופרס שלמה בובליק מטעם האוניברסיטה העברית (2017), לאדם שתרם תרומה נכבדה לקידומה ולפיתוחה של מדינת ישראל. 

עם בעלה לשעבר משה דיין, בזמן כהונתו כרמטכ"ל, והילדים יעל (מימין), אודי ואסי // צילום: מהאלבום המשפחתי

גם השנה הגישו חבריה ומוקיריה של דיין את מועמדותה לפרס ישראל תש"ף 2020, הצעה שגרפה תמיכה ויראלית ברשתות, עם יותר מ־3,000 תומכים ותומכות, שסבורים שהאישה שעסקה כל חייה בקליטת עלייה, עודדה שוויון הזדמנויות וקידמה חופש תעסוקה ודו־קיום, ראויה לכבוד הראשון במעלה. 

במארס הקרוב תחגוג דיין יום הולדת 103, וטקס הענקת הפרסים הממלכתי יתקיים בירושלים כעבור חודשיים, ביום העצמאות ה־72 למדינת ישראל.

"חסרים לי פרסים? יש לי יותר מעשרה פרסים", היא מצטנעת, "אני לא דואגת ואפילו לא חושבת על זה. פרסים לא משנים ולא עושים לי כלום. אני מקבלת פרסים, וזה מצחיק, כי אני לא יודעת מי האיש שמעניק לי אותם בכלל".

"היא לא רוצה להתעסק בפרס, וזה טבעי", אומרת בתה יעל דיין, "היא לא עוסקת בזה בכלל". מקורביה מוסיפים כי "הפרס הוא יותר בשבילנו. הוא תעודת כבוד למפעל חייה ולעשייה הברוכה שלה. זהו אות הערכה לרות דיין, והציבור שחי סביבה, מכיר ומוקיר אותה, מרגיש שהיא האישה הראויה בעת הזו לקבל את הפרס החשוב".

"הקימו" את המדינה בלונדון

סיפורה של רות דיין, לשעבר שוורץ, החל לפני כמעט 103 שנים. היא נולדה בחיפה, בת בכורה לצבי ולרחל, עורך דין ואשת חינוך רבת פעלים. "אני נולדתי כשהיו בכלל טורקים בארץ. מגיל שנתיים גרתי שמונה שנים באנגליה, בלונדון, בגלל שליחות של הוריי. הם נסעו ללמוד שם באוניברסיטה, כדי לחזור לארץ וללמד את בני היישוב היהודי את כל מה שלמדו, והם גם לימדו עברית אנשים מהקהילה היהודית. אהבתי את אנגליה. אמא לא היתה בבית, וגדלתי עם מטפלת. ככה חיינו. 

"כל הגימנסיה של תל אביב היו אז בלונדון, כי בארץ ישראל לא היתה עדיין אוניברסיטה, וכולם נסעו ללמוד באנגליה. כל מנהיגי מפא"י נסעו, ושם למעשה 'הקימו' את המדינה. חזרנו לכאן ב־1926, שנה אחרי שהאוניברסיטה העברית בירושלים נפתחה, ואז ההורים שלי כבר לימדו בה. 

"אמא שלי, רחל שוורץ, היתה אישה יוצאת דופן. היו הרבה גיבורות אז, כי נשים היו צריכות להיות גיבורות. זה לא היה פוליטי אפילו. כשחזרנו לארץ תמיד היו מאורעות (התקפות פורעים ערבים על יהודים; ש"ז), ונשים לקחו חלק במה שיכלו. 

"אמא היתה אישה עובדת, עסוקה בחוץ, והיה לה האוטו הראשון של אישה יהודייה. היא היתה הנהגת היהודייה הראשונה בארץ. היא השתלבה בחינוך הלא פורמלי, הקימה מגרשי משחקים עם תוכן (למשל, מגרש המשחקים הראשון של גוגנהיימר, בהר ציון בירושלים, שיועד ליהודים ולערבים; ש"ז), והקימה מסגרות חינוכיות לילדים".

ומה את וראומה עשיתן בילדותכן?

"אני הייתי כמו אמא של ראומה. אחותי קטנה ממני בתשע שנים, ואני שמרתי עליה וטיפלתי בה. כשעזבתי את הבית היו מביאים אותה אלי בחופשים מבית הספר, שאטפל בה. הייתי בבית עד גיל 17, וכשעזבתי ראומה עזבה לקיבוץ משמר העמק. היא היתה בת 8, וזה היה הדבר הכי טוב שההורים שלי עשו. הם עבדו הרבה ונעדרו הרבה מהבית, וכך היא יכלה לקבל מסגרת יציבה. אני הגעתי לנהלל, ברוך השם".

"במצבה היא עושה כל מה שהיא יכולה". עם אחותה, ראומה ויצמן // צילום: קוקו

רבות דובר על החיבור בין נהלל למשפחת דיין. כתבות, מאמרים, מסות, שירים, תסריטים, מחזות, יצירות שלמות - עד שאי אפשר להפריד עוד בין השושלת לבין המושב שבצפון עמק יזרעאל. היום, מלבד משה דיין, הדמות הנודעת ביותר בעץ המשפחתי, קבורים שם גם שני בניה של רות, הפסל והאמן אהוד (אודי) דיין, שנפטר ב־2017 בגיל 75, והצאצא רדוף השערוריות והמפורסם מכולם - אסי דיין, שהלך לעלמו ב־2014, בגיל 68. 

"כשהייתי בת 15 כתבתי לבן שמן, שם היה בית ספר שקיוויתי ללכת אליו. לצערי, קיבלתי מהם סירוב. חלמתי ללכת לפנימייה, כי כשהייתי באנגליה קראתי על פנימיות, ושם קורים כל הסיפורים המעניינים. 

"רק בגיל 17 הסכימו לקבל אותי בנהלל. זו היתה הגשמה של חלום. חלום חיי היה ללכת לקיבוץ, ולא ידעתי בכלל מה זה מושב. אבל נשארתי שם. הלכתי לפי מה שהמדינה הכתיבה, והמדינה היתה כל חיינו. 

"ההורים מאוד שמחו שהתקבלתי. הם חיו במחשבה שצריך לבנות את הארץ, וגם שצריך להרוויח כסף בשביל להתקיים. לא היינו עשירים. סבא שלי, שהיה כימאי עצמאי, היה מפיק מזיתים שמן וגם סבון, ופיתח כל מיני המצאות, ובהן גם נגד יתושים, אבל הוא הקדים את זמנו ורק הפסיד כספים".

בנהלל היא פגשה צעיר מקומי בן 19, בשם משה. השנה היתה 1934, שזכורה כשנה הוללת במיוחד בתולדות צעירי המושב, שכן החלוצה חנה מייזל־שוחט, מנהלת בית הספר החקלאי לבנות ואימת הנוער, נעדרה מהשטח. "יכולנו לצאת בלילה ולהסתובב", נזכרת רות בימי התאהבותה במשה דיין, ומוסיפה שלא חשבו אז עדיין על חתונה. 

"זה היה נגד המוסר שלנו, להתחתן. התחתנו רק כשלא היתה לנו ברירה, כי משה רצה ללמוד והוא ידע שרק אם מתחתנים אפשר לנסוע ללונדון ללימודים, רק כזוג נשוי. ביום החתונה עוד הלכתי לחלוב ברפת. גרנו בצריף רעוע, זה היה אחרי הקציר, והיו חבילות קש פזורות שם. זהו, זאת היתה החתונה. לא כל נהלל היו בחתונה, ואפילו מהכיתה שלי לא כולם באו".

הוריהם התחייבו לסייע במימון הזוג הצעיר, ועם ההבטחה הזו יצאו רות ומשה, היא בת 18 והוא בן 20, לחייהם החדשים במושב. 

"אני לא רציתי ללכת ללמוד באוניברסיטה, למורת רוחם של הוריי. רציתי להישאר ולעזור במושב. משה היה בא בבוקר לעזור לי. אני זוכרת שנתנו לי חמש פרות חולות, והחליטו שאני אהיה הרפתנית, שאטפל בהן. כתבתי למשה פתק שאני משתגעת שם. 

"היה לנו המינימום שבמינימום, עם צריף שדולף. למרות שלא הלכתי כרצונם לאוניברסיטה, הוריי לא התווכחו איתי והיו באים לבקר. אמא היתה באה באוטו שלה ומביאה לנו דברים טובים. אחרי זה נשלחתי לקורס של ההגנה. הייתי בת 20 ונשלחתי לקורס כלבנים, הייתי האישה היחידה. נהלל קנתה שני כלבי בוקסר בשם 'ליבה' ו'עתידה', ואני גידלתי אותם. הגברים בקורס היו כל אחד עם כלב אחד, ואני הייתי עם שניים".

מי טיפל בילדים שלכם?

"הייתי אמא כמו כולם, כולנו היינו אותו דבר. במושב אין זמן לטפל בילדים. בונים לול גדול, וכמעט מהיום שהילדים נולדים שמים אותם בלול הזה, בחוץ, תחת עצי המנדרינות, ונותנים לילדים לגדול ככה". 

 

כשהיא נזכרת במציאות שלפני קום המדינה, נדמה שהאירועים טריים עדיין בזיכרונה. "הבריטים היו הולכים לכל בית ומוציאים אנשים לבית הסוהר, אם מצאו אצלם אקדח. הם כל הזמן הסתובבו באזור ופחדנו. אלו היו ימים שבהם לא כל אחד חשב רק על עצמו. כולם הלכו להילחם בערבים ובבריטים. כולם היו בהגנה, וכל אחד היה צריך לתת מעצמו ולשמור, כי הערבים היו גונבים ושודדים. גם היינו צריכים להתפרנס.

"עבדתי כמו חמור. במושב עובדים הרבה יותר מאשר בקיבוץ, כי בקיבוץ עובדים בשביל כולם ובמושב אתה עובד בשביל עצמך. אין בכלל שאלה מי הקים את ארץ ישראל: זה הקיבוצים והמושבים. אילולא הם לא היה כלום". 

מעלייה לעשייה

למרות הקשיים, היא אומרת, השנים ההן זכורות לה כמאושרות בחייה. "תמיד היו זמנים רעים וטובים, אבל המשק בנהלל היה התקופה הכי טובה. יעל נולדה בנהלל, ושם היה לי כל מה שרציתי. גם משה אהב מאוד את העבודה, ואם הוא לא היה נבחר להיות מנהיג צבאי הוא היה מעדיף שנישאר בנהלל. קנינו שם משק משלנו, שנתנו בהמשך לאודי, אבל הוא מכר אותו כי לא רצה להישאר. אני אוהבת את נהלל וקשורה לשם עד היום. אני נוסעת לבקר לעיתים רחוקות, לאזכרות של משה והילדים, והרבה מבני נהלל באים לבקר אותי, משפחה וחברים".

"כולם כישרוניים במשפחה שלנו". הבת יעל // צילום: אריק סולטן

קליטת עולים ושילובם בשוק העבודה הפכו לפרויקט חייך. מאיפה נבע הרעיון?

"חמותי, דבורה דיין, התחילה לקלוט עלייה, ואני הגעתי אחריה. המושבים התחילו לקלוט יותר עולים חדשים, כי יכלו לתת להם עבודה, כך שהיתה הרבה עבודה והיו גם יותר ילדים, והמצב הכלכלי של המושב היה יותר טוב. אז היו לוקחים עולים חדשים ומפזרים אותם במושבים. תזכרי שהם באו לפעמים בלי כלום, כאלה שבאו מגרמניה וממקומות אחרים. היו עולים מכל המינים". 

הרעיון להקמת "משכית" ב־1954 צמח, לדבריה, כמעט במקרה, או במילותיה שלה - "מכורח הנסיבות". "'משכית' נוצרה מזה שהייתי צריכה למצוא עבודה, אחרי שעזבנו את המשק בנהלל. נדדנו בעקבות תפקידיו של משה. תחילה לתל אביב, וב־1948 לירושלים, כשמשה קיבל פיקוד על העיר. בהמשך, כשקיבל פיקוד על הצפון, עברנו לשם".

ב־1949 עבדה דיין כמדריכה חקלאית במושבי העולים החדשים בפרוזדור ירושלים, שם התוודעה לכישוריהם, בעיקר של הנשים, בתחומי תפירה, אריגה, רקמה וטווייה והבינה שאפשר לרתום אותן לעבודה יצרנית בענף הטקסטיל. יחד עם חוקרת הפולקלור זהרה וילבוש החליטה דיין להפוך את עיסוקן של הנשים העולות למקור פרנסה ושימור תרבותי - פרויקט שלימים נקרא פרויקט "אשת חיל".

דיין (מימין) ומלכת היופי שרה טל, בחנות "משכית", 1956 // צילום: לע"מ

"ב־1952 נסעתי עם משה לבריטניה, שם הוא השתתף בקורס מפקדים בכירים ואני למדתי אריגה וטווייה מתוך מטרה להמשיך בעבודה זו גם בארץ. גולדה מאיר, שהיתה אז שרת העבודה, טלפנה אלי ושאלה אם אני רוצה לעבוד אצלה ואמרתי שכן. הכרנו היטב, בגלל משה שהיה אישיות ציבורית בכירה. כך הפך פרויקט 'אשת חיל' לחברת הלבשה ורקמה ממשלתית. אני הלכתי לשם לא בשביל אופנה ולא כלום, רק כדי למצוא עבודה. 

"ניהלתי את 'משכית' לא כדבר ששייך למפלגה מסוימת. היו אז עבודות יד מאוד יפות, אבל הן לא התאימו לכל כיס. אני אמרתי שזו בעיה, אז לקחנו כמה דוגמאות והדפסנו אותן על בדים, כדרך לעבור לייצור המוני כדי שכל אחד יוכל לקנות". 

"משכית" חזרה לאופנה.

"נכון, היום יש 'משכית' חדשה כבר כמה שנים (המותג הושק מחדש ב־2013, ביוזמת מעצבת האופנה שרון טל ובעלה ניר; ש"ז). שרון היא מעצבת יוצאת מן הכלל, שחזרה לארץ מלימודים בלונדון ובפריז. הם באים ממשפחה שאני מכירה (אביה של טל ניהל את כתר פלסטיק; ש"ז). אני חושבת שהעבודות שלה יפות מאוד, ועדיין, זה לא לכיס של כל אחד". 

"משה דיין של כולנו"

היא מרבה להתרפק על זיכרונות מבתה יעל, גאוותה הגדולה, שבגיל 16 נסעה גם היא ללמוד באנגליה, פגשה אנשים רבי מעלה וכתבה שם שישה ספרים. "כולם כישרוניים במשפחה שלנו", היא מחייכת, "אני לא כתבתי ספרים, אני הכתבתי אותם. ב־1973 יצא הספר הראשון שלי, האוטוביוגרפיה 'ואולי: סיפורה של רות דיין'".

כמו רבים מבני המשפחה, גם היא לא הסתפקה בספר אחד. ב־2001 הוציאה לאור את "רותי שלי", הכולל אסופת מכתבים שכתב לה משה דיין בשנים 1941-1939, כשהיה כלוא בכלא עכו, וכן קטעים מיומנה. 

שיחה על בניה שכבר אינם, קשה לה. היא זוכרת, לדבריה, את השנים הקשות ואת הרגעים היפים, ומתמקדת בדור הנכדים והנינים. "שני הבנים שלי קבורים בנהלל, והייתי שם בפעם האחרונה במאי האחרון, כשעלינו לקבר של אסי".

הבן, אסי דיין ז"ל // צילום: באדיבות הערוץ הראשון

יש לה עשרה נכדים ("לכולם יש משפחות") ועשרה נינים, וכולם מקפידים לבקר ומשתפים אותה בנעשה בחייהם. "אני מצטערת מאוד שליאור (בנו של אסי; ש"ז) התגרש, אבל אני לא מתערבת בשום עניינים, לא של הדור השני והשלישי והרביעי", היא אומרת בהשלמה. 

את הטיול האחרון שלה בחו"ל עשתה עם נכדה אחרת, אוצרת האמנות והגלריסטית עמליה דיין, ב־2014. "היינו עשרה ימים בארה"ב, בלונג איילנד, בחופשה. הלכנו למוזיאונים ולגלריה שהיתה בזמנו לעמליה בניו יורק". 

הנכד ליאור, אשתו לשעבר רוני ובנם // צילום: קוקו

דיין הרבתה לנסוע בעולם, ולמרות שכעת הנסיעות רחוקות ממנה, היא נזכרת בהן בערגה. "הייתי נוסעת הרבה מאוד בשביל המגבית היהודית, ביקרתי במקומות וגייסתי כספים. הייתי באוסטרליה פעמיים, בארה"ב, בלונדון. רציתי לנסוע שוב ללונדון, לפני שנתיים, כשעמליה פתחה שם תערוכה, אבל זה לא הצליח".

את השנתיים האחרונות היא מעבירה בביתה, בשגרה נינוחה ורגועה. "אני אוכלת, קוראת. קשה לי ללכת, אני מפחדת שאפול, כי כבר נפלתי בעבר. נהגתי גם, אבל היום אני כבר לא רוצה לנהוג. 

"מחמש אחרי הצהריים אני רואה טלוויזיה, משוחחת עם חברות וחברים ובני משפחה. הם לא באים כל הזמן, אבל אני אוהבת שבאים כשאפשר. כולם מפוזרים בכל הארץ, יש גם בנהלל ויש בתל אביב". 

כשאני מזכירה לה שבטלוויזיה משודרות גם סדרות, היא כבר מכינה את עצמה לשאלה הבאה. בהתחלה היא טוענת שכלל לא צפתה בסדרה "דיין: המשפחה הראשונה" שיצרה ענת גורן (ושודרה השנה ב־yes דוקו; ש"ז), אבל אז היא מתרצה.

"ראיתי את הסדרה, והיא לא טובה. ענת יודעת שאני לא אוהבת את התוצאה. עשו יצירה על המשפחה, ולא אהבתי את הסדרה כולה. הפרק הראשון עוד איכשהו עובר, כי הוא על נהלל וזה ישן, אבל לא עשו את זה טוב. כל היתר זה פשוט אנטי־משה, ואין שום צורך לעשות את זה. הוא לא היה יותר גרוע מאחרים. משה היה חייל נהדר".

כשאני שואלת אותה על משה, על רגשותיה כלפיו או על הגירושים ב־1972 אחרי 37 שנות נישואים, היא מסרבת לפתוח את הפצעים הישנים. "משה דיין בשבילי זה משה דיין של כולנו, הוא היה של המדינה", היא חורצת.

גם על פוליטיקה קשה לשוחח איתה, עד שהסכר נפרץ - ואז היא בוערת. "אני עוסקת בבני אדם ולא בפוליטיקה. אני לא מבינה את המצב הפוליטי ולא מתעניינת, אבל הלכתי להצביע בשתי הבחירות האחרונות. בארצות אחרות חייבים להצביע, וזה טוב. לי אין בעיה, אני לא צריכה לחשוב למי להצביע, כי אני בוחרת תמיד אותו דבר. אני לא אהיה פתאום דבר אחר. 

"אני לא מכירה את הפוליטיקאים היום באופן אישי, ואלו שהכרתי כבר מתו. אני בת 102, ובגילי יש מעט מאוד אנשים בחיים. אני רואה את הדור הזה של הפוליטיקאים, וזוכרת אותם בתור ילדים. אני מעריכה אותם. את יאיר לפיד הכרתי כבן של טומי, שהיה תמיד רוויזיוניסט.

"על הממשלה הזו אני לא סומכת, ולא על ראש הממשלה. אני ראיתי הרבה ראשי ממשלה, ואני מקווה שהוא סיים והולך הביתה. הדודה שלו היתה החברה הכי טובה שלי, ואף פעם לא דיברנו על פוליטיקה.

"אני זוכרת את מי שהיה בהתחלה, את בן־גוריון ואת כל החבורה. אז היה על מי לסמוך. כל התקופה ההיא היתה אחרת".

דוד בן-גוריון. "היה על מי לסמוך"

כמי שהאמינה ודגלה בדו־קיום, את מכירה את המצב השורר היום? 

"יש הרבה מאוד יוזמות חדשות שאני לא מכירה היטב, אבל אני קוראת עליהן. יוזמות של קבוצות שעובדות יחד, ערבים ויהודים, פרויקטים ודברים כאלה, ואני שמחה מאוד. אני רק לא יודעת מה יהיה אחרי הקמת הממשלה הבאה, אם ידאגו גם לערבים. 

"אמא שלי עבדה עם ערבים, והם היו בני בית אצלנו. ב־1948 הם פגשו את אמא שלי ביריחו וזכרו אותה מזמנים רחוקים. אני הייתי נוסעת לעזה ופוגשת שם חברים. היו מטלפנים אלי לשאול לשלומי, וגם אני הייתי מטלפנת לחברים שלי שם.

"היום כל טיפש יודע שאנחנו לא יכולים, ושאין שום סיכוי, שנגרש את הפלשתינים. אין גם צורך. יש די עבודה בשבילם, והם יכולים לנהל את עצמם. צריך לדבר איתם. יש לי קשרים עם פלשתינים מכל מיני מקומות, גם מעזה. בכל יום מטלפנים אלי כי קשה להם לבוא, עושים להם צרות בגבול".

את פוחדת היום ממשהו? מהמצב הביטחוני?

"אני לא פוחדת ולא פחדתי אף פעם. אני ילידת הארץ, ואני כמו הארץ. המדינה עברה הרבה, וגם אני". 

shirz@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו