"לאורך הקריירה שלי הגדרתי לעצמי חזון", מחייך ליאור אלמליח בסיפוק, "להיות הגשר שבין עולם הפיוטים המקורי של אז לבין עולם היצירה העדכנית של היום. החלום שלי היה להביא את הפיוט לקדמת הבמה בארץ, ולשמחתי, הצלחתי להגשים אותו".
תסביר.
"במופע 'הפסקול של המדינה' בשנת ה־70 לעצמאות שרתי מחרוזת משירת הסליחות עם שולי רנד. זה היה אירוע בסדר גודל עצום שנערך בפארק באר שבע ושודר בטלוויזיה. בטקס יום הזיכרון הממלכתי הקרוב בהר הרצל אני אמור לשיר את הפיוט 'בינו נא מורדים', שכתב הרב דוד בוזגלו, על הלחן של 'באב אל־וואד'. זה פיוט שמדבר על קדושת החיים.
"מהצד השני, ולהבדיל, התכבדתי לבצע בשידור חי בטלוויזיה את ההמנון הלאומי, כשנבחרת ישראל בכדורגל אירחה את נבחרת פורטוגל ב־2013. פגשתי את רונאלדו, וזה היה מדהים. חוויה מסוג אחר".
כבר יותר משלושה עשורים שאלמליח (45) מופיע כפייטן, לא מעט בזכות הדחף האישי הבלתי מתפשר שלו כאמן, כמפיק וכיזם. דרך שורה ארוכה של פרויקטים, שעליהם ניצח, הגיעה שירת הפיוט המזרחית כמעט לכל אוזן בישראל. הזרעים שזרע משנות ה־90 ואילך סללו את הדרך לאמנים מצליחים עכשוויים, ובהם ישי ריבו, חנן בן ארי ושולי רנד, שממלאים כיום את קיסריה ואת בריכת הסולטן בז'אנר המוזיקה האמונית.
"אני הבאתי את תחום הפיוט למיינסטרים", הוא פוסק בטבעיות, "בתחום שלי אני היחיד שהוא גם פייטן־זמר וגם מפיק ומנהל אמנותי. אני מייצר לי ולז'אנר שלי המון עבודה, כבר שנים. אני אוהב אתגרים הפקתיים. תן לי משימה, מופע כזה וכזה - ואני כבר אדע איך להפיק אותו בעצמי".
איך התחלת בתהליך הזה?
"כבר לפני יותר מעשור יצרתי את שיתופי הפעולה של התזמורת האנדלוסית אשדוד עם גופים דוגמת 'בית אבי חי' בפרויקטים כמו 'ידידי, השכחת?', העברתי שם סדנאות פיוט לברי סחרוף, אהוד ומאיר בנאי, דוד ד'אור, ערן צור, ירמי קפלן, מיכה שטרית, קובי אוז. כולם היו תלמידים שלי.
"פיתחנו גם מופעים עם כל האמנים האלה, שרצו באוניברסיטאות. בעקבות זה חלק מהזמרים הוציאו אלבומי פיוטים משלהם. דוד ד'אור, למשל, הוציא את 'שירת רבים', אלבום שחציו מוקלט איתי. מיכה שטרית הקליט איתי ועם חיים לרוז אלבום שנושא את השמות של שלושתנו".
על הבמה, בקונצרט פיוט // צילום: מוחמד אלקום
אתה מזהה את הנטייה לשיר פיוטים עם התקרבות של אמנים לדת בשנים האחרונות?
"זה ביצה ותרנגולת. יש אמנים שחיפשו זהות, ובמקביל להתעסקות עם פיוטים גם התחילו להתקרב לדת. יש כאלה שהגיעו לפיוטים מתוך חיפוש אחרי טקסטים איכותיים. באותה התקופה היה דיבור רווח על זילות של טקסטים. שרית חדד הוציאה את 'יאללה לך הביתה מוטי' ואת 'אתה תותח', והרבה אנשים תהו מה זה הטקסטים האלה. היו גם אמנים שתפסו טרמפ על נושא הפיוטים - והוציאו אלבומי פיוטים כי כולם עשו".
למי שלא בקיא בז'אנר, מהי ההגדרה של פיוט?
"פיוט הוא שיר שהמקור שלו בא לרוב משירת ימי הביניים, והוא קשור לתפילה. יש גם פיוטי חול, שמביעים ערגה לארץ ישראל או מדברים על תור הזהב בספרד, אבל גם הם מביעים זיקה לאלוקים, שיצר את הכל. לכל משורר אז היה סגנון משלו. יש פיוטים שנכתבו בעברית כתרגום מערבית, על מנגינה ערבית שהיתה פופולרית, ויש פיוטים שמשלבים עברית וערבית, בחריזה שנשמעת אחידה".
כמה פיוטים קיימים בכלל?
"בסך הכל יש אלפים. יש גם פיוטים שנכתבו במאה השנים האחרונות, למשל על ידי המשורר רבי דוד בוזגלו. לטעמי, גם היום יש פייטנים. מיכה שטרית הוא בעיניי כותב פיוטים, והשיר 'מודה אני' של מאיר אריאל הוא פיוט".
היית רוצה לשיר גם את "מודה אני" של עומר אדם?
"לא, זה לא מעניין אותי ברמה האישית. אני יכול ליהנות משיר ששר זמר, אבל לא מעניין אותי לשיר אותו. אני בא מעולם הפיוט, וטקסטים מדברים אלי. אלה טקסטים עם עומק ומחשבה אחרת, ולא שטחיות. אולי 'מודה אני' ספציפית לא, אבל אני לא יכול לסבול במוזיקה הים־תיכונית את הריטואל החוזר של מילים שמשתמשים בהן וממחזרים אותן מאתיים פעם.
"רוב המוזיקה שכיום קוראים לה 'מזרחית' היא בכלל לא מזרחית. עושים שיר פופ או דאנס עם זמר שקצת מסלסל, וקוראים לזה מזרחית. תוציא את הזמר ותקבל שיר פופ מחו"ל. מזרחית אמיתית היא מוזיקה ערבית, אנדלוסית, טורקית".
נשמע שאתה פחות מתחבר למוזיקה שמכונה "ים־תיכונית".
"אני מעריך מאוד את יכולות ההגשה של זמרים כמו ישי לוי ועופר לוי, אבל אני משתף מעט מאוד פעולה עם זמרים ים־תיכוניים ומעדיף להתחבר לאמני רוק שרחוקים ממני, להשתלב איתם. יותר מעניין אותי לשיר עם ירמי קפלן מאשר עם משה פרץ, כי אם אני אביא את משה פרץ לשיר פיוט, מה עשיתי בזה?
"אני אוהב קצוות. לכן אני עובד עכשיו על ביצוע, שיהיה מוכן בעוד שנה, של כל הפייטנים הכי גדולים בעולם, כשהם שרים את 'רואים רחוק רואים שקוף' של שמוליק קראוס ויענקל'ה רוטבליט. זה עוד שיר שבעיניי הוא פיוט מודרני".
אלמליח נולד וגדל בקריית שמונה. "מנחם הורוביץ היה מתפלל איתנו בבית הכנסת של המרוקאים בימי שישי", הוא נזכר, "היינו ילדי דור הקטיושות של תחילת שנות ה־80. כל כך היינו רגילים אליהן, שמחוסר מודעות ואדישות כבר לא היינו רצים למקלט. היינו שומעים את השריקה של הקטיושה, ממשיכים לשחק כדורסל או כדורגל, ורואים את הקטיושה עוברת מעלינו. אחר כך רואים חדשות בטלוויזיה וצוחקים שאומרים עלינו שרצנו למקלטים".
וכשהיום אתה רואה את המצוקה של תושבי עוטף עזה?
"זה מזכיר לי את הילדות שלי. האדישות של אנשי המרכז כיום מזכירה לי את עצמי יושב באיזה פאב ברמת גן אחרי הצבא, כשבצפון יש ירי, ואומר לעצמי שזו לא אותה המדינה. כעסתי על עצמי שאני נהנה, אבל בהמשך גם כעסתי על ההורים שלי שנשארו בקריית שמונה ולא עברו למרכז.
"אני רואה את קריית שמונה היום ומרגיש שמשהו שם נתקע. כאילו היה לאנשים שם אינטרס שהמקום יישאר תקוע בנקודת זמן וסגור, שאף אחד מבחוץ לא יוכל לשנות אותו".
הוא גדל, לדבריו, בבית מסורתי, בלי כיפה על הראש. "אחרי הקידוש של יום שישי שרים מסביב לשולחן, ואחר כך טלוויזיה. הבית היה מוזיקלי תמיד, עם תקליטים של סמי אלמגריבי ופיוטי דוד בוזגלו, ולצידם יהורם גאון בשירי שבת, זוהר ארגוב וצביקה פיק ותקליטים לועזיים. למשל, אני מעריץ ענק של דייר סטרייטס וממש נפעם מלהקת קווין. אני האח השני מבין ארבעה: ירון, הבכור, שהוא נהג אוטובוס, אסף, שמנהל סניף בנק, ומעיין - שמנהלת חנות בגדים".
כיפה החל לחבוש באופן קבוע רק כשהשתחרר משירותו בלהקת הרבנות הצבאית. "בזמן הלהקה שמתי והורדתי. אני לא יודע אם עברתי תהליך התחזקות, אבל הרגשתי יותר שלם. לפני זה אמרתי לעצמי שאני לא דתי. מה, בגלל שאני שר פיוטים אני דתי?
"גם היום אני לא חיי חיים דתיים סטנדרטיים. אני מסורתי. עושה קידוש והולך לבית כנסת לשחרית בשבת, אבל לא מעבר לזה. גם לא עושים לי הנחות, תמיד רוצים שאני אעלה כחזן. אני מחפש את השקט שלי. זה כמו בדרן שמבקשים ממנו לספר בדיחה מתי שהכי לא בא לו. אני אוכל כשר, אבל אין לי בעיה לשתות משהו במקום שאין לו כשרות".
אביו, ראובן ז"ל, היה יועץ השקעות, ובהמשך סגן מנהל בסניף בנק הפועלים בקריית שמונה. "כולם בעיר הכירו אותו כ'ראובן הג'ינג'י'. הוא היה מרוקאי בהיר, עם עיניים ירוקות, שעלה לארץ בגיל 15. לפני שעבד בבנק הוא היה מרקיד ריקודי עם, עד ששבר את הרגל. אמא שלי, שושנה, תבדל"א, עלתה ממרוקו כתינוקת ועבדה במפעל הטקסטיל המיתולוגי 'גיבור'. היא גם מציירת מדהים, אמנית בנשמה".
הוריך דחפו אותך לקריירת הפייטן?
"לא דחפו, אבל ליוו ותמכו. כשלא התחשק לי ללמוד - הם לא הכריחו. הם דאגו שאני אלמד גם פסנתר, ולמדתי מוזיקה קלאסית בקונסרבטוריון ברמת גן כשעברתי לגור בה אחרי הצבא".
לשיר התחיל כשהתלווה לאחיו הגדול בלימוד העלייה לתורה, לקראת טקס בר המצווה שלו. "הייתי בן 11 וחצי. בשבת של בר המצווה אחי קרא את הברכה, אבל סירב לקרוא את ההפטרה. תפס רגליים קרות. אבא שלי העלה אותי במקומו, ואני קראתי את ההפטרה, שלמדתי מעצם זה שליוויתי אותו בשיעורים. אני לא זוכר הרבה, אבל לימים אבא שלי סיפר שבאותם רגעים בית הכנסת נדם. כולם הקשיבו.
הוא למד אצל הפייטן ניסים שושן ז"ל, ובתוך זמן קצר הפך לנער הפלא של הפיוטים. "בגיל 12 כבר התחלתי להופיע עם פייטנים מקצועיים בכל מיני מקומות בארץ. בגיל 15 ידעתי בעל פה את כל שירת הבקשות, דבר שאין לו אח ורע. רק פייטנים בני 80-70 יודעים את זה. בשירת הבקשות יש כ־600 פיוטים, מחולקים לפי פרשות השבוע. לכל פיוט יש מקצב משלו, והוא מושר במקאם, כלומר בסולם מוזיקלי מסוים. הם עברו בעל פה מדור לדור, ואני למדתי את כולם".
מדהים.
"במקביל, למדתי סגנון שירה שלם שנקרא 'עממי', שהיה פופולרי בשמחות, ואת הסגנון האלג'ירי. כלומר, פיוטים שהגיעו למרוקו מאלג'יריה. בגיל 15 כבר נחשבתי לידען עולמי. הייתי יושב עם הפייטנים הכי גדולים בארץ, כמו מאיר עטיה ז"ל וחיים לוק, והייתי מקבל מהם כבוד מלכים, מתוך זה שהם העריכו את הידע שלי, למרות שהייתי רק נער.
"בגלל השירה הפסדתי המון לימודים, אבל בבית הספר שלי הבינו את המצב. הייתי דואג להשלים חומר וניגשתי לכל המבחנים. במקביל, חייתי חיים רגילים של נער. הייתי משחק כדורגל עם החברים, למשל".
בהמשך יזם את אחד הפרויקטים שלדבריו הוא הכי גאה בהם. "לקחתי כמה פייטנים ותיקים, חלקם כבר לא בחיים היום, והכנסתי אותם על חשבוני לאולפן הקלטות, שיקליטו את כל מה שהם זוכרים. יש לי כיום אנתולוגיה של 40 אלבומים של שירת הבקשות, שמתוכם הוצאתי עד היום עשרה אלבומים, שיצאו בדיסקים, במארז מפואר. את הבאים אוציא בצורה אינטרנטית.
"חשוב לי שזה יגיע גם לספרייה הלאומית בירושלים כי יש כאן גם אלמנט תיעודי, של תרבות שלמה, שהתחילה במרוקו ובצפת והגיעה עד ימינו".
עם אשתו, הזמרת נעמה טוב־אלמליח, בחתונתם. "היא באה משירי ארץ ישראל" // צילום: יוסי זליגר
ב־1996 התחיל אלמליח להופיע עם התזמורת האנדלוסית, בתקופה שבה הפיוט נחשב לנישה זניחה. "היינו 60 איש על הבמה, מגיעים להיכלי תרבות בערים כמו אשדוד ואשקלון, ומופיעים מול 20 ומשהו איש בקהל. לא היתה אז מודעות. לא יכולנו לחלום על הופעה אצל דן שילון כמו התזמורת הפילהרמונית, למשל.
"היינו צריכים לחנך את הקהל שמוזיקה מזרחית לא חייבת להיות בחתונות או במועדוני לילה, עם פיצוחים ועראק, אלא בקונצרט מכובד. לאט־לאט, בתהליך ארוך, צברנו את הקהל שלנו. בתוך שנתיים-שלוש האולמות התחילו להתמלא. אחרי עשור כבר לא יכולת להשיג כרטיסים למופע".
עד כמה היית מעורב בנעשה בתזמורת האנדלוסית?
"הייתי שותף למאבקים על התקציב הציבורי שלה, שנמשכו שנים. היתה רק תזמורת אחת כזו בכל הארץ, אבל התייחסו אליה כאילו היא אחת מני רבות. רק כשהפוליטיקה השתנתה, הכסף הראוי התחיל לזרום. מאיר שטרית נתן לה כשר הפנים מעמד מיוחד. השיא היה כמובן עם מירי רגב, שהעניקה לה מעמד של תזמורת לאומית".
פרויקט הדגל של אלמליח בשנים האחרונות הוא "פסטיבל הפיוט העולמי", שיתקיים החודש (18-16 בינואר) בפעם התשיעית. "בכל שנה אני לוקח בית מלון וממלא אותו בקהל שבא לשמוע פיוטים. מגיעים אנשים מהארץ ומהעולם. פעם היו באים לשמוע פיוטים רק מבוגרים משכבת גיל מסוימת, היום מגיעים גם צעירים יחסית, בני 40.
"השנה סגרנו מלון בים המלח, 600 חדרים, יותר מאלף איש. זה אירוע שנמשך סוף שבוע שלם, חמישי עד מוצ"ש, וכולל קונצרטים של פייטנים מהטובים בארץ ובעולם, שישירו את מוזיקת הפיוטים האותנטית בצורה שכיום קשה מאוד למצוא. תלווה אותם תזמורת עם נגנים מעולים, חלקם מתחום הג'אז והמוזיקה האתנית. הדגש שלי הוא לחבר בין פייטנים ותיקים וצעירים ולתת לכולם במה.
"כמו כן, יהיו הופעת אורח של איציק קלה והצגה במרוקאית בהובלת אריק משעלי. לתפילות של שבת מגיעים אלף איש, כשעל הבמה 20-15 פייטנים מהמובילים בעולם, שרים אנפלאגד בלי הגברה. אחרי התפילה כולם אוכלים יחד. סוג של חוויה. זאת הפקה גדולה מאוד, בהיקף של 1.2 מיליון שקלים, והסיכון הכלכלי הוא עלי. גייסתי גם נותני חסות, בדרך כלל בעלי ממון שרוצים להקדיש מופע בפסטיבל לזכר מישהו מיקיריהם, או אנשי עסקים שרוצים ששמם יופיע כספונסרים".
פרויקט הדגל המוקלט של אלמליח הוא "פיוט ישראלי", שמחבר פייטנים ואמנים ישראלים לביצועים מודרניים של פיוטים מסורתיים. "בכל כמה חודשים אנחנו מוציאים סינגל עם ביצוע לפיוט. התחלנו עם מיכה שטרית וזאב רווח ב'אעופה אשכונה', אחר כך פיוט עם חיים אוליאל. לפני שבועיים הוצאנו עם זאב נחמה מאתניקס את 'יוצר מידו', פיוט שלפני כן לא היתה קיימת בכלל הקלטה שלו. הבא יהיה עם ברי סחרוף וירמי קפלן. הייתי שמח לשיר גם עם יהודה פוליקר. הרעיון הוא להוציא שיר בכל כמה חודשים ובסוף להעלות מופע עם כולם".
יש סיכוי שמשהו מזה ייכנס לפלייליסט של גלגלצ?
"אני מאמין שכן, למרות שאני לא בונה על זה ולא אתאכזב אם לא".
איך אתה מלמד נגנים לבצע פיוט עתיק שלא קיימת הקלטה שלו בשום מקום?
"אני שר להם אותו מהזיכרון, ממה שנשאר לי בקופסה בראש. אין לי דרך אחרת".
אנחנו נפגשים בביתו הפרטי של אלמליח בהוד השרון. המשפחה נכנסה אליו בראש השנה האחרון. אשתו, נעמה טוב־אלמליח, היא זמרת שהיתה סולנית בתזמורת צה"ל, בתו של יוסי טוב, מפקדה המיתולוגי של התזמורת. "ראיתי אותה לראשונה לפני 11 שנים בהופעה של בוגרי תזמורת צה"ל בפתח תקווה. היא שרה על הבמה את רוב השירים, ואני ישבתי בקהל", נזכר ליאור, "היא באה משירי ארץ ישראל וממוזיקה קלאסית. כיום היא עוזרת לי בניהול הקריירה, ובעצמה מופיעה מדי פעם בכל מיני הרכבים. אני בן 45 ומרגיש צעיר יותר מהגיל שלי. נעמה בת 35, ומבין שנינו היא הבוגרת".
יש לזוג שלושה ילדים: גפן, תלמידת כיתה א', אמרי, בן 3 וחצי, ושייה, בת שנתיים. "התחתנו לפני שמונה שנים. הנישואים והילדים שינו לי את כל החשיבה. עד אז ראיתי עולם, חוויתי, התנסיתי, היו לי הרבה מערכות יחסים עם נשים. המשפחה בייתה אותי לגמרי, ונפתחו לי הרבה הגנות ששמתי על עצמי לאורך השנים. תמיד חשבתי שאני לא יכול להיפגע מכלום כי גידלתי עור עבה. פתאום גיליתי מחדש את הרגישות שלי".
איך אתה מפנק את עצמך?
"אני פריק של אוכל טוב ומסעדות טובות, אבל לאחרונה מנסה להפחית בכמויות. אני מעשן סיגרים קובניים, ומדי פעם אוהב לשתות אלכוהול, נהנה ממנו בלי להגזים. בסמים אני לא נוגע. מקסימום עישנתי משהו שמישהו אחר גלגל. אני מאוד אוהב ספורט. אוהד את הפועל קריית שמונה ואת בית"ר ירושלים. הפוך מאבא שלי, שאהד את הפועל תל אביב".
אתה מעדיף לנהל את עצמך לבד.
"בשנתיים־שלוש האחרונות אני ואשתי מנהלים את הקריירה בעצמנו ונעזרים מדי פעם במשרדי הפקה, בהתאם לפרויקטים. גם כשבעבר עבדתי עם אמרגנים, בסופו של דבר אני עשיתי את עיקר העבודה. אני מופיע במגוון מופעים שאני עצמי מפיק, אוהב לאפיין אותם לפי נושאים, כמו להתמקד במשורר מסוים מימי הביניים. אני גם שר ממיטב הפיוטים של ג'ו עמר ז"ל, ואני הפקתי את מופעי האנדלוסית לכבודו עוד בחייו".
ניגוני חב"ד אשכנזיים אתה גם מבצע?
"כן, מדי פעם. בסגנון שלי".
הוא עדיין יוצא להופיע ברחבי העולם, בקהילות יהודיות ובפסטיבלים. "אני יושב במחלקת עסקים במטוס ואומר לעצמי, 'תראה לאן הגעת בזכות זה שלמדת כילד פיוטים בחדר קטן בבית כנסת מרוקאי בקריית שמונה'.
"בעבר הייתי מופיע בחו"ל עשרות פעמים בשנה. מאז שיש לי משפחה אני ממשיך, אבל מתרכז יותר בארץ. אחת לארבע שנים אני מנהל אמנותית את שבוע יהדות מרוקו בצרפת, בשיתוף אונסק"ו ושגרירות מרוקו בפריז. המופעים מתקיימים בבניין אונסק"ו בפריז, עם תזמורות ממרוקו וזמרים מהארץ ומחו"ל".
נתקלת במחאות אנטי־ישראליות בהופעות שלך בחו"ל?
"כן. בהופעה לקהילה היהודית בשטוקהולם, שבדיה, הפגינו מחוץ לאולם עם שלטים. היתה שם משטרה, וגם שוטרים סמויים הגנו עלינו. קלטתי אחד מהם מוציא רובה מפח אשפה. כשהופעתי לפני שנתיים במרכז קהילתי בפריז היתה התרעה ספציפית לפיגוע, אז העלו צלפים לגג האולם.
"בטורקיה הייתי אמור להופיע ביוני 2011, ברחבה של המסגד הכחול באיסטנבול. ראש העירייה שם קיבל למשרדו מכתב איום של ארגון הטרור האסלאמי IHH, כשהשם שלי, 'אלמליח', כתוב עליו בערבית. הוא העביר את זה לשגריר הישראלי, שהתקשר אלי ואמר לי שמחזירים אותי הביתה. בתוך חצי שעה היו אצלי שני אנשי ביטחון שליוו אותי לנמל התעופה, והקונצרט בוטל. בכל המקרים האלה לא פחדתי, אבל חששתי".
אחרי כל השנים, יש קהל שהולך אחריך? מעריצים מזהים אותך ברחוב?
"כן, יש. השירים שלי לא מנוגנים בגלגלצ ואני לא משודר בטלוויזיה, אבל יש לי קהל שהולך איתי שנים, ויש גם הרבה קהל ברשתות החברתיות. אני מרגיש את החיבה בשטח. אם נלך עכשיו ברחוב או ניכנס לבית קפה - יזהו אותי".
בשנה האחרונה השתתף אלמליח בעונה הרביעית של הסדרה הקומית "שנות ה־80", בתפקיד הפייטן העיוור מיכאל עמר. "זה היה ניסיון מרענן עבורי", הוא אומר, "חוויה מסקרנת, כיפית, טובה, שאהבתי אותה. אני שמח שהתנסיתי במשחק, מה שהשאיר לי טעם של עוד. לאחרונה הצטלמתי לסרט של הבמאי חיים בוזגלו בהשתתפות זאב רווח. אני מגלם שם את עצמי, ליאור אלמליח הפייטן, שמלמד אנשים לפייט. אני אשמח לשחק עוד בעתיד".
הרבה אמנים בישראל חסרים יציבות כלכלית.
"אני בסדר גמור. לא עשיר, אבל חי בסדר. אני רואה זמרים, חלקם רוקיסטים שעבדתי איתם, שקשה להם. לאורך השנים הם חיו מהיד לפה ובזבזו את הכסף שהיה להם. זה גם עניין של סגנון חיים. יש זמרים שחיו חיי הוללות ועשו סמים ובזבזו כל מה שהרוויחו. גם בז'אנר של הפיוטים יש כאלה שעושים חגיגות, מתהוללים - ואחר כך עולים לבמה לשיר תפילות. לך תבין".
איך אתה עם פוליטיקה?
"אני נגד שלילת ציבורים שלמים, כמו שניסו לעשות, למשל, לציבור החרדי. גם כשאומרים לי 'רק לא' על משהו, נגיד 'רק לא נתניהו', לי זה מפריע. אני חושב ששלילת האחר פוגעת במרקם החברתי שלנו, וזה לא היה ככה פעם. אני בעד לקיים שיח אמיתי".
מה דעתך בנושא בוער כמו שירת נשים?
"אני הפייטן היחיד ששר עם זמרות. הופעתי עם זהבה בן, מירי מסיקה והזמרת המרוקאית פרנסואה אטלן. כל זמרת מרוקאית שבאה לארץ שרה איתי. פעם לא היה על זה דיון ציבורי. ומצד שני, גם לא הפריע לאף אחד שבמופעים לחרדים נשים לא שרות או שהקהל בהפרדה. אי אפשר לכפות גם על החרדים.
"ספגתי ביקורת על השירה עם נשים. לכל פסטיבל שהפקתי הבאתי זמרת ששרה פיוטים. בשנה שעברה, למשל, הבאתי את נסרין קדרי, שבדיוק התגיירה. אז מתחו עלי ביקורת ברשתות חברתיות, והיו כמה טלפונים. בפועל, באירוע עצמו, מתוך יותר מאלף איש בקהל רק בודדים יצאו מהאולם כשאישה שרה. אני שלם עם ההחלטות שלי. אני לא תלוי בציבור החרדי ולא מתפרנס ממנו". √
"כשהופעתי בפני הקהילה היהודית בשבדיה, שוטרים סמויים הגנו עלינו. קלטתי אחד מהם מוציא רובה מפח אשפה. בפריז היתה התרעה לפיגוע, והעלו צלפים לגג. בטורקיה ארגון טרור שלח מכתב איום עם השם שלי, כתוב בערבית"
על הבמה, בקונצרט פיוט. "פתאום גיליתי מחדש את הרגישות שלי" צילום: מוחמד אלקום
מירי מסיקה. "שרתי איתה"
"אני לא עשיר, אבל חי בסדר. אני רואה זמרים, חלקם רוקיסטים שעבדתי איתם, שקשה להם. יש זמרים שעשו סמים ובזבזו כל מה שהרוויחו. גם בז'אנר הפיוטים יש כאלה שעושים חגיגות, מתהוללים - ואחר כך עולים לשיר תפילות"
"לא מעניין אותי לשיר שיר של עומר אדם. אני בא מעולם הפיוט, ואלה טקסטים עם עומק ומחשבה אחרת, ולא שטחיות. אני לא יכול לסבול במוזיקה הים־תיכונית את הריטואל החוזר של מילים שמשתמשים בהן וממחזרים אותן מאתיים פעם"
אלא בקונצרט מכובד. בתהליך ארוך צברנו את הקהל. האולמות התחילו להתמלא. אחרי עשור כבר לא יכולת להשיג כרטיס""אני הפייטן היחיד ששר עם זמרות. הופעתי עם זהבה בן, מירי מסיקה. כל זמרת מרוקאית שבאה לארץ שרה איתי. פעם לא היה על זה דיון ציבורי. ומצד שני, גם לא הפריע לאף אחד שבמופעים לחרדים נשים לא שרות או שהקהל בהפרדה"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו