מתי בפעם האחרונה הרגשת אנונימי?
"בארץ לא קורה שלא מזהים אותי. בכל המגזרים - ערבים, חרדים, כולם. פונים אלי בכל מיני דברים, פונדקאות, דיאטות וענייני בנק, בגלל שאין לי סודות. להחביא זה כמו לשקר, אתה לא זוכר מה החבאת ולגבי מה שיקרת, אז עדיף להגיד פשוט את האמת.
"הכי הרבה מבקשים ממני עצות בענייני כספים ומשכנתאות, אנשים בטוחים שאני מנהל את הכסף שלהם ובאים להתלונן בפניי, אבל אני לא מחזיק בבית את הכסף שלכם, בחיי".
מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהב אותך"?
"אני יותר כותב מאשר אומר, כי אני לא פוגש את עירית הרבה, לצערי. קל לי מאוד לכתוב ולומר את זה. למזלי אני באמת אוהב אותן, אותה ואת הבנות שלי. לבנות אני מקפיד לומר שהן אהבת חיי כל בוקר, ומאוד חשוב לי לומר כי זה שוקע, והן גם אומרות בחזרה. אני אומר 'אני אוהב אותך' ואני מקפיד גם לומר, 'סע/י בזהירות', כי קראתי פעם מחקר שאמר שיש משהו בלא מודע שזה נטמע, יש עוד כיוונון קטן של זהירות. יצחקו אולי, אבל אחר כך יסעו יותר בזהירות".
מתי בפעם האחרונה חשבת על כניסה לפוליטיקה?
"לא חשבתי על זה ברצינות. פוליטיקה ארצית תחייב אותי להפסיק לעבוד בעבודתי ואני נהנה מדי. אולי בתור הפסקה של ארבע שנים זה יכול להתאים לי, אני לא אגיד לך מייד 'לא', אבל לא כרגע, וגם לא היו לי הצעות.
"אנחנו במקום שבו אם אתה לא גנרל, אין לך מספיק אחריות או ניסיון. איש רוח זה לא טוב? מה רע שסופר יהיה פה ראש ממשלה? לא, רק גנרלים, וגנרלים מגיעים לתובנה שהם צריכים לעשות שלום רק בגיל מאוד מבוגר.
"אני כיהנתי בכמה משרות ציבוריות. הייתי חבר מועצת התרבות והאמנות ויו"ר מדור הפרינג' במועצה עד לפני כשלוש שנים, וחברותי במועצה תמה. הבטיחו לחדש לי אותה, והקשר שלי עם מירי רגב היה מצוין, אבל נכנסו אנשים חדשים למועצה ואני מחכה שיחזירו אותי.
"לפני כן הייתי גם יו"ר הוועד המנהל של שח"ם (ארגון השחקנים בישראל; ש"ז), כי יש לי משיכה לתפקידים בעלי השפעה בתחומים שהם חיי. כשהפכתי לשחקן, מייד אחרי ביה"ס למשחק, הבנתי שזה לא מה שחלמתי עליו. שמזלזלים בנו. שלאורך עשרות שנים תפקיד השחקן התדרדר בשרשרת המזון התעשייתית למקום נמוך מאוד. וכשהבנתי שבשח"ם מי שמקבל את ההחלטות זה הממסד, שאלתי את עצמי איך נכנסים לשם, והובלנו שינוי. אני מצפה משר או שרת התרבות שלי שיגדילו את תקציב התרבות. היום הוא מגיע לאחוז, זה כמעט כפול ממה שהיה, ועדיין אנחנו צריכים עוד כסף ואנחנו יודעים מה לעשות איתו".
מתי בפעם האחרונה יצאת לבלות?
"אני לא ממש יוצא לבלות כי אני עובד כמעט כל ערב, מקסימום יצאתי לשתייה של אחרי הצגה בשבוע שעבר. אם יש לי ערב פנוי, הוא קודש לבית. לימי הולדת אני הולך כשצריך, ולהשקות שלי, של חברים או של עירית. להשקות של חנויות - פחות. אני לא אלך להשקות כדי לקבל הנחה על נעליים, זה גם לא מתחבר לי לאישיות. אני עובד עם אנשים צעירים מאוד שחיים בעולם הדיגיטל, והם כבר לא הולכים אפילו למקומות, הם רק צריכים לשים תמונות באינסטגרם שלהם, ואתה מבין שאתה כבר לא שם, וזה בסדר".
מתי בפעם האחרונה עשית סלפי?
"אתמול. אני עושה לא מעט סלפי אבל לא מפרסם את התמונות בדרך כלל. אני עושה סלפי כדי לזכור איפה הייתי - הזיכרון כבר לא משהו, לפני חודש מלאו לי 50 - אז אני שולח לפעמים לעירית או לבנות. חוץ מזה, יש המון בקשות לעשות איתי סלפי, כל הזמן. יש לי המון סבלנות והנאה מזה. אתמול הייתי בקריית מלאכי בהצגה, ומישהי רדפה אחרי עם האוטו ועצרה אותי אחרי כמה כיכרות כדי שאצטלם עם הבן שלה. זה חלק מהעבודה שלנו, אני לא יכול לגלות לזה התנגדות. לפעמים זה קשה, אני עושה עוד נשימה ומחייך. בזכות מי שמבקש סלפי אני מתנהל פה, זו העבודה שלי".
מתי בפעם האחרונה נגמלת מהתמכרות?
"אני בתהליך גמילה מאוכל. אוכל זה משהו שממשיכים להתנהל איתו כל הזמן, זה ממש כמו לחיות עם הגרושה שלך בבית. לא נפרדים ומתאבלים, אלא ממשיכים לנהל מערכת יחסים אחרת. בגלל שאני יודע שאני לא גמול, אלא נגמל לנצח, אני נמצא בתהליך ארוך ואינסופי. הטבע שלי הוא לאכול את כל פרוסות העוגה שמונחות פה מולנו, האתגר שלי הוא לא לגעת בהן בכלל, ומה שאני עושה הוא באמצע. אולי אני אוכל פרוסה אחת, ולא אכעס על עצמי על זה. זה קשה מאוד, זה מאבק תמידי. רוב האנשים עם עודף משקל הם מכורים לאוכל. אין להם בעיה גנטית, הם מכורים בכל מיני רמות, ואם היו מטפלים בהם פסיכיאטרים, אני מניח שהבעיה היתה נפתרת מהר יותר ובקלות, אבל פסיכיאטרים יקרים יותר מדיאטניות".
מתי בפעם האחרונה הענקת עצה טובה?
"ביום ראשון האחרון ניגש אלי בחור עם עודף משקל, ושאל אותי לדעתי על ניתוח. זה קורה לי הרבה. בגדול, ניגשים אלי אנשים משני סוגים: אלה שרוצים לעשות שינוי בצורת ניתוח ושואלים לדעתי, ואני מוכן לדבר עם מי שמנסה להבין אם זה נכון לו, כי אני יודע שאותי לא הכינו נכון לניתוח. זו לא דיאטה, זה חיים חדשים. יש עול, וצריך להיות מוכן אליו. הסוג השני זה אלה שלא הצליח להם. הניתוח עבר בהצלחה אבל הם לא הצליחו לשמור על המשקל, והם באים להפחיד אותי - וזה גם טוב לי.
"אני מרגיש ציבורי, יש בי חלק שאני מתעל להתנדבות, אני אומר את זה לאנשים ידוענים. הידוענות היא לא המקצוע שלנו, היא בערבון מוגבל והיא זמנית. עבדתי עם אנשים שהיו למעלה ולמטה, ראיתי את הסרט על דודו טופז, זה קרה ויכול לקרות, וצריך להשתמש בפרסום נכון. תעשה עם זה גם משהו חברתי־קהילתי, תחזיר את זה לאנשים".
מתי בפעם האחרונה קיבלת הצעה מפתה וסירבת?
"בשבת. יש לי הופעת סטנד־אפ שלי בהרצה. אני כבר כמה שנים עובד עליה, עם פחד מאוד גדול, כי אני מנסה להגיע במקצוע לנישות שאני מפחד מהן, כמו להיות לבד על במה. אני מדבר על זוגיות, משפחה, בגידות, מי טו, והחומר שלי מלוכלך כי אלה המחשבות שלנו. יובל ורועי מורן כתבו איתי את המופע. אני לא יכול להגיד על הבמה משהו שאני לא צוחק או בוכה ממנו, ולכן זה לא סטנד־אפ של פאנצ'ים, כי לא בא לי לעמוד ולספר בדיחות. אני רוצה לתת לקהל נקודת מבט על דברים, לומר משהו אמיתי על החיים.
"יש מוטיב בסטנד־אפ שלי על סקס, אני שואל 'יש פה זוגות לא נשואים? מה אתם עושים פה? לכו הביתה לעשות סקס של לא נשואים!' אבל אני עולה לסטנד־אפ עבור הנשואים, כי אני נשוי 23 שנה וחשוב לי שזוגות נשואים יעשו סקס אחרי ההופעה שלי, כי אז הם יזכרו שזה היה אחרי הופעה של דביר. בשבת היה זוג אחד מגבעתיים שהציע לי להצטרף, כי זה עבד עליהם, הקטע, אבל סירבתי. זה פחות ניו יורק, זו גבעתיים".
מתי בפעם האחרונה לבשת מדים?
"במילואים האחרונים שלי, בגיל 42. הייתי בשריון, סמב"צ ביחידה של מובילי שיירות אספקה במלחמות. נהניתי רוב הזמן במילואים, וגילו כלפיי גמישות עם העבודה. כחייל בסדיר הייתי בעזה לא מעט, ברפיח, בשאטה. מהטירונות הובלנו לעזה, זה היה בתחילת האינתיפאדה הראשונה, הייתי בן 17.5, ילד, ולא ידעתי מה זה עזה או מה זה מחנה פליטים, ואז התחילה ההיכרות שלי עם העולם והבנתי איפה אני חי. אני חושב שילדים שגדלים במקום הקונפליקטי הזה, צריכים מגיל צעיר להבין את המצב, לא רק כשהם כבר בצבא. משהו במערכת החינוך לא עבד נכון בהקשר הזה".
מתי בפעם האחרונה ביקרת אצל רופא?
"היום אני אוהב רופאים, פעם פחדתי מהם מאוד. פגשתי המון רופאים כשעשיתי את התוכנית בתאגיד 'החיים על פי דביר', ולרופאת המשפחה שלנו אני מקפיד להגיע כל כמה חודשים, כי אולי צריך לעשות בדיקות תקופתיות ואני כבר לא מפחד מהן. אחרי המון שנים שהן היו איומות, היום - טפו־טפו - הן טובות. שקלתי אז 150 קילו, ומבחינת הרופאים הכל היה קשור בהשמנה, והם צודקים, אבל אתה לא יכול לשמוע את זה יותר. ירדתי 63 קילו אבל עשיתי לגוף שלי נזקים ב־20 שנה של עודף משקל - נזקים לפרקים, לעצמות, להכל. והגוף זוכר".
מתי בפעם האחרונה פחדת מאוד?
"אין לי פחדים גדולים, יש לי ברקע חרדות קיומיות־כלכליות כאלה. כרגע וירוס הקורונה מפחיד אותי מאוד, ואני לא אופטימי בהקשר הזה, וגם לא בהקשר של האזור שבו אנחנו חיים. אני חושב שמשהו עומד להשתנות במזרח התיכון. יש פה יותר מדי מנהיגים משוגעים ולא אחראיים".
מתי בפעם האחרונה נבחנת לתפקיד?
"לפני שבועיים ניגשתי לאודישן לסרט קולנוע על שריפת גופתו של אייכמן, 'התנור'. זה סיפור מעניין שמביים אותו ג'ק פאלטרו, אחיה של גווינת'.
"שחקנים לא הולכים לאודישנים כי הם לפעמים מרגישים שהם מעל זה, אבל אני זורם לגמרי עם אודישנים. אם אני הייתי מביים, הייתי רוצה לראות את השחקן, גם הכי מפורסם, עושה את הטקסט שלי, כי אני רוצה לראות איך הוא מתחבר לחומר וזה בסדר גמור והגיוני.
"הלכתי לאודישן ל'משפחה בהנפקה', שהיה רציני ומקצועי, ועוד אודישן שאני זוכר היה ל'סברי מרנן'. עשו לי מאצ'ינג עם כמה שחקניות, בהן גם רותם (אבוהב, שמגלמת את אשתו בסדרה; ש"ז). 'סברי מרנן' היא הסיטקום הכי ארוך בישראל, והיא מצליחה בגלל הצפייה המשפחתית המשותפת. יש בה משהו לכל ישראלי בכל גיל, היא חוצה מגזרים וטעמים".
מתי בפעם האחרונה בילית עם הילדות שלך?
"שלשום לקחתי את יולי לחרמון, אנחנו עושים סקי ביחד וזה הבונדינג שלנו. אלה החופשים שאני הכי אוהב, לא ארוכים מדי, חופשים של אב ובת, אחת על אחד, ואני מחכה שאוכל לקחת גם את הבת השנייה. עם הקטנה, גלי, אני מרכיב פאזלים. יש לה פטיש לפאזלים, היא מטורפת על זה.
"אני אבא מעורב, בכל ערב פנוי אני משכיב אותן לישון, מקריא סיפורים ונמצא איתן, ובסופי שבוע אני איתן כמה שאני יכול. אני חושב שאני אבא סבבה, פתוח, ליברלי, חבר, מחנך, והתחלתי רק בגיל 40, אני אבא מבוגר. חיכיתי לזה הרבה זמן, הגעתי בשל לאבהות. בגיל 40 פלוס אתה לומד אחרת מאשר בגיל 25.
"במשך 12 שנים רצינו להיות הורים, אבל למזלנו לא היינו אף פעם בהיסטריה. הרווחנו בשנים האלה בעיקר זוגיות. כשהתחלנו לדבר על תהליך הפונדקאות שעברנו, הבנו שאנשים מחזיקים המון אשמה בנושא, ועל מה? אף אחד לא אשם. אז אנשים הבינו שאפשר לדבר על זה פתוח, התחלנו לקבל חיבוקים ברחוב, ועדיין פונים אלינו לקבל עצות על פונדקאות.
הפונדקאית הראשונה שלנו היתה אישה ישראלית והשנייה היתה הודית, כי אחרי שכבר יש לך ילד אתה לא בראש הרשימה של הוועדה שמאשרת פונדקאות בארץ. בזמנו, נשים נשואות בארץ לא יכלו להיות פונדקאיות, כי הילד היה נחשב ממזר, אבל מצאו לזה פתרון הלכתי והיום זה פתח להמון נשים שרוצות להיות פונדקאיות".
מתי בפעם האחרונה עברת על החוק?
"השבוע. אני עובר על החוק הרבה כי אני נוסע עם הקורקינט שלי רק על המדרכה. בגלל חוק פופוליסטי, לא אחראי ופוגעני, הורידו את כולם לכביש. אז עכשיו הילדים שלנו על הכביש, מורכבים על הכלים שלא בנויים להיטמע בין מכוניות. הילדה שלי אומרת לי שאני עובר על החוק, ואני עונה לה 'כן, יש חוקים לא טובים', ואם יעצרו אותי אני אשלם את הקנס ואני אלחם בחוק הנוראי הזה בכל דרך אפשרית, ולא אסכן את הילדה שלי על הכביש".
מתי בפעם הראשונה
מתי בפעם הראשונה עשית אודישן?
"הייתי בן 25 כשנפגשתי עם הבמאי יצחק צפל ישורון, לקראת השתתפותי בסרט 'קיצור תולדות האוהבים'. זה היה סוג של אודישן בעיניי, כי אתה רוצה לדעת עם מי אתה הולך לעבוד. זה היה בשנה האחרונה של לימודי המשחק, ואז לא היה מקובל לעבוד תוך כדי הלימודים, וכשבאתי לסט התרגשתי נורא, זה היה הסט הראשון שלי.
"החשיפה הגדולה שלי הגיעה הרבה אחרי זה, בסרט 'סיפור גדול', שהיה דוגמה מצוינת להצלחה בעולם, כי שם צמאים לסרטים ישראליים שלא מתעסקים בקונפליקט. היום במאים קצת חוששים מהפנים המזוהות מאוד שלי, שזורקות מייד לדביר מהבנק, אז צריך במאי שיאמין שזה אפשרי, ושהאיכויות שלי עולות על מה שהוא מפסיד בזיהוי שלי".
דביר בנדק, בן 50, שחקן. מתגורר בתל אביב. נשוי לשחקנית עירית נתן בנדק ואב ליולי (10) ולגלי (5). שיחק בתיאטרוני חיפה, גשר, הבימה והקאמרי. שיחק בסדרות טלוויזיה ובסרטי קולנוע והגיש תוכניות טלוויזיה. מדבב בסרטי קולנוע ומשחק בסדרה "סברי מרנן" משנת 2011. כיהן כיו"ר שח"ם והיה חבר במועצת התרבות והאמנות. מכהן כיו"ר עמותת make a wish וכפרזנטור של בנק מזרחי־טפחות. משחק בהצגה "לא לריב" בקאמרי, ב"שיחות עם הברמן" ובמופע פרוביזורי. מעלה מופע סטנד־אפ חדש ומשחק בסדרה החדשה "משפחה בהנפקה" (בקרוב בערוץ HOT בידור ובערוץ KIDZ)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו