אתה דמות למופת, אני גאה בך". סא"ל עמית צומן, מפקד בסיס חוות השומר, ניגש לליאור וורקיה בטקס סיום הטירונות, הניח את ידו על כתפו והוביל אותו אל השורה האחרונה בקהל. שם ישבה אמו הנרגשת של ליאור, מולו. ליאור לא היה יכול לעצור את הדמעות. אמו חיבקה אותו חזק־חזק אל חיקה, ובאותו הרגע לא היתה גאה ממנה.
שבעה חודשים לקח לו להגיע לרגע הזה. שבעה חודשים רבי תהפוכות, שבמהלכם נסגר לו תיק פלילי מגיל 17 על תקיפת שוטר, והוא הספיק להתחיל טירונות, להיות נפקד 20 יום, לשבת בכלא חמישה ימים, להתחיל את הטירונות מחדש, ואם כל זה לא מספיק - לעבור עוד 10 שבועות של השלמה לטירונות קרבית בחוות השומר.
בדרך היו לו אינספור הזדמנויות להישבר ולהרים ידיים, אבל הוא לא ויתר. היה נחוש להיות חייל קרבי בגולני, ולמען המטרה היה מוכן לעבור את הטירונות גם פעמיים.
לפני שבועיים וחצי הגשים החייל בן ה־19 את חלומו הגדול והחל את שלב הטרום־טירונות של גולני, בבסיס האימונים של החטיבה ברגבים. ביום ראשון השבוע הוא התחיל גיבוש בן שלושה ימים, שבסופו יוחלט אם ישובץ בגדודים של החיל, ביחידת אגוז או בסיירת גולני.
"עד עכשיו אני לא מאמין שהצלחתי לעמוד במטרה שהצבתי לעצמי", הוא אומר. "זה היה מסע לא פשוט, אבל היה ברור לי שלא אתן לנפילה רגעית ולרגע של טיפשות בגיל העשרה לקלקל לי את השירות הצבאי".
אתה היחיד שיצא אחרי טירונות שנייה בחוות השומר לשירות קרבי. עשית היסטוריה.
"כל מי שנפקד מהטירונות מעל שבועיים חייב לחזור שוב על הטירונות, וכדי לצאת למחלקת קרביים אתה חייב להיות חייל ממש מצטיין, בלי שום עבירות משמעת או התנהגות. מאוד קל להישבר ולוותר. לתת לאמירות כמו 'אין סיכוי שתשרוד טירונות שנייה', או 'אף אחד לא יוצא מטירונות שנייה לקרבי', לשבור אותך. אבל אני באמת חושב שהטירונות השנייה היתה מתנה שעזרה לי להגשים את החלום שלי.
"זה שאף אחד לא עשה את זה לפניי, גרם לי להיות יותר נחוש. אני מאוד מקווה שכל מי שיקרא את הכתבה יבין שאסור לתת לאנשים אחרים לסגור בפניך דלתות או להגביל את החלומות שלך. אני ההוכחה לכך שהכל אפשרי, ושאם רוצים משהו ממש חזק - אפשר להגשים אותו בעבודה קשה ובנחישות".
את שלב הטרום־טירונות בגולני החל ליאור בדיוק כשהוכרז על עוצר יציאות ללוחמים, בגלל הקורונה. "למזלי, הספקתי להיות בבית בסופ"ש לפני שהטירונות התחילה, והכנתי את ההורים לכך שלא אחזור הביתה לפחות חודש. אמא שלי היתה מאוד עצובה, אבל ניסתה לעודד אותי. אמרה לי שאני חזק, ושאעבור את התקופה הזאת. האמת היא שעברתי כל כך הרבה, שכמה שבועות בלי לראות את הבית לא ישברו אותי.
"אני מתגעגע לאמא, לאבא ולאחים שלי, ואני ממש דואג להם שלא יידבקו. אמא נמצאת כרגע בבית ולא הולכת לעבודה, אבל זה עדיף. האחים שלי, שגרים ליד, עושים להם קניות ודואגים לכל מה שחסר להם.
"אני כבר מחכה שהמצב הזה יסתיים, ואוכל לצאת הביתה, לחבק את אמא שלי ולאכול את ארוחת הבוקר שהיא תמיד מכינה לי כשאני חוזר מהבסיס: אנג'רה, שזה לחם אתיופי מקמח מיוחד, עם ביצה מקושקשת חריפה־חריפה".
הקורונה משפיעה על הפעילות שלכם בבסיס?
"אנחנו מחויבים לשמור על מרחק של שני מטר זה מזה בכל פעילות. בחדרים אנחנו מחולקים לשלשות, וכל אחד ישן בפינה אחרת בחדר. אפילו למקלחות אנחנו נכנסים בתורות. מעבר לזה, אנחנו משתדלים לשמור על שגרת פעילות".
מיטות מבוץ בכפר
ליאור, במקור ברהנו (באמהרית - "מלא אור"), נולד ב־2001 במחוז גונדר שבצפון אתיופיה. בנם הצעיר של מולו (54), עובדת ניקיון בבית חולים בילינסון, ואיילו (63) פנסיונר. יש לו ארבעה אחים וארבע אחיות, הבכור שבהם בן 41.
הוא מתגורר עם הוריו ועם שלושה מאחיו בפתח תקווה, בבית פרטי דו־קומתי בן שישה חדרים, שאותו רכשו ההורים כשנתיים לאחר שהגיעו ארצה בעזרת סל הקליטה וכסף שהצליחו לחסוך בעת שהיו במרכז הקליטה. עימם בבית גרים האח אלמנך (21), שמשרת בגדוד אריות הירדן, והאחיות בנצ'י (25) וסרנש (27), שגרה בבית עם בעלה ובנה הקטן. האחים האחרים גרים בבתים משלהם, לא הרחק מההורים.
ליאור אינו זוכר הרבה מהחיים באתיופיה. "אני היחיד מבין האחים שנולד בתוך עיר, בבית שהיו בו חשמל ומים", הוא מספר, "עד אז המשפחה שלי גרה בכפר במחוז, וחיה בבקתת בוץ קטנה שנקראת גודג'ו".
אחיו גדי (31), שעובד כחשמלאי מטוסים בנתב"ג, מספר שחיי הכפר באתיופיה לא היו קלים, ולמרות זאת, הילדות שלהם היתה מאושרת. "אמא ואבא שלנו נולדו בכפר, וכפי שהיה מקובל באתיופיה באותם ימים, הם התחתנו כשהיא היתה בת 12 והוא בן 21.
"שניהם באו ממשפחות שנחשבו לעשירות, העושר נמדד בגודל של עדרי הצאן והבקר ובתוצרת החקלאית. אנחנו גידלנו דגן, תפוחי אדמה, פלפלים ועוד ירקות, ומים שאבנו מהבאר. על חשמל לא היה בכלל מה לדבר.
"המיטות שלנו היו למעשה ספסלי בוץ, שעליהם פרסו מזרנים דקים או עורות של פרות. כילדים עזרנו להורים בעבודה בבית ובחקלאות, אבל סבא שלי, שהיה ראש הכפר, הורה לאבי לשלוח ילד אחד לפחות ללימודים בבית הספר. אני ואחותי אמוודש, שצעירה ממני בשנתיים, היינו היחידים שלמדנו. הייתי בן 6, ואני זוכר איך הלכתי בכל בוקר שעה וחצי כדי להגיע לבית הספר, שהיה ממוקם רחוק".
כשגדי היה בן 8, עברה המשפחה לעיר גונדר, כדי לעלות לישראל. הם מכרו לשם כך את כל רכושם בכפר, ושכרו דירה. ליאור נולד כעבור שנתיים, "והוא היה הנסיך של המשפחה. תינוק כל כך יפה. גוון העור שלו היה הכי בהיר, והוא היה חייכן ויוצא דופן בסקרנות שלו. הכל מסביב עניין אותו".
נחיתה קשה
בינואר 2005 עלתה המשפחה לארץ ושוכנה במרכז הקליטה במבשרת ציון. ההסתגלות לא היתה פשוטה. הוריו של ליאור, שהעברית לא היתה שגורה בפיהם, התקשו למצוא עבודה. "אבא לא עבד בכלל, אמא עבדה בניקיון, ואחי הבכור, מלדה, עבד כמאבטח בקניון.
"אני למדתי בגן במרכז הקליטה. עברית למדתי ממש מהר. אחי גדי שיחק כדורגל במבשרת, וגם אני התאהבתי במשחק. בכל הזדמנות שהיתה לי, הייתי עם כדורגל צמוד אלי".
"בלילות הייתי שוכב במיטה בבסיס ואומר לעצמי שאסור לי לתת לסטיגמות להשפיע עלי" // צילום: אפרת אשל
אחרי שנתיים במרכז הקליטה, רכשה המשפחה את הבית בפתח תקווה. ליאור התחיל ללמוד בבית הספר היסודי נר עציון שבעיר, ואז גם הצטרף לקבוצת הילדים של הפועל פתח תקווה, עם המאמן יאיר דוד. בספטמבר 2011, לפני שנכנס לכיתה ד', נסגר בית הספר עקב מחאת הורי התלמידים על כך שכל 280 ילדי בית הספר, למעט אחד, הם יוצאי אתיופיה.
"כילד אני לא זוכר שהיה לי מוזר שלומדים איתי רק אתיופים. בגיל כזה אתה לא מבין הפרדות בין שחורים ללבנים. רק כשהוריי יצאו להפגנה, ואנחנו הילדים הצטרפנו אליהם, הבנתי. אני זוכר שהיו מולנו אנשים שצעקו 'יא שחורים, תחזרו לאתיופיה'. המילים האלו הן משהו שחודר עמוק לתוך הנפש ונשאר שם. ההורים שלי חלמו במשך שנים להגיע לישראל, ובסוף, בישראל לא מקבלים אותנו".
"הייתי אז בן 9, ואמא שלי אמרה לי משפט שמלווה אותי עד היום: 'כשאנשים יורדים עליך בגלל שאתה אתיופי, או צועקים לך מילות גנאי, תחייך אליהם ותמשיך הלאה'. אני מוכרח להגיד שזה לא פשוט לביצוע, אבל אני משתדל לא לתת לקללות לפגוע בי".
עם סגירת בית הספר, עבר ליאור לבית הספר הדתי "דעת מבינים". אבל למרות שהוריו שומרים שבת, הוא עצמו לא התחבר לדת. כעבור שנתיים, עם תחילת כיתה ו', עבר לפנימיית כפר הנוער עמית.
"הייתי חוזר בכל יום לישון בבית, אבל גם הפנימייה הזאת היתה דתית, וזה הפריע לי עם משחקי הכדורגל. לא השתלבתי. אחרי שנה וחצי עברתי לחטיבת הביניים פיינשטיין, שם למדתי עד כיתה ח'".
מכל המעברים האלה אפשר להבין שהיית תלמיד בעייתי?
"לא הייתי מפריע בשיעורים, פשוט לא למדתי. הייתי יושב בכיתה, וכל מה שעניין אותי היה כדורגל. החלום שלי היה להפוך לשחקן מקצועי".
"הייתי בדיכאון שבועיים"
כשסיים את כיתה ח', המליץ לו אחיו אלמנך (21), ששיחק אז בקבוצת הכדורגל הפועל הוד השרון, להצטרף לקבוצה בעקבותיו. זה היה כרוך במעבר לפנימייה בכפר הנוער מוסינזון בהוד השרון, שם למד גם אחיו. למרות הקושי להתנתק מהבית ומהוריו, החליט ליאור ללכת בעקבות אהבתו הגדולה.
המעבר הוכיח את עצמו. ליאור התפתח בקבוצה, ועלה על הדרך הנכונה להפוך את התחום למקצוע. "הייתי שחקן טוב בכל העמדות, אבל בעיקר הצטיינתי כמגן ימני וכקשר אמצעי. כשסיימתי את כיתה ט' כבר היה לי סוכן שחקנים שייצג אותי.
"הרבה קבוצות בארץ רצו אותי. הלכתי למבחנים במכבי חיפה, בנתניה, בקריית שמונה. כל קבוצה הציעה חוזה יותר טוב מהאחרת, העיקר שאחתום אצלה".
בסוף כיתה י' הוא חתם על חוזה במכבי פתח תקווה. "זאת היתה בשבילי התגשמות של חלום. מכבי פתח תקווה נחשב מועדון גדול שדואג לשחקנים שלו, והרגשתי שאני מתחיל לבנות לעצמי את העתיד". הוא עזב את הפנימייה בהוד השרון והחל ללמוד בתיכון עמל בפתח תקווה.
במועדון החדש נדרש ליאור להתאמן באינטנסיביות, חמש פעמים בשבוע, לצד אימוני כוח ומשקולות. "עבדתי קשה, הייתי נחוש להוכיח להוריי שכל ההשקעה שלהם בי לאורך השנים השתלמה. היו זמנים שהיה קשה להם לשלם 3,000 שקל בשנה על האימונים שלי, אבל הם בכל זאת עשו את זה".
ואז, בגיל 17, כשהיה בשיאו, הוא נפצע ונאלץ להפסיק להתאמן למשך חצי שנה.
"בהתחלה עוד חשבתי שאחלים מהר ואוכל לחזור. הייתי עושה פיזיותרפיה והולך מדי פעם לאימונים, כדי להסתכל. בשלב מסוים הקבוצה הביאה שחקן חלופי, ואני נכנסתי לדיכאון. לא יצאתי מהבית שבועיים. כל החיים לא היה לי כלום חוץ מכדורגל, ועכשיו זה נלקח ממני בבת אחת.
"הרגשתי תלוש. פתאום היה לי המון זמן שלא ידעתי איך למלא. חברים התחילו להציע לי לצאת איתם בערבים, ובלי הספורט, לא היה שום דבר שיעצור אותי. מצאתי את עצמי מסתובב בחוץ עד אמצע הלילה. כשהחברים הציעו לי לשתות, לקחתי. פתאום גיליתי עולם. עד אותו רגע לא נגעתי בשתייה חריפה".
מה הוריך אמרו על זה?
"הם לא ידעו כלום. בגלל שהתביישתי בעצמי וחשבתי על האכזבה שלהם אם יידעו, הסתרתי מהם. בחיים לא שתיתי לידם, אחרת לא הייתי יכול להסתכל להם בעיניים.
"כל חיי, ההורים שלי עשו הכל כדי להרחיק אותי מהשכונה. הם ידעו ששום דבר טוב לא יוכל לצמוח משם, ופתאום הייתי בדיוק במקום הזה. גם כשיצאתי לבלות, הם לא ידעו שאני מסתובב עם חבר'ה בעייתיים".
עם מאמנו הראשון בכדורגל, יאיר דוד. "הרבה קבוצות בארץ רצו אותי"
השוטטות ברחוב ובגינות ציבוריות הפכו אט־אט למרכז עולמו. השתייה שימשה לו מפלט. אחד הערבים האלה שינה את חייו.
"זה היה יום שישי שגרתי, שבו נפגשתי עם החבר'ה בערב בגן משחקים בעיר. ישבנו ושתינו וודקה, כרגיל. לפני שהתפזרנו, ואחרי שכבר שתיתי לא מעט, אני ושני חברים המשכנו להסתובב קצת ברחובות. בשלב מסוים עלינו לכיוון מכולת, שפתוחה 24 שעות ביממה.
"רגע לפני שנכנסנו, הגיעה ניידת משטרה. קראו לנו ברמקול לעצור. מרוב בהלה, התחלנו לברוח. במהלך הבריחה אחד החברים נפל, ושוטר תפס אותו ושם עליו אזיקים. ראיתי את החבר שלי שוכב על הדשא, מנסה לקום, והשוטר לא נותן לו. ניסיתי לשכנע את השוטר לשחרר אותו, והוא אמר לי: 'זה לא משא ומתן פה'.
"היית מלא באלכוהול, ובלי לחשוב יותר מדי, הרמתי בקבוק ריק שמצאתי ליד הרגל שלי, זרקתי על השוטר וברחתי. למזלי, הבקבוק לא פגע בו. במשך שעתיים התחבאתי בין הבניינים, עד שראיתי שאין אף אחד בסביבה, ויצאתי. היו שם בלשים, שתפסו אותי מייד".
בפעם הראשונה בחייו מצא ליאור את עצמו מובל לתחנת המשטרה, באזיקים. הוא היה מבוהל. רק שם הבין שבזמן שהוא וחבריו הסתובבו ברחוב, בוצע באזור שוד, כנראה על ידי נערים ממוצא אתיופי. בתחנת המשטרה נפתח לו תיק פלילי בגין תקיפת שוטר וניסיון שוד.
"התקשרתי לאחי אלמנך, אבל התחננתי בפניו בדמעות שישמור את זה בסוד מההורים. בהתחלה הוא לא האמין שאני עצור, כי תמיד הייתי הילד הטוב, שלא מסתבך בכלום. התחננתי אליו שלא יספר להורים. הם לא דאגו, כי אמרתי להם מראש שאני יוצא למסיבה ושאשן אצל חבר".
אחרי כמעט יממה במעצר, הגיע האח אל תחנת המשטרה כדי לשחרר אותו. למזלם, הם לא התבקשו לשלם ערבות.
"כשחזרתי הביתה, שיקרתי לאמא שלי שישנתי אצל חבר. עד היום הוריי לא יודעים שהייתי עצור ושנפתח לי תיק פלילי. ידעתי שאם זה ייוודע להם, זה ישבור אותם מרוב אכזבה".
הם יגלו את זה עכשיו בכתבה.
"היום אני במקום אחר לגמרי, הכל כבר מאחוריי, ואני מאמין שהם לא ייקחו את זה כל כך קשה. כבר שנתיים לא נגעתי באלכוהול, אפילו לא בבירה. אין ספק שהתקופה ההיא היתה התקופה הכי מטופשת בחיים שלי, והיא לא תחזור.
"החוויה השלילית של המעצר גרמה לי לעצור ולחשב מסלול מחדש. הפסקתי בהדרגה להסתובב עם החבר'ה האלה, והפסקתי לשתות. ניסיתי לחזור לקבוצה שלי, כשחקן מחליף, אבל זה היה מתסכל. כבר בפעם הראשונה שעליתי למגרש הרגשתי שוב את הכאב החד של הפציעה. הרופא של הקבוצה אמר שיהיה לי קשה מאוד לשחק אחרי הפסקה כל כך ארוכה.
עם אביו איילו ואמו מולו. "חשבתי על האכזבה שלהם אם הם יידעו"
"באותו רגע הבנתי שגם שארית התקווה שאגשים את החלום התפוצצה לי מול העיניים. אחרי כמה ימים של דיכאון החלטתי להתאפס ולמצוא לעצמי מטרה חדשה בחיים. פה בעצם התעורר החלום שלי להיות לוחם.
"תמיד הסתכלתי על אח שלי, אלמנך, והרגשתי גאווה על זה שהוא חייל קרבי. החלטתי לכוון את עצמי לשירות קרבי משמעותי. ולא סתם קרבי, אלא גולני".
מכשול אחד עדיין נותר ברקע - התיק הפלילי שנפתח לו. ליאור נפגש פעמים אחדות עם קצין מבחן, כדי להוכיח שהמעידה שלו היתה חד־פעמית. אבל ללא הועיל. בצר לו ביקש את עזרתו של שמואל טקה, מדריך שעבד במרכז הנוער הקהילתי של השכונה, שמסייע לבני נוער בשיבוץ הצבאי. טקה ניסה לסייע.
ב־26 באוגוסט 2019 התייצב ליאור בהתרגשות בלשכת הגיוס בתל השומר, עם הוריו ואחיו. למרות שבשום שלב לא נאמר לו שהוא מתגייס ליחידה קרבית, מבחינתו זה היה התרחיש היחיד האפשרי. "כבר דמיינתי את עצמי עולה על האוטובוס לטירונות בגולני", הוא אומר.
אלא שהוא נשלח לטירונות בחוות השומר שבגליל. "לא יכול לתאר לך עד כמה התאכזבתי. ציפיתי לשמוע גולני, או אפילו יחידת חי"ר אחרת. על חוות השומר לא ידעתי הרבה. עוד לפני שעזבתי את לשכת הגיוס התקשרתי לשמואל, והוא אמר לי שלחוות השומר מגיעים חיילים בעייתיים, שהסתבכו בחיים ושאין להם עתיד. היום אני יודע שזה ממש לא נכון.
"רציתי לסרב לעלות לאוטובוס, אבל שמואל אמר לי שאם אני באמת חולם להגיע לקרבי, לא כדאי שאתחיל את השירות ברגל שמאל. השתכנעתי.
"כשהגענו לבסיס, נכנסתי להלם. הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה שיש שם רק מפקדות. היום אני מבין שזה צעד נבון, כי הן ממש ממלאות תפקיד של אימהות, מרגיעות ומכילות, אבל גם יודעות להציב גבולות כשצריך. ככה גם יותר קל למנוע עימותים, כי בינינו, מי ירים יד על אישה.
"התחלתי להכיר את החבר'ה שהתגייסו איתי, והבנתי שהם לא עבריינים עם תיקים פליליים, אלא סתם חבר'ה שלא היה להם מזל בחיים. כאלה שבאו מבתים הרוסים, או שנפלו בין הכיסאות, וזאת ההזדמנות שלהם לחזור למוטב ולשנות את מסלול חייהם.
"בלילות הייתי שוכב במיטה בבסיס ואומר לעצמי שאסור לי לתת לסטיגמות להשפיע עלי. שאני צריך להתרכז במטרה שלי - לסיים את הטירונות ולהגיע לקרבי".
הוא שובץ לפלוגת ברק - לצוות דוד, על שמו של טוראי דוד בן עמי ז"ל, שריונר שנפל במלחמת לבנון הראשונה. "כל הצוותים בחוות השומר קרויים על שם חיילים שנפלו. זה פרויקט מאוד יפה, שמחבר את החיילים גם למורשת, ולא רק לעשייה של כאן ועכשיו. בשלב מסוים גם פוגשים את המשפחה השכולה, שמספרת על בנה החייל".
"רק שלא יפריעו"
בימים הראשונים של הטירונות, שהיו מלווים בהרבה געגועים הביתה, הבין ליאור שאף אחד מהחיילים בצוות שלו לא נחוש כמוהו. "רוב החבר'ה שמגיעים לחוות השומר לא מיועדים לקרבי, ולא ממש מעניין אותם אם הם עומדים בזמנים או לא. מבחינתם, הם רק רוצים לסיים את הטירונות. מהר מאוד הבנתי שאם לא אקח אחריות, אני אֹוכל אותה. דיברתי עם החבר'ה שלי ואמרתי להם שאני לא מבקש שיצטיינו, רק שלא יפריעו לי.
מקבל חיבוק ממפקד בסיס חוות השומר, סא"ל עמית צומן, בטקס סיום הטירונות. "היום אני יותר חזק מנטלית, ולא אתן לשום דבר לקלקל לי"
"בכל בוקר מצאתי את עצמי לוקח מגב ומטאטא ומכין את החדר למסדר, כמעט לבדי. אבל קיבלתי את זה. הבנתי שאין לי ברירה אחרת. עד מהרה גם הצוות שלי וגם המפקדות הבינו שאני חייל טוב, שלא מחפף. אבל ידעתי שכדי להגיע לקרבי בסוף הטירונות, אני צריך לעבור ועדות של המפקדים שלי, קב"ן ושיחה אצל מפקד הבסיס.
"התיק הפלילי שלי המשיך להציק לי. בחודש הראשון של הטירונות, בכל פעם שיצאתי הביתה, הייתי הולך קודם כל לתחנת המשטרה, לברר אם סגרו את התיק. משם הייתי הולך למרכז הנוער בשכונה ומבקש מהם שיעזרו לי לסגור אותו".
בשלב מסוים, במסגרת הליכי הוועדה בעניינו, ביקשה ממנו מפקדת המחלקה להמציא אישור על היעדר רישום פלילי. "באותו סופשבוע, כשיצאתי הביתה, הלכתי שוב לתחנת המשטרה. הקצין שראה אותי בא בכל שישי היה שם. הוא חייך אלי, והוציא מהמגירה דף חלק.
"לקח לי רגע להבין, ואז תפסתי את הראש ושאלתי אותו: 'זהו? סגרו לי את התיק? אין לי רישום פלילי? זה אומר שאני יכול ללכת לקרבי? אתה בטוח?' הוא חייך ואמר שכן.
"ישבתי שם שעה, לא הצלחתי להירגע. התקשרתי לאחי וסיפרתי לו. הוא היה כל כך מאושר בשבילי! אמר שמגיע לי, ושמכאן רק אעלה".
20 ימים של נפקדות
ודווקא אז, דווקא ברגע שבו נדמה היה שהכל מתחיל להסתדר, כשכבר השלים שישה שבועות של טירונות ונותרו לו עוד שבעה, הוא שוב הסתבך.
"מדי פעם, החבר'ה היו אומרים לי בצחוק 'כושי' ו'שחור'. הייתי צוחק איתם, והם היו מפסיקים. הפעם הם המשיכו והמשיכו, למרות שביקשתי שיפסיקו. הרגשתי שדורכים עלי.
"באותו יום היה לנו שיעור עם המפקדת על הרצל. כשהמפקדת הקריאה מתוך מאמר את המשפט 'נשות הכושים', ביקשתי ממנה לשנות ל'נשות כהי העור'. היא לא ידעה שזה יושב על פגיעה שאני סוחב מהבוקר, ולא התייחסה אלי. כשראיתי שהיא לא סופרת אותי, סיננתי קללה בשקט. היא שמעה וביקשה ממני לצאת.
"באותו רגע ארזתי את התיק ויצאתי מהבסיס. כשהגעתי לתחנה שבצומת ליד הבסיס, התקשרתי לאמא שלי. היא כבר שמעה על מה שקרה מהמפקדת שלי, ושכנעה אותי לחזור. האמת היא שלא באמת התכוונתי לברוח, כי בזמן שישבתי בתחנה עצרו שם כמה אוטובוסים ולא עליתי עליהם.
"חזרתי לבסיס אחרי שעה. אבל מפקדת הפלוגה הודיעה לי שבגלל שברחתי, לא אוכל לצאת למחלקה הקרבית.
"באותו רגע ראיתי שחור בעיניים. אמרתי לעצמי שאם הם לא רואים את העוול שנעשה לי, ונותנים מקום לגזענות - אני עם צה"ל גמרתי. כתבתי מכתב נסער למפקדת שלי, שבו הסברתי מה קרה. לקחתי שוב את התיק ויצאתי לכיוון הבית. המפקדת שוב התקשרה לאמא שלי וביקשה ממנה לנסות לעצור אותי. אמא ניסתה להבין למה אני כל כך עצבני ופגוע, אבל לא הצלחתי להסביר לה. בסוף היא אמרה: 'בוא הביתה ונדבר בשקט'".
הוא היה בבית 20 ימים, שבהם נחשב לנפקד. "אלה היו ימים לא פשוטים, של כעס על כל דבר שקרה לי בחיים. כעס על עצמי, על המפקדים שלי שלא ראו את המצוקה, ועל חברי הצוות שלי.
"המפקדת שלי התקשרה אלי בכל יום וניסתה לשכנע אותי לחזור, לפני שהמצב יחמיר. גם אמא שלי ואחי אמרו לי שאני חייב לחזור, כי אני בחור חזק. אמא כל הזמן אמרה לי שאם אני לא חוזר, זה כאילו נתתי להם לנצח.
בתום 20 ימי נפקדות החליט ליאור לשוב לבסיס. הוא נשפט ונדון לחמישה ימי מאסר בכלא 6. ואם לא די בכך - הוא התבשר שבגלל שהיה נפקד יותר משבועיים, ייאלץ להתחיל את הטירונות מההתחלה.
"כשישבתי בכלא לבד עם עצמי, היה לי הרבה זמן לחשוב. ידעתי שטירונות שנייה היא משהו ששובר את כולם. אבל החלטתי שלא אתן לזה לשבור אותי. אמרתי לעצמי בראש שאני בר מזל שקיבלתי בכלל הזדמנות שנייה".
מה זה אומר בפועל, טירונות שנייה?
"זה אומר להיות בשיעורי נשק שכבר היית בהם, לעשות מסעות שכבר עשית, להיות מטורטר שוב אחרי שכבר טורטרת. אבל אני ידעתי שדווקא בגלל שכבר עשיתי שלושה חודשים של טירונות, אני אגיע הפעם יותר חזק מנטלית, והפעם לא אתן לשום דבר לקלקל לי".
ליאור התחיל טירונות שנייה, שאורכה 10 שבועות. נאמר לו כי בסופה, אם יעבור את כל הוועדות ויקבעו שהוא כשיר לשירות קרבי, הוא יעביר חודשיים נוספים במחלקת הקרביים, בהכנה לטירונות של לוחמי חי"ר.
גם הפעם הוא הפך עד מהרה להיות המוביל. "התמניתי לעוזר סמלת, והתחלתי להראות למפקדות שלי, שחלקן הכירו אותי עוד מהטירונות הקודמת, מי אני באמת. כשהגיעו טירונים חדשים, הייתי תופס אותם לשיחה ואומר להם שלא יתנו לאף אחד להגיד להם מה הם מסוגלים לעשות ומה לא".
כילד באתיופיה
הפעם הוא עבר את ועדת המ"מ, את ועדת המ"פ ואת השיחה עם הקב"נית. שלושה שבועות לפני סיום הטירונות, הגיע לוועדה האחרונה אצל מפקד הבסיס. שם קיבל, סוף־סוף, את האישור הנכסף, והמשיך למחלקת הקרביים.
"לפני שנכנסתי למפקד הבסיס הייתי בלחץ עצום. כשנכנסתי לחדר הסתכלתי לו בעיניים, וראיתי שהוא הולך להגיד לי משהו טוב. ואז נרגעתי. הוא אמר לי: 'אתה מנהיג אמיתי, אתה עובר למחלקת הקרביים'. הייתי כל כך מאושר, לא הפסקתי לחייך".
"ליאור הפך מודל לחיקוי"
חוות השומר הוקמה ב־1980 על ידי הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן, כדי לאפשר לחיילים בעלי קשיי הסתגלות סביבה מוגנת שתאפשר להם להסתגל לשירות הצבאי. לדברי מפקד הבסיס, סא"ל צומן, מגיעים לבסיס 1,500-1,000 טירונים מדי שנה, מתוכם רק 15 אחוזים יוצאים לקרבי.
"האמונה שלנו באנשים היא חזקה. בלעדיה אי אפשר להצליח, והמסר הזה מחלחל גם לטירונים. עד ליאור וורקיה, לא היה אף חייל שהצליח לשרוד במצטבר שבעה חודשים של טירונות ולצאת בסופם לקרבי. ועל זה אני גאה בו מאוד".
הוא סיפר שנתקל באמירות גזעניות שנאמרו כלפיו בבסיס, וזה מה שגרם לו לברוח.
"ליאור התגייס בתקופה מאוד טעונה, בצל אירוע הירי בסלומון טקה וההפגנות הסוערות של בני העדה האתיופית. יחד עם זאת, יש אצלנו אפס סובלנות לגילויי גזענות, וברגע שהדברים הגיעו אלי, הם טופלו בחומרה. אין לי ספק שליאור ראה שהנושא טופל, וזה מה שאפשר לו להגיע מחויב כל כך לטירונות השנייה.
"ליאור הפך מודל לחיקוי גם עבורנו וגם עבור הטירונים. הוא דוגמה לכוח רצון ולנחישות להשיג מטרות. אני בטוח שכל אחד יכול ללמוד מהדרך שהוא עבר, בין אם הוא טירון ובין אם הוא מפקד. כשחייל בא אלינו ואומר שקשה לו, אנחנו שולחים אותו לדבר עם ליאור".
ביום שישי האחרון, רגע לפני ליל הסדר, סיים ליאור שבועיים וחצי של טרום־טירונות בבסיס האימונים החטיבתי של גולני. "כל הטירונים שהיו איתי רק התחילו את דרכם בצה"ל, ואני כבר עם פז"מ של שבעה חודשים, אז הכל היה קטן עלי", הוא מחייך.
ביום ראשון השבוע הוא התחיל שלושה ימים של גיבוש, והיום הוא אמור לקבל את שיבוצו העתידי. השאיפה הגדולה שלו, הוא מגלה, היא להגיע ליחידת אגוז, שמשתייכת לחטיבת הקומנדו. "אם אגיע לשם, אצטרך לעשות טירונות של שנה שלמה. אבל אני לא חושש, אני יודע כבר מה זה קושי. אחר כך אני רוצה לצאת לקורס מ"כים, ומשם לקורס קצינים. אז נראה לי שבינתיים אני נשאר בצבא לעוד כמה שנים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו