יותר מ־760 חולי דיאליזה קיבלו את חייהם במתנה בעשור האחרון, אחרי שהושתלה בגופם כליה שקיבלו מתורם אלטרואיסטי או תורמת אלטרואיסטית, שאינם קרובים או מכרים. 500 מהתורמים עשו זאת בארבע השנים האחרונות.
אלה אנשים שהחליטו יום אחד שהם רוצים לתרום כליה לאדם זר שאינם מכירים, ללא כל תמורה כספית או אחרת, רק כדי להציל את חייו של חולה. לתופעה הזאת אין אח ורע בעולם. כירורגים רבים מרחבי העולם מבקשים לעלות לירושלים ולהעתיק את הנוסחה המוצלחת, מצילת החיים.
הכליות שלי קרסו ב־2008. הייתי אז מחנך ורב בישיבת "נתיבות חוכמה". במהלך טיפולי הדיאליזה הארוכים הכרתי את פנחס תורג'מן, צעיר בן 19 ששכל את אחיו הגדול, סמ"ר יאיר ניסים ז"ל, בקרב מול מחבלים במבוא דותן, ונזקק להשתלת כליה. נפשותינו נקשרו זו בזו, ופתחנו את "ישיבת הדיאליזה", שבה למדנו תורה לצד הטיפולים האינטנסיביים.
הצלחתי למצוא חבר שיתרום לי כליה, ומצאתי תורם גם לפנחס. אבל בשיאן של ההכנות להשתלה, פנחס נפטר. מאז מותו, הטלתי על עצמי את מלאכת הצלת החיים והקמתי את העמותה, שמגייסת תורמי כליה ופועלת בכל מישורי התמיכה לתורמים - לפני התרומה, במהלכה, וגם אחריה.
כל השתלה נעשית בשיתוף משרד הבריאות ובאישורו. יש לנו רשימות של תורמים ורשימות של זקוקים להשתלה. אנחנו עושים את ההתאמה בין התורמים לנתרמים על פי העדפותיהם וועדת האתיקה שהקמנו במיוחד (למשל, תורמת שחשוב לה לתרום לאם לילדים), ושולחים אותם למשרד הבריאות. שם הם עוברים את כל הבדיקות והוועדות.
העמותה מתקיימת מכספי תרומות של הציבור הרחב, ואנחנו מקבלים גם תקציב ממשרד הבריאות, אבל הוא מגיע רק לשני אחוזים מהיקף פעילות העמותה.
המתנה הגדולה ביותר שאדם יכול להעניק היא חיים. הקב"ה ברא לאדם שתי כליות, שמספקות לו 400 אחוז של תפקוד כלייתי, פי ארבעה יותר ממה שהוא זקוק. אם לוקחים לאדם כליה אחת, הוא עדיין נותר עם פי שניים ממה שצריך.
הוכח במחקרים שאנשים בריאים יכולים לחיות באותה איכות חיים ולתפקד באותה רמת בריאות עם כליה אחת. כששואלים אותי, "אז למה נבראנו עם שתיים?", אני אוהב לצטט את פרופ' מיכאל פרידלנדר, שעמד בראש המערך הנפרולוגי של בית החולים הדסה והיה עונה על דרך המליצה: "נולדנו עם שתיים, כדי שאחת נוכל לתרום".
שואלים אותי חדשות לבקרים לפשר התופעה, ומבחינתי ההסבר מאוד פשוט: יש לנו עם מאוד־מאוד מיוחד, עם אנשים שאין כמותם בכל העולם. בארץ ישראל צומחים בני אדם נדירים וטובים. כל מה שעשיתי זה בעצם להנגיש לאותם אנשים נפלאים את תרומת הכליה האלטרואיסטית, להסביר להם מה משמעותה, להבהיר עד כמה זה לא מסוכן לתורם, ולדאוג לתורמים ולמשפחותיהם לכל צורכיהם שמתעוררים בעקבות התרומה.
אני מוּנע מרצון גדול לעזור לאנשים שזקוקים לתרומת הכליה ומאמין בעניין בכל לב, כמי שחווה על בשרו את חוויית הדיאליזה, וכמי שאוהב את עמו אהבה בוערת. לשמחתי, אני מצליח להדביק את אנשי עמי באותה אש להבה.
יש בעמותה סיפורי תורמים שאי אפשר להישאר אדישים אליהם: אם ובנה שתרמו, שני גיסים שהלכו זה בעקבות זה, שלושה זוגות אחים שתרמו בזה אחר זה, וגם זוגות נשואים שתרמו כליה לאחרים, כדי להוסיף עוד אבן דרך במסעם הזוגי. רוב התורמים עד היום באו מהמגזר הדתי והחרדי, אבל אנחנו עושים פעילות הסברה גם בציבור החילוני וגם במגזר הערבי.
מעבר לעובדה שאנשים מקבלים לגופם כליות בריאות ומרוויחים את חייהם, אחד הדברים הכי בולטים בפעילות של "מתנת חיים" הוא איחוד העם שלנו, על כל פלגיו. יותר מ־80 אחוזים מתורמי הכליות תרמו לאדם שבוודאי הצביע למפלגה אחרת מזו שהם הצביעו לה. אדם שונה מהם בהשקפת העולם, לא שייך לקהילה ולחוג המכרים, שחי אורח חיים שונה מהם.
דתיים תרמו לחילונים, אנשי ימין לאנשי שמאל, חרדים למצביעי מרצ, עניים לעשירים, מבוגרים לילדים, יהודים שתרמו לדרוזים וגם יהודים שתרמו לערבים וערבים שתרמו ליהודים. והחיבור היפה כל כך בין כל חלקי העם מרגש אותי. זו מטרה לא פחות חשובה של העמותה שלי, והיא הופכת את כולנו לעם אחד שדואג לאנשיו משל היו אחיו.
רשימת הממתינים להשתלות כליה בבתי החולים עומדת היום על 800 איש. אני מייחל לכך שבתוך כמה שנים לא תהיה רשימה כזאת. שנגיע לאפס ממתינים להצלת חיים. וזה לגמרי אפשרי.
ראיינה: חגית רון־רבינוביץ'
הרב אברהם ישעיהו הֶבֶּר (2020-1965), נולד בתל אביב ולמד בישיבת פוניבז', ייסד ב־2009 את עמותת "מתנת חיים", הפועלת לגיוס תורמי כליות אלטרואיסטים להצלתם של חולי כליה שממתינים להשתלה. בזכות העמותה נתרמו בשנים האחרונות מאות כליות "מן החי". זכה באות הנשיא למתנדב בשנת 2014. נפטר ב־23 באפריל 2020 מסיבוכים של נגיף קורונה. הותיר אחריו אלמנה, רחל, שני ילדים ושלושה נכדים.