1 היום שבו למדתי לרכוב על אופניים זכור לי כאחד הימים הטראומטיים ביותר של ילדותי. נפלתי פעם אחרי פעם, דם נזל מברכיי, ובדרך מאוד לא אופיינית, אבא שלי צרח עלי כמו סמל במארינס: "תפסיק לבכות ותעלה שוב על הכיסא! אנחנו לא עולים הביתה עד שתצליח! תראה איך הילדים האלה צוחקים עליך!". בגדול, זה אחד הימים שמסבירים הכי טוב מדוע הפכתי למבוגר קצת בעייתי.
אולי זה יכול להסביר גם למה עשיתי כל שביכולתי כדי להתחמק מהמשימה האחת שיועדה לי השבוע: ללמד את נעמה לרכוב בלי גלגלי עזר. ביצעתי את כל תמרוני ההתחמקות שאני מכיר (ולאורך השנים די התמקצעתי בנושא), אבל בסופו של דבר, לקחתי נשימה והבנתי שהגיע אחד מהרגעים האלה, שבהם צריך להיות אבא. זה היה בדקה ה־90, כמובן, יום לפני טיול במושב שקבענו לה עם כמה חברות. הן כולן רוכבות כבר על שני גלגלים, וזה גיל שלא הכי נעים בו להיות חריגים.
התכוננתי לאירוע כאילו אני זה שעומד ללמוד לרכוב. עליתי על בגדי הספורט שקניתי לקראת הקיץ המתקרב, עשיתי כמה מתיחות (בכל זאת, בטח אצטרך לרוץ אחריה בגב כפוף במשך שעות) והסתכלתי במראה, מבטיח לעצמי שאעשה תיקון לחוויית הילדות הנוראית בכך שאהיה רחום וסופר־סבלני לכישלונותיה הצפויים של הילדה. אני מודה שלרגע אחד התגנבה לי גם מחשבה על מיקור חוץ - בטח יש מישהו זמין שיעשה את זה הרבה יותר טוב ממני - אבל לא, ללמוד לרכוב על אופניים זה דבר שילדים זוכרים, וזה דבר של אבא. יצאתי בנחישות אל החצר.
קתרזיס. עוד לא הספקתי לקחת נשימה אחרונה של אומץ, וכבר זכיתי לראות את הילדה שלי עושה סיבוב אחרי סיבוב על שני גלגלים, כאילו ירד איזה אבא מהשמיים וסבל במקומי את כל שעות האימון המתיש.
"נעמה, איך הצלחת לרכוב לבד כל כך מהר?"
"לקחתי תנופה".
המשכתי להסתכל עליה רוכבת. אם היא לא היתה נראית כה מאושרת, הייתי טועה לחשוב שהיא רוכבת בלי גלגלי עזר כבר חודשים. איפה זה ואיפה טראומת הילדות שלי, וזה עוד בלי טיפת עזרה ממני ומבגדי הספורט החדשים שקניתי. כנראה זה נכון שהילדים שלנו הרבה יותר מוכשרים מאיתנו.
פתאום ראיתי את הקסדה החדשה שקנינו לה מונחת על הדשא. עצרתי אותה וחבשתי לה אותה, שמח שבכל זאת מצאתי משהו שבו אני יכול להועיל.
עכשיו הילדה שלי יודעת לרכוב. היום היא רוכבת בחצר שלנו, מחר היא כבר תרכב ברחבי המושב, ומחרתיים מי יודע. ובחוץ יש מכוניות, ילדים על אופניים חשמליים וילדים עוד יותר קטנים על טרקטורונים.
בילדותי גרתי ברחוב חיפאי מיוחד שנגמר בהר, והיינו רוכבים שעות על האופניים שלנו כמעט בלי שום סכנה. פעם בשעה היה מגיע אוטובוס לעשות את הסיבוב, ועל הדרך היה מפזר אותנו אל המדרכות, וזהו. אופניים חשמליים? המגניבים שבינינו היו שמים כוס פלסטיק מאחור, כדי שיהיה להם רעש של אופנוע, אבל נדמה לי שהילדים שמאתגרים היום את מהירות התגובה של הנהגים על הכביש הם פשוט גזע חדש.
חשבתי על כל זה ופניתי לבת הזוג. אמרתי לה שאולי בינתיים מוטב שנעמה תרכב על אופניים רק לידנו. היא חייכה בהבנה, אבל אמרה לי את מה שכבר ידעתי: את תנועת הגלגלים הזאת כבר אי אפשר לעצור. עכשיו גם נעמה יוצאת לתוך ג'ונגל התנועה שלנו. שיהיה לה בהצלחה.
2 נעמה תפסה אותנו השבוע על חם במיטה, צופים בתוכנית של חיים אתגר, והיו לה לא מעט שאלות. אבא, למה היא אמרה שהיא בן? למה השוטרים לא עזרו לה? למה הם אוהבים את הפועל ת"א?
מובן שגם אני נותרתי עם יותר שאלות מתשובות לאחר הצפייה, כך שלא יכולתי לעזור לה יותר מדי, אז רק אמרתי שהכל היה בכאילו, ושזאת רק הצגה של הגדולים. היא קנתה את זה בינתיים, אבל לא אוכל להחזיק את השקר עוד הרבה זמן, בסוף היא תבין שאפשר לאהוד קבוצות אחרות חוץ ממכבי חיפה.
לרוב אני פחות מתחבר לז'אנר הטלוויזיוני הזה שמייצג חיים אתגר, אבל כולם בעבודה זרקו השבוע את השמות של שי בנבנישתי, ים אביטן ולורין מיכאלי, ואני הרגשתי קצת כמו שבנות המשרד מרגישות ביומיום כשאנחנו מדברים על אמבפה, דה בריינה וגארת' בייל.
דבר ראשון, כמו כולם, התרשמתי מאוד מהיכולות של המתחזות, שמתחזקות מערכת כה מסועפת של קשרים, שכל אחד מהם הוא עולם מלא בפני עצמו. מאיפה יש להן כמויות האנרגיה הבלתי נדלות האלו? ואיך הן זוכרות את כל השקרים?
במיוחד הרשימה לורין, כמובן, שמעבר לעולם הפסיכי ועמוס הקשרים שבנתה בתור שי בנבנישתי, הצליחה לתפעל גם בית פלוס שלושה ילדים. ממש מעמידה באור מגוחך את כל קיטורי האבהות שלי.
נהניתי מאוד משתי התוכניות האלו, ששודרו שבוע אחרי שבוע, אבל אני לא מתכוון לצפות עוד בדבר הזה, בעיקר כי יש לי תחושה שיחסי הגומלין בין הדמויות שם קצת יותר מורכבים ממה שמראים לנו על המסך, וגם כי בשביל מניפולציות זולות, שבפניהן לא אוכל לעמוד, כבר עשיתי שני ילדים.
התוכניות האלו גם משפיעות עלי קצת יותר מדי. פתאום כולם מסביב נראים לי כמו מתחזים, ובכלל, השבוע הגננת של עודד ביקשה שנשלח תמונה משפחתית שלנו בתוך הבית, והמחשבות בראש שלי מייד התחילו לרוץ: איך אני אמור לסדר את הבית כדי שזה ייראה הכי טבעי? מאיזו זווית אני אמור לצלם את הילדים, שזה ייראה אמין שהם שלי?
תוסיפו לחיים אתגר עוד תוכנית אחת בשבוע, ואני שותל בפוטושופ את הראש של ים אביטן על הגוף שלי (הוא לא אמור כבר לקטוף איזה קמפיין, לפי כללי הז'אנר?). ובאמת, הבנאדם כבר סבל מספיק.
בקיצור, נהניתי מאוד, היה נעים מאוד להביע את דעתי על הנושא בזמן שחיכיתי עם עמיתיי שהמים בתמי 4 במטבחון ירתחו, אבל כמו אישה רגע אחרי גמר המונדיאל, אני פורש. היה שלום, שי בנבנישתי, ותודה על סלסילת הפירות של תחילת הקשר.
מתגלגלים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו